"ממנטו" היה מבריק, "להתחיל מחדש" סחף לכל אורכו, "מעודדות צמודות" ו"אמריקן פסיכו" היו אינסטנט-פולחניים, "ארין ברוקוביץ" היה נפלא ו"בלתי שביר" היה אדיר, אבל אף סרט משנת הייצור 2000 לא העיף לי את המוח כמו "רקוויאם לחלום". בסרטו השני בסך הכל, יצירת אינדי צנועת תקציב על פי ספר לא מאוד מוכר, דארן ארונופסקי הביא משומקום יצירת מופת. דגש על יצירה: הדבר המלהיב ביותר ב"רקוויאם" היה ונותר הקולנוע האדיר שלו, השימוש בכל טכניקה מוכרת - וכמה חדשות - כדי לייצר חוויית צפייה והאזנה בלתי נשכחת.
במלאות לו 20 שנה, "רקוויאם" זוכה כעת למספר מחוות. האחת שלי תוהה איך בכלל קרה הפלא הזה, ומציעה שש תשובות.
1) זאת התמה. "רקוויאם לחלום" הוא סרט על התמכרות, במובן העמוק ביותר של המילה. ארבע דמויות מרכזיות יש כאן, וכולן מכורות - הארי (ג'ארד לטו) והחבר שלו טיירון (מרלון ויינס) מכורים להרואין; מריון (ג'ניפר קונלי), החברה של הארי שסוחבת אישיוז רעים מאבא שלה, צוללת לתוך אותו סם אפילו עמוק וקשה יותר; ואילו שרה גולדפרב (אלן בורסטין), אמו של הארי והדמות הדומיננטית והזכורה ביותר - בורסטין קיבלה מועמדת לאוסקר על תפקיד משנה, אבל עזבו הגדרות של האקדמיה, שרה היא "רקוויאם" - מכורה בו בזמן לטלוויזיה, לסוכר ולאמפטמינים, שמהווים מבחינתה גלולות הרזייה. הדברים שהנפשות הפועלות עושות כדי להשיג את המנה שלהן, האובססיה שלהן, האיגרא רמא של האופוריה והבירא עמיקתא של הקריז - זה לב העניין.
תמה אחידה ומהודקת זה תמיד דבר רצוי, ובמקרה הזה יש לה ערך מוסף: "רקוויאם לחלום" הוא סרט על ארבעה מקרים פרטיים, אבל גם על האופן שבו כולנו סופגים כל חיינו את הרעלים מעודדי-ההתמכרות של החברה המודרנית. נדמה לי שזה מסביר למה סרטו של דארן ארונופסקי מצליח להישאר נגיש ומרגש למרות שימוש באינספור טכניקות קולנועיות מנוכרות ומנכרות: אנחנו *מבינים* על מה הוא מדבר איתנו. אנחנו מרגישים את מה שעובר על הדמויות. הרי גם אנחנו מכורים לשיט שמשכנע אותנו שנהיה יותר רזים או יותר יפים או יותר מפורסמים.
2) זאת הסיבתיות. יש יותר במאים שיודעים להרים מופע זיקוקים קולנועי מאשר במאים שמצליחים להצדיק את זה. זה עניין של יצירת קשר בין צורה ותוכן, של נימוק X לטכניקת צילום Y, וברור למה זה נדיר: בין הבמאים הספורים-ממילא שמבקשים ליצור חידושי לשון קולנועיים יש נוכחות לא מבוטלת של פורמליסטים, יוצרים שלא מעניין אותם כלום חוץ מהאסתטיקה, מהסגנון. דארן ארונופסקי בעצמו הידרדר לזה בשנים האחרונות, אבל תראו מה הוא אמר בזמן אמת, בראיון קידום ל"רקוויאם": "לא רצינו שיאשימו אותנו שעשינו 'סרט אם.טי.וי', מבחינתי זה עלבון בלתי נסלח. קליפים ופרסומות הם סגנון ללא תוכן, וכשאתה עושה סרט עלילתי, יש לך תמה שהכל צריך לנוע סביבה. כל טכניקה שהשתמשנו בה שיקפה את האמת שהסרט מדבר עליה".
