"רומא" של אלפונסו קוארון הוא שק של סנטימנטים. הסרט מוגדר "אוטוביוגרפי למחצה", ונדמה לי שאין חשיבות גדולה לשאלה איזו סצנה - או דמות, או קו עלילה - שייכת לאיזה מחצה; מהשוט הראשון ועד הקרדיטים, ברור לגמרי שאנחנו צופים בזיכרונות חיים מילדות אמיתית במקסיקו סיטי של ראשית שנות ה-70. וזה קוארון, אדם שיצק תעצומות רגש אפילו לקור של החלל ב"כוח משיכה" ולדיסטופיה של "הילדים של מחר", אז אין פלא שבמיטבו, סרטו החדש נוגע ללב ומכמיר לב ומחמם לב. זה רק שבמירעו הוא מייבש את השכל.
זה סיפורה של משפחה, אבל הגיבורה אינה חלק אינטגרלי ממנה; קליאו (יאליצה אפאריסיו) היא המשרתת/מטפלת שאחראית על כל ההיבטים של משק הבית. בתחילה זה בית יציב ומבוסס שהבעיה הכי גדולה בו היא חניה קצת צרה מדי עבור הרכב המשפחתי - מדהים כמה אפקטיבית יכולה להיות סצנה שמבחינה עלילתית מסתכמת ב"אבא חונה" - אבל עם הזמן צצים קונפליקטים בחייה של קליאו, בחייהם של בני המשפחה ובמקסיקו רבתי. אני מריץ אותם בראש וחושב שאי אפשר לפרט אפילו בנוגע לאחד מהם בלי לחטוא בספוילר, אז אציין רק שהדמות השנייה בחשיבותה היא אם המשפחה סופיה (מרינה דה טבירה), שנדרשת להתמודדות עם רצף אירועים מתגלגל שמאיים להכריע אותה כלכלית ונפשית.
יש גם דרך אחרת לספר את סיפורו של "רומא", דרך מאחורי-קלעימית שמציעה לפחות הסבר סביר לחוויית הצפייה הדו-קוטבית: זה סיפור חייו (בסדר נו, למחצה) של קוארון כפי שנכתב, בוים, הופק, צולם ונערך (במשותף עם אדם גאוף) בידי קוארון ומופץ בידי נטפליקס. במילים אחרות, זאת תזמורת של איש אחד, והיא מנגנת בהיכל שהמדיניות שלו היא "תעשה מה שבראש שלך, רק תבוא". בתנאים האלה, זה כמעט מתבקש שהסרט יהיה איים - לא, זה מקטין מדי, ארכיפלג - של קולנוע אדיר בתוך ים של זמן מת. של סתם.
בחודש מרץ האחרון נחת בנטפליקס "הכחדה" של אלכס גארלנד בכיכוב נטלי פורטמן, שאולפני פרמאונט דרשו לערוך בו שינויים מרחיקי לפני שנטפליקס אמרה לגארלנד "תביא אז-איז". כתבתי אז בהרחבה על ערמה שלמה של מקרים שבהם שינויים מהסוג שדרשה פרמאונט ממש הצילו סרטים (לרבות יצירות מופת כמו "אפוקליפסה עכשיו", "אדם בעקבות גורלו" ו"בלייד ראנר"); ברור שיש אלף ואחת דוגמאות הפוכות - רק מהפרנצ'ייז המחודש של "מלחמת הכוכבים" כבר יש איזה תריסר - אבל אני איתן בדעתי שלסרטים מסוימים יש רק מה להרוויח מהעין בשמיים של אולפן שבכל הכבוד לכולם, רוצה להביא כמה צופים לאולמות.
"רומא" משרת נהדר את האינטרסים של נטפליקס ממש כמו שהוא. הסרט הזה הוא חתיכת משאבה לפרסים (בראשם "אריה הזהב" בפסטיבל ונציה) ולמועמדויות (בגלובוס הזהב הוא רץ לסרט הזר, לבימוי ולתסריט); אלה הישגים לא ממש מדידים, אבל מה זה משנה לשירות הסטרימינג שממילא לא מפרסם נתוני צפייה פר-סרט, ושמדיניות ההפצה שלו כל כך קפוצה שאפילו החדשות בדבר "'רומא' יופץ גם בבתי הקולנוע!" מסתכמות בסופו של דבר במהלך הפצה מצומצם מאוד, במה שנקרא "בתי קולנוע נבחרים", וגם זה לזמן מוגבל ובמקביל להפצה בסטרימינג (הכל קורה היום, חמישי ה-13.12). וזה כמובן טוב גם לקוארון, שאף אחד לא בא ואמר לו, "אחי, הסצנה שההיא עושה ספונג'ה, יש מצב להוריד שם איזה תשע דקות?". אבל לנו זה רע.
כן, הדיל של "רומא" טוב לבמאי שלו ומעולה למפיצה שלו, שמחפשת לגיטימיות ויוקרה ותחושה של תמורה לעלות המינוי. אבל הוא גרוע לצופים, שנאלצים לצלוח אינסוף דקות סרק בין סצנה בלתי נשכחת אחת לשנייה. בעצם אפילו זה לא נכון: זמן המסך של "רומא" הוא בסך הכל 135 דקות. זה 12 *פחות* מ"משימה בלתי אפשרית" האחרון, לצורך ההשוואה הכי מופרכת שעלתה לי בראש. הסרט הזה פשוט נחווה כמו נצח מפני שהוא ערוך בלי ברקסים. בלי מחשבה על הצופה.
אלפונסו קוארון, השבח לאל, הוא דווקא לא יוצר שאיבד קומפלט את הקשר עם צופיו; הוא לא דארן ארונופסקי או פול תומאס אנדרסון, שכל יצירה נוספת שלהם הולכת עמוק יותר אל הטריטוריה של האזוטרי. בהתאמה, "רומא" הוא בסופו של דבר סרט נגיש מאוד, מובן מאוד וכאמור גם מרגש מאוד. אבל הוא גם - טוב, במקור הייתה כאן עוד פסקה, אבל מערוץ התרבות העירו לי שהיא עסקה בדברים שכבר כתבתי. אתם רואים, כל אחד צריך עורך.
עכשיו, איך מסכמים סרט כזה לכדי המלצת לראות/לא לראות? אולי ככה: אני צפיתי בו על מסך גדול, ולמרות שהקשב והריכוז שלי ממוקמים עמוק בטווח הנורמה, ממש התפתלתי במושב (בעיקר במחצית הראשונה, שבה לא לגמרי ברור לאן הולכת העלילה ואם בכלל יש כזאת). נדמה לי שדווקא בסטרימינג, עם האופציה להפסקות מתודיות, יהיה קל יותר להתמודד עם הגאיות שבין הפסגות.
ומילה אחרונה, כי חייבים: "רומא" מעורר דיון בניאו-ריאליזם האיטלקי, מסורת קולנועית שהוא ללא ספק מרפרר אליה. אם הסגנון תפס אתכם, עשו לעצמכם טובה: "גונבי האופניים", "אומברטו די", "נס במילאנו". כולם של ויטוריו דה-סיקה וכולם מוכיחים שריאליזם בשחור-לבן יכול להסתדר מצוין גם בלי לנסות לרצוח אותך משיממון בין הקטעים הטובים.