הקולנוע מנחם. זה לא חדש; זה ישן כמעט כמו הסרטים עצמם, שנעשו פופולריים כבר בעשור הראשון של המאה שעברה, אבל משכו צופים במספר שיא - שטרם נשבר, וספק אם יישבר אי פעם - בשנות השפל הכלכלי הגדול. בסיום השנה הראשונה של השפל, 1929, מספר הצופים שהגיעו לבתי הקולנוע בארצות הברית עלה ב־58 אחוזים בהשוואה לשנה שלפניה, והמשיך לטפס גם בשנת 30'. ב-1933 כבר הלכו לקולנוע מדי שבוע כ-70 מיליון אמריקאים, יותר מ-50 אחוזים מכלל האוכלוסייה שמנתה אז 125.6 מיליון (לשם השוואה, מאז שנות ה-80 עומד היחס על נתון פחות או יותר קבוע של 10%).
חלק מזה היה עניין כלכלי נטו; הקולנוע היה בידור זול וזמין שהוציא אותך מהבית ואפילו סידר לך משהו קטן לאכול בזמנים שבהם אנשים ליטרלי רעבו ללחם. חלק אחר היה ההיצע הקולנועי עצמו, שבהגדרה לא מכלילה מדי היה אסקפיזם.
שנות ה-30 של המאה ה-20 היו תור הזהב של המיוזיקל, הז'אנר האסקפיסטי מכל, ושל הקומדיה בכלל והקומדיה הרומנטית בפרט – בריחה ובריחה כפולה מקשיי הקיום של הימים ההם. זה לא שהקולנוע של השפל הגדול חי לגמרי בלה-לה לנד, ולראייה פריחת הפילם נואר באותן שנים בדיוק, אבל אם לחזור לנקודת המוצא של הטקסט הזה, הרי שהקולנוע תמיד ידע לספק לנו קרן אור מילולית ומטאפורית כשבחוץ נעשה קודר.
אחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים, "מסעות סאליבן" של פרסטון סטרג'ס מ-1941, עוסק בדיוק בזה בעודו מספק בדיוק את זה: בסאטירה המבריקה הזאת, שאין סטודנט לקולנוע שלא צפה בה מרצונו או בניגוד לו, במאי קולנוע בשם ג'ון סאליבן (ג'ואל מקריי) מואס בקולנוע במשקל נוצה ומחליט לעשות "סרט חברתי על האדם הפשוט" ששמו "אחי, איפה אתה" (כן כן, משם הביאו האחים כהן את השם המטורלל הזה). המסע של סאליבן מביא אותו לכמה מחורי התחת השעירים ביותר באמריקה, אבל בסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שדווקא האסקפיזם שמספקת הקומדיה הוא-הוא התרומה האמיתית של הקולנוע לחברה.
את מה שמגלה סאליבן הבדיוני אנחנו מכירים היטב מהחיים האמיתיים. אם מחזות הזמר והקומדיות הרומנטיות של שנות ה-30 אינן מספיקות כדי להבהיר את הנקודה, הרי שאינספור טקסטים כבר נכתבו על פריחת הסופר-גיבורים בעידן שאחרי 9/11 וביתר שאת מאז המשבר הכלכלי של 2008. איך שרה פעם בוני טיילור? "אני זקוקה לגיבור".
נדמה לי שכולנו זקוקים לגיבור מאז שפרץ סוף העולם הנוכחי, אבל אולי בגלל האופי חסר התקדים של משבר הקורונה ואולי פשוט מפני שאנחנו עדיין בשלב ההסתגלות, נראה שאנשים מחפשים נחמה דווקא בסרטים שמתארים מציאות לא נורא רחוקה מזו שאנחנו חווים, או טווים עלילה בדיונית שפתאום נעשתה קצת מציאותית. הדוגמה המובהקת ביותר היא "התפשטות" של סטיבן סודרברג, סרט הווירוס שמככב בשבועות האחרונים בטבלת הנצפים ביותר של נטפליקס, אבל הוא לא לבד: אתרי האינטרנט מפוצצים ברשימות המלצה על סרטי התפרצות מכל המינים, החל בתת-ז'אנר ה"הו חרא וירוס" וכלה בסרטי זומבים. רק אתמול ערכתי גם אני רשימה כזאת, שבמסגרתה ניסיתי להסיק מה יהיה בסופנו על סמך התסריטים של עשרה סרטים (אמ;לק: אין לי מושג, מה אני יודע).
בתחילתו של אחד מסופי השבוע היותר אומללים שזכורים לי, בתוך שלל רשימות הצפייה שלנו ושל מתחרינו, חסרים לי שלושה סרטים שמצליחים להיות אופטימיים בעניין מאוד ספציפי: היכולת של בני אדם לספק זה לזה רשת תמיכה הדדית, מה שפוליטיקאים אוהבים לקרוא "ערבות הדדית", מינוס החארטה. הראשון והמתבקש הוא "תעביר את זה הלאה" של מימי לדר, עיבוד לספרה של קתרין ריאן הייד; ציניקנים תיעבו את הסיפור על הילד (היילי ג'ואל אוסמנט) שלמרות או בגלל אב מתעלל ואם אלכוהוליסטית מייסד מין תרמית פירמידה הפוכה שבמסגרתה אדם מחזיר טובה לא למי שעשה לו אחת כזאת, אלא לשלושה אנשים אחרים, קרובים או זרים. גם היום אפשר להיות ציני בקשר לפרמיס, אבל כשהסרט יצא בשנת 2000 הוא אשכרה גרם לגל של הקמת עמותות עם קונספט דומה של עזרה לזרים. אז זה אפרופו כוחו של הקולנוע.