מילים גדולות, אבל יש להן כיסוי מושלם. "רקוויאם" מתאר תהליך הידרדרות מאופוריה לחידלון, והצילום של מתיו ליבטיק משרת את תמת-העל הזאת בהחלטה ראשונית מחייבת: המצלמה כאן תמיד-תמיד סובייקטיבית, תמיד מראה לנו את הדברים מתוך הראש של הדמויות, בין אם הן מצולמות או שאנחנו רואים את הדברים מנקודת מבטן (בהתאמה, ב"רקוויאם" יש שימוש נרחב ב"פוינט אוף וויו", צילום מנקודת מבט של דמות). אחת הטכניקות הוויזואליות הזכורות ביותר מהסרט היא העמדה של השחקן והמצלמה על אותו מתקן נע, כך שתנועת המצלמה מולחמת לתנועה של המצולם והרקע זז לגמרי "בנפרד"; ארונופסקי משתמש בזה בין השאר בסצנות שבהן שרה נמצאת בשיא ההתמכרות שלה לאמפטמינים, בשיא האובססיה לתכנית האירוח שהיא פשוט חייבת להשתתף בה בשמלה האדומה שהיא פשוט חייבת לרזות כדי להשתחל לתוכה, וזה מהדהד כל כך נכון את הנתק בינה לבין המציאות שלטעמי יש לבימוי המצלמה חלק לא מבוטל במועמדות לאוסקר של בורסטין (המדהימה כשלעצמה, כן?).
כמו הצילום התמיד-סובייקטיבי והתמיד-מנומק, כך העריכה מושכת המון תשומת לב - ושוב, לא ממקום של שופוני קולנועי אלא ככלי שמשרת את הסיפור ואת התמה. כשהדמויות בשיא האופוריה, העורך ג'יי רבינוביץ מסיים סצנות לא בפייד טו בלאק - מעבר מתמונה למסך שחור - אלא בפייד טו וייט, מתמונה למסך לבן. כששרה מחכה ברחוב על סף התמוטטות עצבים להארי והנה הוא סופסוף מגיע במונית, ארונופסקי ורבינוביץ מאיצים באופן מאוד מורגש את תנועת המצלמה שמלכתחילה שועטת לעברו. והנה זה שוב - קשר בין צורה ותוכן. עשייה קולנועית נוכחת, בולטת, אבל תמיד מתוך סיבה. לא גחמה.
3) זאת המסירות. כל מי שצפה ב"הסטודיו למשחק" יודע שהתלונה הקבועה של שחקני קולנוע היא היעדר זמן לחזרות. בתיאטרון אי אפשר בלי זה; בקולנוע, בראש ובראשונה בגלל עלות הזמן של השחקנים, זה כמעט לא קיים. אבל לצילומי "רקוויאם לחלום" קדמו שמונה שבועות של חזרות, שזה די נדיב אפילו במונחים של תיאטרון וכמעט מדע בדיוני בסרטים.
השבוע, במלאות 20 ל"רקוויאם", פורסמה ב-Vulture של מגזין "ניו יורק" כתבה מרתקת עם היוצרים והשחקנים. לא ידעתי, והיה מרתק לגלות, עד כמה היו ארבעת הכוכבים מחויבים לפרויקט הזעיר שתקציבו היה בסך הכל ארבעה וחצי מיליון דולר. ג'ארד לטו החליט על דעת עצמו לעבור דיאטת כסאח, אלן בורסטין סיכנה מוניטין שכלל עד אז חמש מועמדויות לאוסקר (וזכייה אחת, על "אליס לא גרה כאן יותר") בשביל תפקיד שדרש ממנה לשחק ליטרלי מול מקרר, ג'ניפר קונלי נלחמה כדי להתלהק לדמות שחווה סצנות מיניות קשות - על גבול הבלתי נסבלות, תכלס - אחרי קריירה שתחילתה הכי רחוקה משם, הילדה-הכוכבת מ"המבוך" ו"היו זמנים באמריקה".
מסירות של שחקנים היא נושא לבדיחות ולפרודיות, אבל הנה חומר למחשבה: בראיון ל- Vulture מספר ויינס, קומיקאי במקור, על הפערים העצומים בין הגישה הקלילה שלו לכבדות של לטו, שתמיד היה מה שנקרא שחקן-שיטה - חופר עמוק לתוך הדמות, לא יוצא ממנה בין טייקים, וגם מוריד בשבילה איזה 20 קילו כי למה לא. עכשיו, אנשים זוכרים מ"רקוויאם" את ההידרדרות האיומה של הארי, את ההשפלות שעוברת מריון וכמובן את ההרס העצמי של שרה; טיירון הוא איכשהו החולייה החלשה, ואי אפשר לפסול את האפשרות שבסרט כל כך טוטאלי על דמויות כל כך טוטאליות, היחיד שאיכשהו לא נחקק בזיכרון הוא השחקן הפחות-מחויב.
4) זה אפקט "ספרות זולה". ארונופסקי הגיע ל"רקוויאם" אחרי סרט ביכורים נהדר בשם "פיי"; לא מספיק אנשים צפו בו (בשעתו ובכלל), אבל בתעשיית הסרטים הוא היה שיחת היום, בעיקר כשארונופסקי חזר מפסטיבל סאנדנס עם פרס הבימוי. "פיי" עוסק בדמות אובססיבית, ספציפית למספרים, עולם שהוא הכנה לא רעה ל"רקוויאם", אבל החשיבות הגדולה של הסרט הראשון הזה לא הייתה ביושבו כחזרה גנרלית ל"רקוויאם", אלא בהייפ שהוא יצר ובביטחון שהוא נסך בבמאי שלו.
