המילה היא "מהפנט". חיפשתי אותה מיד אחרי שהאורות עלו על כותרות הסיום של "פיוריוסה: סאגת מקס הזועם" - כותרות ששוזרה בהן, אגב, הברקת עריכה אחת מיני רבות מספור - ולא הייתי צריך להתאמץ הרבה כדי למצוא את שם התואר הנכון. כלומר, זה סרט נהדר, אבל אם לתאר את החוויה במדויק, אז זה מה שהיא. מהפנטת.

כפי שמעיד עליו שמו, זה סיפורה של הדמות שגילמה שרליז ת'רון ב"מקס הזועם: כביש הזעם". דגש על דמות, מפני שהסרט הנוכחי הוא אומנם טכנית פריקוול של "כביש הזעם", אבל מהותית הוא מה שנקרא סרט אוריג'ין, סרט על התהוותה של - שוב - דמות. שזה פשוט הגיוני, כי פיוריוסה ממילא הייתה הגיבורה האמיתית של "כביש הזעם", אבל זה אומר גם ש"פיוריוסה" שונה לחלוטין מהסרט ההוא, שהיה כולו מרדף בלתי פוסק ויצירה כל כך עמוסה באקשן ורזה בעלילה שהיא כמעט נגעה במופשט. "פיוריוסה" מצדו הוא מקרה כל כך מובהק של סרט מוּנָע-דמות שהוא בהגדרה לא יכול לדמות לקודמו מוּנָע-התנועה, ואני מתעכב על זה כי שמעתי וקראתי כמה קולות מאוכזבים שלתחושתי התאכזבו כי תכלס הם לא קיבלו עוד מאותו הדבר. אז לא, זה לא אותו הדבר. זה משהו אחר, ונהדר, ומעל לכל מהפנט.

אנחנו ממוקמים מספיק שנים אחורה בזמן מ"כביש הזעם" כדי להכיר את פיוריוסה כילדה שמגלמת אליילה בראון (המצוינת, פשוט מצוינת). הסרט נפתח כשהיא עדיין חיה באותו מקום ירוק שגרסתה המבוגרת התגעגעה אליו לכל אורכו של "כביש הזעם", ואז באה החטיפה שמשנה לחלוטין את מהלך חייה - ושעלולה להיות טריגרית בישראל שאחרי 7 באוקטובר, מכל מיני בחינות. ברגע שפיוריוסה נזרקת מתוך נווה המדבר של ילדותה אל הישימון המזוהה כל כך עם היקום הפוסט-אפוקליפטי של סרטי "מקס הזועם", היא עוברת גלגולים שמזכירים - ולא במקרה - מדורי גיהינום, אבל בסופו של דבר מתבייתת באותה מצודה של אימורטן ג'ו שהכרנו ב"כביש הזעם".

עכשיו פיוריוסה היא כבר אישה צעירה שמגלמת אניה טיילור-ג'וי ("גמביט המלכה"), וההופעה שלה היא הסיבה השנייה להתעקשות שלי על השורש ה.פ.נ.ט. זה לא חדש שטיילור-ג'וי בורכה בעיניים הכי זכירות בתעשייה, והבמאי-תסריטאי-יוצר-על ג'ורג' מילר משתמש בהן ממש כמוטיב בפני עצמו. זה כל כך בולט ואפקטיבי שלא הופתעתי לקרוא את טיילור-ג'וי מספרת בראיון לניו יורק טיימס שמילר אמר לה בסצנות רבות לעבוד אך ורק באמצעות מבט, בלי להפעיל שום כלי אחר מהארגז שיש לשחקנים; השבוע גיליתי גם שלאורך הסרט יש לטיילור-ג'וי רק 30 שורות דיאלוג, אפילו פחות מהסך-הכל של טום הארדי ב"כביש הזעם" (סרט שלהזכירכם הוא מבלה את השליש הראשון שלו עם כיסוי פה, וזה לא שאחר כך הוא מפליג במונולוגים). היחס בין כמות המילים שמשמיעה גיבורת הסרט לאפקטיביות של הופעתה לא יכול להיות הפוך יותר.


"לא דמיינתי שאקבל את ההזדמנות הזאת": כוכבי "פיוריוסה" וג'ורג' מילר בריאיון ל-mako


מדיניות הפוכה לגמרי נוקט מילר עם הנבל שלו, דמנטוס, האיש שחוטף את פיוריוסה ומאז פשוט לא סותם את הפה. וכמו שטיילור-ג'וי נותנת הופעה שאי אפשר לשכוח באמצעות מבט ובערך זהו, ככה כריס המסוורת' מביא זהב מדמנטוס הבלתי-שתיק, שגם מספק לסרט כמה בדיחות פשוט אדירות (זה, אגב, לא צריך להפתיע: גם ביקום הקולנועי של מארוול, בתפקיד ת'ור, המסוורת' הראה טיימינג קומי מושלם ממש).

ב"שדרות סאנסט", באחד המונולוגים הבלתי נשכחים בתולדות הקולנוע, כוכבת הראינוע המזדקנת נורמה דזמונד מספרת שבימי התהילה שלה "לא נזקקנו לדיאלוג. היו לנו *פנים*". מה שמילר עושה עם טיילור-ג'וי נראה כמו המחווה המושלמת לסצנה הזאת, מה שהוא עושה עם המסוורת' הוא ההפך הגמור, שני הדברים עובדים באותה מידה - וכמה שזה הולם את הקריירה של האוסטרלי המבריק הזה. לצד מפעל החיים של סרטי "מקס הזועם", מילר ביים את סרט האנימציה-לכל-המשפחה "תזיזו ת'רגליים", את "בייב" (כן כן, ההוא עם החזרזיר המדבר), את המלודרמה "השמן של לורנצו" ואת הפנטזיה השטנית-מינית "המכשפות מאיסטוויק". שום דבר לא מתחבר לשום דבר אחר, אבל האיש מעולם לא עשה סרט רע, והנה הוא יוצר אפוס קולנועי אדיר שני תוך עשר שנים - וכשהוא עצמו בן 79.

בעלילה של "פיוריוסה", סוחפת ככל שתהיה, יש משהו מעט משומש. הפרטים מבריקים, ייחודיים, אבל המבנה מוכר - אולי לא לעייפה, ועדיין, הוא מעט חסר השראה. זאת התלונה העיקרית וכמעט היחידה שלי, וזה גם חלק בטל בשישים בתוך השלם. בתוך הקונצרט שהכינו לנו ג'ורג' מילר והתזמורת המטורללת שלו. 

הסיבה הראשונה ש"מהפנט" היא מילת השבוע שלי היא הקולנוע של מילר. האלכימיה של עבודת מצלמה פרועה אך מדויקת, סאונד בעומק של בולען, עריכה כירורגית ופעלולים פיזיים מסמרי שיער שנמצאת כאילו בליגה משל עצמה, שהיא-היא הסיבה לכך ש"כביש הזעם" והפריקוול שלו הם סרטים שאי אפשר למצמץ בהם, אבל גם אי אפשר לא להרגיש שאתה מחמיץ בערך מחצית מההתרחשויות. באופן אישי אני מת לצפות שוב ב"פיוריוסה" - לצפות ולהאזין, כי הסאונד כאן הוא יצירת מופת עצמאית - ולספוג את המחצית השנייה, ובכם אני מפציר לחוות אותו באולם קולנוע. בחיי, להסטרים את זה יהיה כמו לנגן סימפוניה של בטהובן במעלית.