רוב הצופים הבגירים, אפשר להניח בזהירות, יגיעו אל "מולאן" עם ציפיות מוגדרות היטב - כי הם ראו את המקור המונפש מ-1998, כי הם כבר גיבשו דעה נחרצת על גל עיבודי הלייב-אקשן לסרטי אנימציה, כי הם לא מאמינים שהם שילמו הרגע 30 דולר ל"דיסני+" כדי לצפות בסרט אחד. מהבחינה הזו, אני צפיתי בגירסת הלייב אקשן שביימה ניקי קארו ("ארץ זרה") ממקום טוב באמצע: "מולאן" המקורי הוא בעיניי סרט חביב, לא פחות ובטח שלא יותר; את הרוב המוחלט של הרימייקים המדוברים לא אהבתי, אבל לנצח אשבע בשמו של "חברי הדרקון אליוט" מ-2016, סרט טוב פי כמה וכמה מהמקור המצויר שלו; ואני מבקר קולנוע, לא לשלם על סרטים זה מה שיש לי במקום עבודה אמיתית. עכשיו כשהבהרנו את כל הנ"ל, ה"מולאן" החדש הזה הוא נון-סטארטר מוחלט. יצירה שאין בה כלום. "גורנישט: הסרט".
הבסיס העלילתי זהה למקורי, שמצדו התבסס על סיפורה של חואה מולאן, פיסת פולקלור סינית שלא ברור אם יש לה גם בסיס היסטורי: מולאן (ליו יפיי), אחת משתי בנותיו של לוחם לשעבר בסין הקיסרית, נענית לצו שקורא לכל משפחה לשלוח את אחד מבניה לצבא מול פלישה קרבה מצד המורדים בקיסר. אלא שלנשים אסור אפילו להיכנס למחנות הצבא, כל שכן להילחם בשורותיו, אז מולאן מתחפשת לגבר. עכשיו זה רק עניין של להוכיח שהיא מסוגלת להרוג כמו כל בעל כרומוזום Y, ואני מבטיח שיובהר למה בחרתי בניסוח המסוים הזה.
בפרטים יש הבדלים ניכרים בין הגרסה החדשה והמקורית, בראש ובראשונה הוויתור על דמותו של הדרקון המדבר הצמוד (ההרפיה הקומית הזכורה לטובה בדיבוב אדי מרפי, במה שנראה בדיעבד כמו חזרה גנרלית שלו לתפקיד החמור ב"שרק"). לא פחות חשוב, הפעם אין למולאן רומן עם המפקד שלה, עניין שיצר ויכוח טעון ברשתות החברתיות - דיסני טוענת שזה נעשה מתוך רגישות נחוצה בעידן MeToo, בקהילה הלהטבי"ת זועקים הומופוביה בגלל הביסקסואליות המשתמעת-אך-לא-מוצהרת של המפקד המדובר. לא אכנס כאן לדקויות של הפיוד הזה, בעיקר כי אין לי כוחות לאנשים שחושבים שסרטים צריכים להיכתב בכפוף לאג'נדות, אבל ברמת הפרקטית, המשמעות היא שדיסני העיפה מהסרט את ההומור ואת הלב הרגשי. מה שנשאר, כאמור וכמצופה, זה גורנישט.
התוספת המשמעותית היחידה של גירסת הלייב אקשן לסיפור ולגלריית הדמויות היא המכשפה שיאן לאנג (גונג לי), העזר-כנגד הנבל בורי חאן (ג'ייסון סקוט לי). יש איזה טוויסט סביב דמותה של המכשפה, אז בלי להסתכן בספוילר: זו דמות שבתחילה נראית מאוד לא במקומה ובזמנה - בכל זאת, *מכשפה*, ועוד מהרעים - ובסופו של דבר מתבררת כשלמון נוסף לרוח הזמן. וזה עוד טוב לעומת הגבר שלצדה; חוץ מללמוד שג'ייסון סקוט לי דומה בזוויות מסוימות לג'ייסון מומואה, לא ברור לי מה הרווחתי מהנבל הגנרי הזה.
ויזואלית הסרט מרשים לפרקים ומתיש לאחרים, ואילו סצנות האקשן נעות בין הגנרי למלהיב וחוזר חלילה (בדגש על החוזר. וכאילו, החלילה). אבל המכשלה האמיתית כאן היא התסריט, שסובל מעודף פאתוס ומתעקש למרפק את הקהל שוב ושוב עם דיאלוגים על גבריות ונשיות, לאמור "נאדג' נאדג', זה מצחיק כי היא בכלל לא גבר". אבל זה לא מצחיק; זה מטרחן וזה מיושן וזה מזלזל באינטליגנציה שלנו, משהו שנראה כמו ההתמחות המוזרה של ההפקה הספציפית הזאת.
הסערה סביב ההיבט הלהטב"י של "מולאן" היא רק שרץ אחד בקופה שלו. בין השאר, הכוכבת ליו יפיי מואשמת בשיתוף פעולה עם פשעים לכאורה של משטרת הונג קונג, ודיסני חוטפת אש כי הסרט צולם בחלקו בשינג'יאנג, אזור בסין שבו מוחזקים במחנות כליאה האויגורים, בני מיעוט מוסלמי. התוצאה המצטברת היא שלל קריאות להחרמת הסרט, ועם תקציב של 200 מיליון דולר ומחיר כרטיס דיגיטלי של 30 דולר, מעניין אם דיסני תשלם בכיס על מה שנתפס כחוסר רגישות רב רבדי - או, חשוב יותר לטעמי, על העובדה שהיא עשתה סרט עקר ומעוקר שמקדם רעיונות פסולים.
את העקר והמעוקר נדמה לי שכבר ביססתי - זה באמת בלתי נמנע בסרט שהוסרו ממנו כירורגית החלק המצחיק והקטע הרומנטי - אבל "מולאן" הוא עוד סרט על אישה במסעה להוכיח שהיא יכולה לפתור בעיות באלימות לא פחות טוב מכל גבר, ויצוין שזה נבצר מבינתו של הח"מ מאז שרידלי סקוט עשה את זה ב"תלמה ולואיז".
הרגע הכי יפה ב"וונדר וומן", ולטעמי גם רגע השיא בקריירת המשחק של גל גדות, הוא הצער, הזעם ואי האמון שתוקפים את הגיבורה כשהיא נחשפת לזוועות של מלחמת העולם הראשונה. לעומת זאת, "מולאן" הוא הסרט השני מבית דיסני - הקודם היה "קפטן מארוול" - שמבלי משים או מבלי אכפת משדר לקהל צעיר את המסר שחלק מהשוויון המגדרי הוא הזכות להרוג. זה אולי נכון בעולם האמיתי, זה אולי נכון כשמדברים על מי עושה מה באיזה צבא, אבל כשדיסני - דיסני! - עושה מזה סרטי פנטזיה, הח"מ חייב לדווח שזה עושה לו רע. אפילו יותר רע מ-115 דקות קולנועיות של כלום.