דני רורק (בן אפלק), בלש משטרה שמנסה להתאושש מחטיפתה של בתו, חוזר לראשונה לשטח בדיוק בזמן לשוד בנק. אבל זה לא סתם שוד, כפי שמגלים רורק והשותף שלו, "ניקס" (ג'יי.די פארדו): איכשהו, למהשהו, איש מסתורין שאולי נקרא ואולי לא נקרא דלריין (וויליאם פיכטנר) מצליח לגרום לאנשים זרים לשתף פעולה עם השוד המדובר באמצעות מה שנראה כמו השאה היפנוטית. אבל רק אחרי מפגש עם מהפנטת בשם דיאנה (אליס בראגה) מבין רורק שזאת יותר מסתם סוגסטיה, בדיוק כמו שהוא מבין שדיאנה היא לא סתם מהפנטת.
אם התקציר נטול הספוילרים הזה של "המהפנט" נשמע מבטיח, הרי שהסרט לא מקיים. כאילו, בכלל. רוברט רודריגז, במאי שהקבלות שלו הולכות אחורה עד "אל מריאצ'י", רקח כאן משהו שנראה כמו תאונה חזיתית בין "זיכרון גורלי" - הרימייק מחלל הקודש מ-2012, לא חלילה המקור הנפלא של פול ורהובן מ-1990 - לבין סרט של כריסטופר נולאן, אבל ספציפית "טנט", לא אחד הטובים. ומילא אם זה היה פרויקט שרודריגז נכנס אליו כדי לשלם חשבונות: מדובר בתסריט שהוא עצמו כתב, שהוא דוחף מאז ראשית שנות האלפיים ושהוא מכנה "אחד הסיפורים האהובים עליי".
קשה לפרט עד כמה הכתיבה של "המהפנט" חלשה בלי להיקלע לספוילרים, אבל לאף סרט שבו הדמויות מסבירות אחת לשנייה מה קרה הרגע, על אחת כמה וכמה כשהן עושות את זה *אחרי* שהקהל כבר הבין מה קרה, אין זכות קיום. בכלל, הסרט הזה הוא נון-סטארטר בכזה מגוון של דרכים - מהמשחק הצמחוני של אפלק ועד התפנית האחרונה בעלילה, שאפשר לראות מקילומטר, בחושך, בברד כבד - שאין דרך לנחמד את השורה התחתונה לגביו. הוא איום ונורא, בזבוז מוחלט של זמן (אבל לפחות של מעט זמן, כולה 93 דקות. מדהים שזה הדבר הטוב הגורף היחיד שאפשר לומר על "המהפנט").
ב-1996, ארבע שנים אחרי שהקריירה שלו התחילה בתרועה עם "אל מריאצ'י", רוברט רודריגז ביים את "From Dusk Till Dawn", שלא הופץ בבתי הקולנוע בישראל וזכה מאוחר יותר להפצה ביתית תחת השם המזוויע "מצאת החמה עד צאת הנשמה". בסרט הזה, בכיכובם של ג'ורג' קלוני, ג'ולייט לואיס ואחד קוונטין טרנטינו, כתב רודריגז את אחת מתפניות העלילה המופלאות של כל הזמנים, טוויסט שאני עדיין זוכר את צווחות הגיל שפרצו ממני כשהוא נחשף לנגד עיניי (האדומות בשעתו, בסדר. אבל נשבע לכם שהעונג לא היה תחת השפעה של שום דבר). איך הגיע רודריגז מהנפתול הגאוני ההוא לקשקוש הזה בסיומו של "המהפנט"? איך הוא הגיע מהפאן הטהור של "דספרדו" ומהאווירה הבלתי נשכחת של "עיר החטאים" למה שהיה אמור להיות פרויקט תשוקה ויצא מותחן שההגדרה "גנרי" עושה איתו חסד.
כמו חברו, שותפו ליצירת פרויקט "גריינדהאוס" וכאמור הכוכב שלו ב"צאת הנשמה", טרנטינו, גם רודריגז התחיל את הניינטיז על תקן הברקה, יוצר עם וייב אלים ומצחיק ומודע לעצמו שהתאים בול לרוח העשור. אבל מה שהיה מרענן הפך מהר מאוד למניירה, ונדמה שבשנים האחרונות רודריגז בעיקר מנסה להוכיח שהוא יכול לעשות גם לא-סרטים של רודריגז, ר' "אליטה: מלאך קרב" ועכשיו "המהפנט", שלא מזכיר בכלום את הסגנון המוקדם שלו (או, למרבה הצער, את האיכות המוקדמת שלו).
להיות הדבר הכי פרֶש של עכשיו זה להיות הדבר העבש של אחר כך, זה הלקח הבלתי נמנע ממהלך הקריירה של רודריגז. מזכיר מאוד את המקרה של גאי ריצ'י, שבדיוק עשה את הסרט הכי לא-גאי-ריצ'י-י שלו וגם הכי טוב שלו זה שנים, "החוזה". איכשהו זה יותר מדכא מאשר אירוני.