"רקוויאם לחלום" מאת יוברט סלבי והתסריט המעובד מאת ארונופסקי וסלבי זעקו למרחקים "פרויקט נפיץ", אבל התחושה אחרי "פיי" הייתה שדארן ארונופסקי הוא הדבר הגדול הבא. מאוד מזכיר, גם אם בקנה מידה מצומצם, את מה שקרה לקוונטין טרנטינו בין "כלבי אשמורת" ל"ספרות זולה": כו-לם רצו להיות בסרט השני של האיש הזה.
ארונופסקי זכה לעבוד עם שחקנים מנוסים ממנו, שמצדם לקחו סיכונים לא קטנים וכאמור הקריבו לא מעט זמן, כי הוא היה בנקודה המדויקת בקריירה שבה זה פשוט קורה לכישרונות הגדולים. הנקודה שבה כבר הראית שיש לך את הניצוץ, ועכשיו משחררים לך את הרסן. כמו סטיבן ספילברג אחרי "שוגרלנד אקספרס" ולפני "מלתעות", אם ההקבלה הטרנטינואית לא מספיקה. זה נגמר עם הסרט הטוב ביותר בקריירה של ארונופסקי, הטוב ביותר של שנת 2000, ולטעמו של הח"מ גם אחד מהטובים ביותר בכל הזמנים - ובקלות אחד העצובים שבהם.
5) זה הלב. כשג'ורג' לוקאס ערך את ההקרנה הראשונה של "מלחמת הכוכבים", מרשה לוקאס - מי שהייתה אז אשתו, וגם העורכת שנקראה להציל את הסרט אחרי קאט ראשון כושל - אמרה לו שמע, אם הקהל יריע כשהאן סולו חוזר עם המילניום פלקון להציל את לוק סקייווקר בקרב על כוכב המוות, יש לך להיט בידיים. הקהל אכן הריע, והשאר הוא השאר. ארונופסקי מצדו ידע לבד איפה מצוי הלב הרגשי של הסרט שלו: ב"מונולוג השמלה האדומה" של שרה גולדפרב.
"הסצנה הזאת היא כנראה הסיבה שעשיתי את הסרט", אמר ארונופסקי ל-Vulture. "היא שברה את לבי בפעם הראשונה שקראתי אותה, ידעתי שזה המרכז של הסרט. אם זאת הייתה נדנדה, זאת הייתה נקודת המשען שלה". מה אני אגיד לכם, צודק.
6) וזאת המוזיקה. אלוהים יודעת איזו השראה דשמיא נחתה על קלינט מאנסל, מי שהלחין גם את המוזיקה ל"פיי", אבל "רקוויאם" הוא סרט שאי אפשר לדמיין בלי הפסקול שלו - ומצד שני, פסקול עם חיים עצמאיים לגמרי שבמשך שנים כיכב בפרומואים, פתיחים וכתבות טלוויזיה. אם אני לא טועה, הוא נעשה מוכר יותר מהסרט. רק השבוע הפיצה רביעיית קרונוס, המבצעת המקורית של הפסקול, תיעוד "הופעה בריחוק חברתי"; הנה הקטע Lux Aeterna מתוכו, לגמרי ששווה את הארבעה וחצי דקות שלכם.
בריאן אמריך, עורך הסאונד של "רקוויאם", יצר מיקס מופרע מהפסקול של מאנסל ומאינספור צלילים אחרים. מתבקש שהסאונד יהיה חלק בלתי נפרד מסרט שהעשייה הקולנועית שלו ייחודית כל כך, אבל נדמה לי שיש כאן עוד מיני-תשובה לשאלה "איך 'רקוויאם לחלום' נהיה 'רקוויאם לחלום'": אני חושב שאלן בורסטין וג'ארד לטו עשו את התפקידים הכי טובים בקריירות שלהם, וקלינט מאנסל כתב את הפסקול הטוב ביותר בשלו, פשוט מפני ש"רקוויאם" הוא אחד מאותם ניסים קולנועיים שהפגישו ברגע הנכון ובזמן הנכון ערימה של כישרונות ותיקים וחדשים תחת במאי שנמצא בנקודה המושלמת בחייו היצירתיים כדי לנווט ולסחוף אותם. אולי זה לא מקרה שגם "ספרות זולה" ו"מלתעות" היו פסגות הקריירה של רוב שחקניהם, וששניהם צימחו פסקול שהפך לקלאסיקה בזכות עצמו; ככה זה כשעושים נס.