הביטוי Requel - הכלאה בין "ריבוּט" ו"סיקוול", אתחול והמשך - הוא התיאור הקצר והקולע ביותר לתופעה ההוליוודית של הליכה קדימה עם סדרת סרטים תוך השארת רגל הססנית מאחור. תחשבו על "קריד", על הטרילוגיה הנוכחית של "מלחמת הכוכבים", על "שליחות קטלנית: גורל אפל" שתכף מגיע לחגוג את שובה של לינדה המילטון/ שרה קונור: הנוסחה היא כאילו להמציא מחדש את הפרנצ'ייז עם גיבורים חדשים, אבל בעצם לשמר קווי עלילה ישנים ובעיקר את הדמויות הישנות, קומפלט עם השחקנים שמגלמים אותן. זה ממזער את הסיכונים ועל פי רוב מסרס את הסרטים, אבל עד היום ראינו את פגעי הריקוול בעיקר במותגים קולנועיים נוסטלגיים כמו הנ"לים שבהם האולפנים ניסו איכשהו להלחים בין קהל ותיק וטרי. והנה מגיע "זה: חלק 2", סרט המשך ללהיט ענק בן כולה שנתיים וכבר אחד הריקוולים המבאסים.
כמו שהובטח לנו בסרט הראשון וברומן מאת סטיבן קינג, 27 שנים לאחר שהליצן הפסיכוטי פניווייז (ביל סקארסגארד) עשה שמות בעיירה דרי, הוא חוזר להעלים תושבים חפים מפשע. היחידים שיכולים לעצור אותו הם "הלוזרים", חבורת הילדים שהביסה אותו בסיבוב הקודם, שמאז התפזרה לכל רוח. עכשיו אנחנו פוגשים אותה מחדש בתצורה בוגרת ועם קאסט בהתאם: ג'יימס מק'אבוי מחליף את ג'יידן מרטל בתפקיד ביל, ג'סיקה צ'סטיין יורשת את סופיה ליליס (בברלי), ביל היידר את פין וולפהארד (ריצ'י), ג'יי ריאן את ג'רמי ריי טיילור (בן), ג'יימס רנסון את ג'ק דילן (אדי), איזייה מוסטפא את צ'וזן ג'ייקובס (מייק) ואנדי בין את ווייט אולף (סטנלי).
אני מטרחן אתכם עם הרשימה האינסופית הזאת מפני שבדיוק כאן טמון הכשל האינהרנטי של "זה: חלק 2": כאמור, מדובר בריקוול. וורנר, שראתה את הילדים-שחקנים של "זה" הופכים לנכס מניב (700 מיליון דולר הכניס הסרט הראשון בקופה העולמית), לא העזה לוותר עליהם והחזירה את כו-לם לסיבוב הנוכחי למרות שאין בהם שום צורך. אני לא יכול לחשוב על סצנה אחת בהשתתפות הילדים שמוסיפה משהו בעל ערך לחלק השני, והנוכחות המסיבית שלהם מייצרת נזק היקפי חסר תקנה לסט הדמויות הבגירות מפני שמבחינת הצופה, החבר'ה האלה הם רק המבוגרים שהם והילדים שהם היו. נקודה. שום דבר באמצע לא מקבל יותר משניות מסך ספורות, לא משנה כמה הוא מעניין בפוטנציה. בברלי הבגירה נמצאת במערכת יחסים עם גבר מתעלל, חוזרת על הפאטרן מהיחסים עם אביה? נסגור את זה בשתי דקות מסך ולא נדבר על זה שוב לעולם. בן הפך מילד שמן ודחוי ליזם חתיך עולם? זה ככה וזהו. איך שר גידי גוב ב"סיפור קצר"? אין פיתוח בדמויות.
"זה" היה סרט אימה כושל לחלוטין, אבל הוא היה סרט התבגרות חמוד לאללה שנהנה להעלות באוב את "אני והחבר'ה", הסרט הכי לא סטיבן קינגי שנעשה על פי סטיבן קינג. לחלק השני היה פוטנציאל של ממש להיות טייק זוועתוני על "החברים של אלכס" או גרסת האימה של "מפגש בגרוס פוינט", ולעתים - רחוקות מדי זו מזו וקצרות מדי ביחס לסרט שנמשך 169 דקות שערורייתיות - הוא אכן כזה. מפגש מחזור טעון במידה ומצחיק במידה שאיזה ליצן מתעקש להפריע לו עם הבלונים האדומים שלו. בשאר הזמן חוזר החלק השני לקונפליקטים שכבר ראינו וממשיך בניסיונות המכמירים להפחיד, בדיוק שני האלמנטים מהסרט הראשון שאין שום סיבה להדהד אותם כאן.
הבינג סד דט, זה לא סרט רע באופן טרמינלי. ביל היידר גונב את ההצגה ומצדיק לבדו את היציאה מהבית; סקארסגארד ממשיך לעשות עבודה מצוינת (חבל רק על החטא הקדמון של השימוש בסיוע ממוחשב למימיקות שלו, מקרה קלאסי של כל המוסיף [CGI] גורע [פוטנציאל הפחדה]); יש כמה וכמה בדיחות טובות; ולמרות חוסר היכולת המוחלט של הבמאי אנדי מושייטי להפחיד במיני-פרנצ'ייז הזה, כן יש כאן איזו מסה קריטית של קריפיות, שלהערכתי תאפשר לצופה הסביר לצלוח את חבילת הדקות האימתנית הזאת. תכלס, מה שמבאס כאן הוא לא הסרט שרץ מול העיניים אלא הסרט ש"זה: חלק 2" היה יכול להיות לו היו לוורנר אשכים בקוטר הדרוש כדי להגיד "בסרט הראשון היו ילדים, בשני יש מבוגרים, תתמודדו".
מילה באותו עניין לסיום: "זה חלק 2", בדיוק כמו קודמו, מוגבל בישראל לצפייה מגיל 16. אני צפיתי בו עם הבת שלי, 13, ועם ילד אחר בן גילה; היא די נהנתה ולא הובהלה כלל, הוא די נהנה והובהל למדי, וראו זה קטע: שניהם חזרו בשלום לבסיסם. רק אומר.