האכזבה מ"שחקן מספר אחת" - סרט של הבמאי האהוב עליי, שמבוסס על אחד הספרים הכי שמחים שקראתי מימיי - עדיין חיה אצלי. זאת הייתה אמורה להיות היצירה הכי נכונה-לעכשיו, סרט ש(בדיוק כמו הספר) מביט בעידן הדיגיטלי ללא מורא או פרנויה, שמזהה בו את הסכנות אבל גם את הפוטנציאל, ועל הדרך מרפרר לאלף ואחד נכסי צאן ברזל תרבותיים. אבל אפרופו מדע בדיוני, הסופר המנוח ארתור סי. קלארק כתב פעם ש"הטבע תמיד מאזן את ספריו" - ואכן, הנה קיבלתי בדיוק את ה"שחקן מספר אחת" שרציתי. פשוט קוראים לו "ראלף שובר את האינטרנט".
"ראלף ההורס" היה לטעמי אחד מסרטי האנימציה הטובים ביותר של העשור האחרון (שהוא ממילא תור זהב של סרטי אנימציה, אז בכלל). אין צורך לאמלק כאן את כולו; מספיק להזכיר שהנפשות הפועלות הן ראלף (ג'ון סי. ריילי), ענק טוב לב שכלוא בתפקיד האיש הרע במשחק מחשב, ולצדו ונלופי (שרה סילברמן), נהגת במשחק מרוצים שסובלת מפגם בתכנות ולכן מכונה "הגליץ'". המקור הסתיים בנקודה שבה השניים הפכו לחברי נפש והצילו זו את זה - היא חילצה אותו מהבדידות שלו, הוא עזר לה לראות את היתרון שבלהיות גליץ'. בדרך התברר שהיא גם נסיכה, כי דיסני.
"ראלף שובר את האינטרנט" שואל שאלה מעולה: מה יקרה לענק ולקטנטונת אם משהו יגרום להם לצאת מתוך המשחקים שלהם, להשאיר מאחור את השלבים הידועים מראש ואת מבנה ה"התחל/גיים אובר", ולהגיע למקום שלעולם לא נגמר (האינטרנט, כן? לא הרימייק של "סוספיריה"). נדמה לי שאין צורך ממשי בפרטי עלילה נוספים, אבל לנו מציע הסרט בונוס בדמותה של גל גדות, מי שמעניקה את קולה לדמות החדשה המשמעותית ביותר, נהגת השודים שאנק. נכון לעכשיו יש בישראל מספר מצומצם יחסית של הקרנות בשפת המקור ל"שובר את האינטרנט", אבל אם אין לכם ילדים בגיל שמכריח דיבוב, לכו על האנגלית. כי גדות אחלה, אבל בעיקר כי זאת הפעם השנייה ברציפות ששרה סילברמן פשוט מועכת את הלב.
כן, הציפיות שלי מסרט ההמשך של "ראלף ההורס" היו גבוהות מאוד. זה הלך רוח שממש מזמין מפח נפש, אבל מה לעשות שהמקור כל כך מוצלח ומה לעשות שהטריילר של ההמשכון כל כך פגז. והסרט לא רק עלה על הציפיות, אלא השאיר להן אבק. זה קרדיט עצום לבמאים-כותבים ריץ' מור ופיל ג'ונסטון (הראשון חוזר לכיסא הבמאי שאייש בסרט המקורי, השני קודם מעמדת התסריטאי).
אני חושב שאתם צריכים לגלות לבד את העולם של "שובר את האינטרנט", אבל בקווים כלליים, הסרט רץ בשני צירים מקבילים. אחד הוא על חברות אבל גם על הגבולות שלה, וככזה יש בו מסרים נבונים מאוד לילדים (לתחושתי החל מגיל דו-ספרתי, לקטנטנים תהיה אולי בעיה של אי-היכרות עם אינספור הרפרנסים לעולם הדיגיטלי האמיתי). לגבי הציר השני, הגישה של "שובר את האינטרנט" מסתכמת בהפוך-על-הפוך ברגע שבו נאסר על הדמויות ממשחקי הארקייד הישנים להיכנס לאינטרנט "כי זה דבר חדש ואנחנו צריכים לפחד ממנו". אבל זהו, שהסרט הזה לא מפחד מהקדמה. הוא חוגג אותה.
"דור המסכים" המפורסם, שכל הזמן אוכל הערות לאמור "תוציא את הראש מהטלפון", כבר הבין שאין מה לפחד. טל גלעדי כתבה על זה יפה כאן במאקו. "ראלף שובר את האינטרנט" הוא הסרט הראשון שראיתי עם איזון אמיתי במובן הזה: הוא מתפעם מהאפשרויות הווירטואליות אבל לא שוכח מהסכנות, נגנב לגמרי מהאינסופיות הדיגיטלית אבל גם זוכר שאפשר ללכת לוואחד איבוד כשאין גבולות.
אוקיי. כל זה יפה מאוד על הנייר, גישה זה בהחלט חשוב, אבל מה זה שווה אם הסרט לא עשוי היטב. ותשמעו, אני לא זוכר מתי הוקסמתי ככה מעולם שנבנה לנגד עיניי וגם לא מתי צחקתי ככה באולם קולנוע - בקול רם, ובתדירות שבדרך כלל יוצאת ממני רק בסיוע מרככי תודעה. מתי דמעתי לאחרונה אני דווקא זוכר מצוין, אבל נדמה לי ששפשופי העיניים לא היו רק כי אני כזה רכיכה.
אני קורא את עצמי לאחור וקולט שבכלל לא הזכרתי את מה שעושה כאן דיסני עם מה שנקרא "הנכסים" של עצמה, החל בגלריית הנסיכות שלה, עבור ביקום הקולנועי של "מארוול" וכלה ביקום הקמל של "מלחמת הכוכבים". אלה חד משמעית הקטעים הכי מצחיקים בסרט - המפגש של ונלופי עם הנסיכות הוא כבר עכשיו מועמד טבעי לסצנת השנה בקולנוע - ואתה יודע שראית סרט טוב באמת אם אתה מגיע לחלק הכי מוצלח רק בפסקה הלפני אחרונה.
בניכוי רבע אחרון שקצת מאבד כיוון, "ראלף שובר את האינטרנט" הוא כנראה ההפתעה הכי משמחת שחיכתה לי השנה בקולנוע. תביאו בחשבון את גובה הציפיות והא לכם הסבר מניח את הדעת לציון שרחוק חצי כוכב ממושלם.