השנה היא 1998. ביוויס ובאטהד, מונעים בידי המחשבה המוטעית שהם עומדים לעשות סקס, יוצאים למסע דרך הזמן-חלל ומוצאים את עצמם ב-2022. זה סיכום די ממצה של עלילת "ביוויס ובאטהד עושים את היקום", וככזה הוא צופן בחובו הבטחה כפולה: מצד אחד השטיק המוכר מסדרת הטלוויזיה ומהסרט הקודם, "עושים את אמריקה"; מצד שני התנגשות של הצמד שהיה הכי לא קורקטי בעידן הטרום-קורקטי עם ימינו המוערים. ובעוד שאת ההבטחה הראשונה הוא מפליא לקיים, השנייה לא מקבלת יותר מקמצוץ של דקות מסך למצות את עצמה. והאמת, גם שם זה לא ממש עובד.
תקציר הפרקים הקודמים, יותר נכון הקדמוניים: "ביוויס ובאטהד" הייתה סדרת דגל ב-MTV בשנים 1993-1997. שני הגיבורים שלה, טינאייג'רים טיפשים מאוד וחרמנים מאוד עם אפס השגחה הורית ואפס אמביציה, היו אינסטנט אייקונים בניינטיז; ראו בהם סאטירה חדה על אמריקה, אמרו שהם הד לביקורת עצמית של MTV על סימום בני הנוער באמצעות שידור קליפים (זה נחשב מזיק לנפש לפני שבאו הרשתות החברתיות ואמרו "ביץ', פליז"), טענו שהם קול של דור (ה-X. נו, זה עם וינונה ריידר). איכשהו הגיוני שהם נתחמו בגבולות העשור ההוא, למעט ניסון כושל של "קומדי סנטרל" להחיות את הסדרה ב-2011; אפילו מאז "עושים את אמריקה" עברו 26 שנה, כך ששאלת הרלוונטיות של אייקוני הניינטיז כותבת את עצמה – וגם כאן התשובה היא "ככה ככה".
אנחנו מתחילים כשביוויס ובאטהד נעצרים על השחתת רכוש מאסיבית, ונשלחים על ידי שופט יצירתי לא לכלא אלא ל"מחנה חלל" של נאס"א. זה קורה לפני יציאה למשימת תצפית על חור שחור (טיהיהי) וכרוך בהחדרה (טיהי) של טיל (טיהיהי) לתוך חרך עגינה (טיהיהי טיהיהי), והשניים עושים את זה כל כך טוב שהם נשלחים לחלל כדי לעשות את זה (טיהי) על באמת. אלא שבדיוק כמו ב"עושים את אמריקה", שבו הם העניקו פרשנות מינית לבקשת הדמות של ברוס וויליס "לדאוג" לאשתו (דמי מור), כאן הם רואים ב"לעשות את זה" הזמנה למיטתה של מפקדת המשימה (קולה של אנדריאה סבאג').
אי ההבנה שהניעה חלקים נרחבים מעלילת "אמריקה" מקבלת כאן סרט שלם של זימה חסרת שכל וסיכוי, וזה גם הצד המוצלח ביותר של "עושים את היקום": במיטבו, הסרט הזה מזכיר את הבדיחה הישנה על החתלתול שמצטרף לחתולים הגדולים ש"הולכים לזיין", ואחרי שעות של שיטוט עקר ברחובות אומר להם "נמאס לי לזיין, אני הולך הביתה". אלא שהמעבר אל זמננו-אנו, למרות שכאילו קורים בו כל הדברים הנכונים – ביוויס ובאטהד לומדים לתפעל אייפון, ביוויס ובאטהד נחשפים לטרללת ה"דיפ סטייט" - הוא פקשוש אחד גדול של התנגשות עולמות פוטנציאלית. חומר בעירה יש, אבל ניצוץ אין. אירוני לסרט שאחד מגיבוריו הוא פירומן, כשחושבים על זה.
בסצנה הקרובה ביותר לאש הרצויה, ביוויס ובאטהד נקלעים לשיעור במגדר ושומעים על "פריווילגיה לבנה", מושג שהם מפרשים כרישיון לבזוז. זה רגע נהדר, אבל אפילו בו ניכר הכישלון התסריטאי של "עושים את היקום" - כי רבאק, שני נאנדרתלים מהנייניטז מגיעים עד 2022 בשביל זיון, וכל הפוטנציאל הקומי של נדידתם לתוך שיעור מגדר מסתכם לשניים-שלושה פאנצ'ים.
הסאטירה של ביוויס ובאטהד הייתה תמיד מובלעת. האג'נדה של היוצר-מדבב מייק ג'אדג' הייתה להציף את קהות החושים של אמריקה, לא להגיד "זה מטומטם" על משבי רוח תרבותיים-פוליטיים קונקרטיים; אפשר לתת לו כאן צל"ש על שימור הדנ"א של המותג, אבל זה לא מבטל את תחושת הפספוס – ומהבחינה הזאת, זה גם לא משנה אם הסיבה היא אכן נאמנות למקור או חשש להרגיז (זה לא הפריע לג'אדג' בעבר, להפך, אבל הוא הרגיז בתקופה שמקסימום היו מבטלים את הסדרה ולא אותך). האם מייק ג'אדג' התנקנק מול צבא האמת של הפי.סי, האם האנשים בפרמאונט ביקשו ממנו להרגיע או האם הוא פשוט איבד את האדג'? לא יודע, לא מעוניין לגלות. הסרט הזה לא מספיק טוב ולא מספיק גרוע בשביל לחקור את זה. תכלס, "ביוויס ובאטהד" שווה צפייה בדיוק באופן שבו הוא מוצע לצפייה: באגביות של הסטרימינג הביתי (פרמאונט+ במקרה הזה, שלא זמין לצפייה בישראל). לא פחות, לא יותר.