הסרט השני שמזמזם לי בראש לא עשה שום דבר לאף אחד. הוא אפילו לא סרט טוב במיוחד: אני מדבר על "חיים כפולים" מ-2013 (במקור "The East") בכיכובה ובכתיבתה של בריט מרלינג ובבימויו של זאל בטמנגליז'. הסיפור הוא על סוכנת ממשלתית שמסתננת לתוך קבוצה אנטי-קפיטליסטית רדיקלית, תכלס טבעו-טרוריסטים, והוא לא נותן לי מנוח בגלל סצנה אחת ויחידה שפשוט לא יכולתי להפסיק לבכות כשצפיתי בה בפעם הראשונה: כדי לבדוק אם יש לה את מה שצריך כדי להיות אחת מהם, חברי הקבוצה מציגים אתגר בפני המסתננת. הם מתיישבים לארוחת ערב סביב שולחן עגול. מול כל אחד מונחות כף וצלחת מרק. רק מה, כולם כפותים בכותנות משוגעים. איך לעזאזל אוכלים?
הסוכנת תופסת את הכף בשיניה ומנסה לאכול בדרך אחת, שנייה, שלישית. לא יוצא מזה כלום חוץ מהמון מרק על השולחן. עכשיו מהנהן מנהיג הקבוצה וכל האחרים תופסים את הכפות שלהם בשיניים. בלי לומר מילה, כל אחד מהם טובל את הכף בצלחת שמולו ומאכיל את האדם שיושב לשמאלו.
הסצנה הזאת - והפתרון הזה, שאני מוכן להתערב ש-99 מכל 100 צופים לא יחשבו עליו מראש - הם בשבילי אחד מרגעי השיא של העשור הקולנועי הקודם. אני מניח שלא במקרה הוא נכתב ובוים בימי השיא של מחאת Occupy Wall Street וזמן קצר אחרי האביב הערבי (ולצורך העניין מחאת האוהלים אצלנו), אבל כוחה של הסצנה הזאת יפה לא רק לשעת זעם על הכוחות שהופכים אותנו לתחרותיים כשאנחנו צריכים להיות סולידריים. היא עובדת גם, ואולי בעיקר, כשאנחנו פשוט צריכים לתמוך זה בזה.
מה שמוביל אותי לסרט שבגללו התיישבתי לכתוב את הטור הזה מלכתחילה, "החוש המושלם" מ-2011, תרגום עברי מדויק תיאורטית אך עלוב מעשית לסרט שנקרא במקור "Perfect Sense". זה סרט התפרצות מובהק, אבל אין פלא שהוא לא מוזכר ברשימות ה"צפו" שהזכרתי לעיל; מדובר בהפקה בריטית קטנטנה שאמנם זכתה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל אדינבורו, אבל הכניסה ממכירת כרטיסים בעולם כולו 138 אלף דולר (הייתי אומר "גרפה", אבל זה יהיה עלבון למגרפות). מעטים ראו את "החוש המושלם", וגם אני צפיתי בו רק כי התאהבתי בבמאי שלו, דייויד מקנזי ("באש ובמים", "כמו גדול") ותהיתי מה *עוד* הוא עשה. זה לא "סרט חשוב" ואולי גם לא מאסטרפיס, אבל הוא פשוט לא נותן לי מנוח.
במגפה שמתאר "החוש המושלם" (ברצינות, גררר), המין האנושי מאבד את חושיו בזה אחר זה - תחילה הולך הריח, אחריו השמיעה, ומהר מאוד נעשה ברור שהבאה בתור היא הראייה. במוקד עומד רומן בין טבח במסעדת יוקרה (יואן מק'גרגור) ואפידמיולוגית שחוקרת את ההתפרצות (אווה גרין), אבל הסיפור שלהם הוא החולייה החלשה ביצירה המיוחדת הזאת. מה שבאמת נשאר ממנה, מה שלא עוזב אותי עכשיו, הוא האופן שבו מקנזי מתאר את הערבות ההדדית שיוצרת המגפה מסרסרת החושים.
בשיאו של הסרט הזה - אין כאן ספוילר, זה שיא אווירתי, לא עלילתי - אדם עיוור מוביל עם מקל הנחייה שלו קבוצה של אנשים שראייתם עומדת להיעלם, סמרטוטים על עיניהם והם נעזרים במי שמנוסה בחשכה כדי להתרגל אליה. זה שוט מדהים, מרהיב, עצוב, אופטימי, איום, נורא, וכל השבוע הוא מתנגן לי בראש כמו אזהרה או המלצה, תלוי באיזו שנייה של היום תתפסו אותי.
"החוש המושלם" זמין ללקוחות יס וכרגע גם לצפייה ביוטיוב; אני מצרף לכם כאן קישור בתקווה כנה שהוא לא ייעלם כמו הראייה של בני האדם בחזון הקודר של מקנזי. בהקשר הזה, ראו הוזהרתם: זה לא פיל-גוד-מובי. בשום אופן לא. אבל יש בו סוג של נחמה שעזר לי לצלוח את השבוע האחרון ואולי-אולי יעזור קצת גם לכם, בין אם תצפו בו או פשוט תקראו את זה כאן.
נדמה לי שכבר אמרתי את זה בכמה וכמה דרכים שונות, אז רק אסכם - כל מה שאנחנו צריכים כרגע זה ללמוד איך לאכול בידיים קשורות. אם זה נשמע לא מציאותי, אז בשביל זה יש לנו קולנוע.