השיר "Somewhere (There's a Place for Us)" יושב אצלי בתודעה בביצוע האדיר של טום ווייטס. עם אקדח לרקה הייתי נזכר כנראה שגם ברברה סטרייסנד ביצעה אותו, אבל בשום תרחיש לא הייתי נזכר שהוא לקוח מ"סיפור הפרברים" המקורי, למרות שצפיתי בו מספר פעמים. איכשהו, בין "אמריקה" הסוחף ו"מריה" הקליט ו"I Feel Pretty" הטורדני, הנאמבר השקט הזה פשוט לא נקלט אצלי.
השבוע, בהקרנת העיתונאים של הגרסה החדשה בבימוי סטיבן ספילברג, "Somewhere" הוציא מהקהל מחיאות כפיים ספונטניות. ככה, בשליש האחרון של הסרט אבל בהחלט לא בסופו או בשיאו הדרמטי, הצופים הציניקנים שמגיעים לאירועים האלה חשו צורך קולקטיבי להריע. מה נשתנה? חלק מזה קשור כנראה לעובדה שבמקום שתי הדמויות הראשיות, ששרות את השיר בגרסה המקורית, מי שמבצעת אותו כאן היא ריטה מורנו, בדמות שבמקור מגלם גבר ושאין לה הרבה מה לתרום למהלך העניינים, וכאן פשוט גונבת את הסרט (עונג כפול בהינתן שהיא שיחקה גם בגרסה המקורית). אז לא, זה לא שיא דרמטי, אבל זה חד משמעית הלב הרגשי של "סיפור הפרברים" החדש, וכשמורנו בת ה-89 מגישה אותו עם דמעות בעיניים שכבר ראו הכל, אי אפשר לא לדמוע איתה. נדמה לי שהרגע הזה מסכם את מה שעשה כאן ספילברג: פחות רימייק ויותר מה שנקרא Rethinking, חשיבה מחודשת, כאילו המהדורה שלו מספרת בדיוק את אותו סיפור פרברים רק בדגשים חדשים, רעננים, אחרים.
את הסיפור אתם מכירים, אם לא מהמקור אז מ"גריז" שגנב את זה קומפלט (או מ"רומיאו ויוליה" שכל זה נשדד ממנו). אנחנו באפר ווסט סייד של ניו יורק בפיפטיז, ובתוך מאבק טריטוריאלי בין שתי כנופיות רחוב - הג'טס הלבנים מול השארקס הפורטוריקנים - טוני (אנסל אלגורט), ממקימי הג'טס, מתאהב במריה (רייצ'ל זגלר הנהדרת), אחותו של ברנרדו, מנהיג "השארקס". במובן הזה אין שום הבדל בין המקור לחידוש, אבל בעוד שטוני המקורי הוא סתם טוני, אלגורט מגלם בחור שישב בכלא אחרי שכמעט הרג פורטוריקני צעיר והספיק מאז לפתח מצפן מוסרי. אם רוצים לראות את זה ככה, אפשר לומר שספילברג והתסריטאי טוני קושנר הזריקו לו את האשמה הלבנה של עצמם. אני חושב שזאת לא הנקודה, ושהשינוי הזה הוא חלק מאחד ההבדלים הגורפים בין הגרסאות: בסרט של ספילברג יש *דמויות*. במקור - סרט כביר, אל תטעו, פשוט כזה שהראש שלו נמצא במקום אחר - אנחנו אף פעם לא באמת מכירים את האנשים על המסך.
אם פיתוח של טוני ומריה הוא פשוט תסריטאות טובה, הרי שאפיון דמויות המשנה הוא האקס פקטור של החידוש. שחקנים פורחים כשיש להם עם מה לעבוד, וכאן יש גלריה שלמה של הופעות שאין לתאר אלא ככובשות. אריאנה דבוז כזוגתו של ברנרדו, אניטה; מייק פייסט בתפקיד ריף, החבר הכי טוב של טוני; ג'וש אנדרס ריברה בתפקיד כפוי הטובה של צ'ינו, המתאגרף/שידוך של מריה; איריס מנאס בתפקיד Anybodys, שעשה השבוע כותרות כשנודע שמספר מדינות יחרימו את הסרט בגללו. כולם מקבלים הזמנות לזרוח, וכולם זורחים.
אמרתי את זה בעבר והנה אני אומר את זה שוב: הקולנוע של סטיבן ספילברג נמצא בספרה גבוהה כל כך בהשוואה לכל במאי אחר, חי או מת, שלגדול עם הסרטים שלו זה כמו לחיות בתקופתו של מוצרט (כלומר, זולת העובדה שאמדאוס הלך לעולמו בגיל 35 ואילו ספילברג חוגג החודש 75). מהבחינה הזאת, העובדה שכל אספקט בעשייה הקולנועית של "סיפור הפרברים" נמצא איפשהו בין נהדר למושלם היא כמעט מובנת מאליה. אבל מה שממש עושה לגרד בראש זה שהאסתטיקה של המקור נשמרת במלואה, ואיכשהו גם מומצאת מחדש עם עומק בלתי נתפס של צבע, כוריאוגרפיה, תנועת מצלמה והחלטות עריכה. שוב, Rethinking. כאילו שספילברג ראה פעם את "סיפור הפרברים" ועכשיו הוא מגולל אותו מזיכרון, מהאופן שבו המאסטר הזה של האמנות השביעית תופס דברים.
רוב סרטיו האחרונים של ספילברג - יוצא דופן היה "גשר המרגלים", אבל גם זה לא עד הסוף - לא הצליחו לרגש. חלקם ("העיתון") לא ממש ניסו, אחרים ("העי"ג") ניסו ולא הצליחו. "סיפור הפרברים" לעומתם מרגש, ולא רק בקליימקס המטורלל ההוא של מורנו. היצירה כולה מכמירה, מזכירה לנו שספילברג זה לא רק ספקטקל ולא רק קולנוע אלא גם מצבור לא נורמלי של חמלה, אותה חמלה שבגללה אני לא מסוגל אפילו להקליד את האותיות "אי.טי." בלי להצטמרר.
האם העולם היה זקוק לגרסה חדשה של "סיפור הפרברים"? אני לא בטוח. הרבה דובר על התיקון שעשה ספילברג שכשליהק פורטוריקנים היכן שבמקור היו לבנים שעשו מבטא, על ההחלטה שלו לא לתרגם את הדיאלוגים שמתנהלים בספרדית, אבל אלה עניינים של החברה האמריקאית, של תקינות פוליטית; אין להם דבר וחצי דבר עם קולנוע. מצד שני, תחשבו על כל פרוסת עוגה שאכלתם מימיכם: האם נזקקתם לה באיזשהו אופן?
בגיל 75, בדיוק ליומולדת, סטיבן ספילברג הכין לנו עוגה. עצתי העומדת היא לרוץ לטעום אותה במקום לתהות על איזה צורך היא עונה.