בפלוס-מינוס שעה הראשונה שלו, "מידסומר" הוא סרט כמעט מושלם. אחרי סצנת פתיחה מהפנטת שמבליטה מיד את שני ההיבטים הכי חזקים של היצירה הזאת - האווירה וההופעה של פלורנס פיו בתפקיד הראשי - אנחנו מגיעים הישר לתכלס, קרי מסע של ארבעה צעירים אמריקאים לשוודיה, שם יתארחו אצל חבר לספסל הלימודים, בחור מקומי שמשפחתו מתגוררת במה שמוגדר כקומונה ומקיימת פסטיבל אמצע-קיץ. עם הגעתם של הזרים מתברר שפעם ב-90 שנה זה נעשה יותר מפסטיבל, מין אירוע-על רוחני, והתמזל מזלם להגיע דווקא באחת מהשנים הללו.
אני חושב שרצוי להימנע מכל מידע נוסף על העלילה של "מידסומר". ובעצם לא רק על העלילה: בעולם מושלם הייתי ממליץ לצפות בו בלי לדעת דבר על ההייפ שאופף אותו מאז שיצא הטריילר שלו, ותכלס גם בלי לדעת ש"זה של הבמאי של 'תורשתי'". אלא שהרכבת הזאת כבר עזבה את התחנה, מפני שעצם ההפצה של "מידסומר" בבתי הקולנוע בישראל היא תולדה של שילוב ההייפ-מוניטין הזה, אבל מבחינתי מדובר בנזק כפול. הייפ זה תמיד מתכון למפח נפש, אלא שכאן מדובר לא רק בהרמה עם פוטנציאל נחיתה על קרקע האכזבה אלא גם בסיס איתן לדיסאינפורמציה, מפני שמסע יח"צ מחוכם גורם לסרט הזה להישמע כמו אימה צרופה - על גבול הבלתי ניתנת להכלה לפי דיווחים מסוימים - בעוד שהוא אפילו לא סרט אימה במלוא מובן המילה, ובכל מקרה אינו מפחיד בשום מובן שהוא. ושמו של אסטר רק מחמיר את המצב, פשוט מפני ש"תורשתי" היה סרט עד כדי כך טוב. כל הנ"ל מייצר תנאי פתיחה של ציפיות גבוהות מאוד - ומוגזמות מאוד, צר לי לדווח.
אם תשאלו למה הדבר דומה, הרי ש"מידסומר" (לשאלתכם זה השם הנורדי של יום ההיפוך הקיצי, מה שנקרא כאן בלבנט "היום הארוך ביותר בשנה") דומה לכמה וכמה (ועוד כמה) סרטים שהאימפקט שלהם הוא על בסיס "הציץ ונפגע", ספציפית אדם שמוצא את עצמו נחשף לקהילה סודית ו/או מסוגרת ו, נו, נפגע. אמת, לפעמים הצופה הוא זה שנפגע - מי שצפה ברימייק של "סוספיריה", שבו בית ספר למחול ממלא את תפקיד הקהילה דנן, יודע על מה אני מדבר - אבל הטריק הזה ייצר מלאי שלם של סרטים נהדרים. מדרמות מסויטות כמו "עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק ועד לסרטי מדע בדיוני כמו "Sound of My Voice" של זאל בטמנגלי ובריט מרלינג, מסרטי הרפתקאות קלאסיים כמו "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ועד סרטי אימה בני זמננו כמו "תברח". זאת רשימה ממש אינסופית, אבל ברשותכם אעצור בסרטו הכביר של ג'ורדן פיל, מפני שאם הייתי רוצה לסכם את זה בשטחיות פושעת, הרי שאפשר לצמצם את "מידסומר" למילה אחת: "תברחו".
מחפשים סרט טוב לראות? לחצו כאן לרשימת הסרטים המומלצים
לא נו, לא אתם. הסרט הזה מאכזב אבל ראוי לצפייה, מאבד גובה ככל שהוא מתקדם אבל נשאר מעניין כל הזמן. העניין שהוא שלאורך דקות רבות - רבות מאוד, ומיד אחזור לזה - "מידסומר" אכן מתנהל כמו גרסה מרובת גיבורים של "תברח". האמת היא שיש לו אג'נדה אחרת לגמרי, אבל זמן מסך רב כל כך עובר עד שאסטר מגיע אליה שזה כבר לא באמת משנה. 147 דקות נמשך "מידסומר", והגם שהוא כאמור נמנע ממלכודת השיממון, מרגע שאנחנו מבינים מי נגד מי ועד ה"ולמה" יש נפילת מתח תרתי משמע - וכשמגיעה הישורת האחרונה, התשובה ל"אז מה היה לנו שם" היא אניגמטית ופתוחה ומזמינה פענוח, שלפחות לי כבר לא היה שום חשק לספק.
אוקיי, ברור שיש כאן *המון* סובייקטיביות. באתי טעון בכל מיני ציפיות מוטעות ומופרזות, התגובה האופיינית שלי לסרטים שאומרים "פענח אותי" היא "לא רוצה, מה תעשה לי", ואני כל כך אוהב סרטי אימה כל כך קיצוניים שאולי אני שופט בהקשר הזה את "מידסומר" לחומרא, כלומר לקולא, כלומר עזבו ארמית עכשיו: הנקודה היא שאולי זה באמת יפחיד אנשים שפחות מורגלים באיכסה. אבל אני מוכן להמר בזהירות שמרבית הצופים יחוו את תחושת ה"בכלל לא נסחפתם עם האורך" ואת תסכול ה"אז מה בעצם רציתם להגיד"; זה כמעט בלתי נמנע אחרי שעתיים וחצי שמתחילות כל כך מהודק ומסתיימות כל כך ממוסמס.
עכשיו, תראו: הצילום (פאבל פוגורזלסקי) פנטסטי. התסריט נע בנונשלנטיות נהדרת בין קטעים מקריפים פר אקסלנס לרגעי צחק-בקול-רם. המשחק של פיו ממש פנומנלי, ובעוד ששחקני המשנה משאירים רושם פחות זכיר (דגש על ג'ק ריינור המאכזב בתפקיד בן זוגה של הגיבורה), וויל פולטר גונב את הסרט מעמדת הסיידקיק. אז לא, זה בפירוש לא סרט רע. אבל בקרב סרטי הלא-באמת-אימה שהגיעו לכאן בשנים האחרונות ונישאים על צונאמי של הייפ, הוא מפסיד בנוקאאוט גם ל"תורשתי" וגם ל"תברח".