רוברט דה נירו בן 80 השבוע, ליתר דיוק ממש היום (חמישי). אי אפשר לעמוד בפני הפיתוי של דירוג הופעותיו הגדולות ביותר, אלא שמדובר בחתיכת משפט שלמה: האיש שיחק ביותר מ-100 סרטים, ביניהם יצירות מופת כמו "החבר'ה הטובים" ו"נהג מונית", שוברי קופות כמו "פגוש את ההורים" ו"בואו נדבר על זה", וסרטים שהם גם וגם, כמו "הסנדק 2". איך מחלצים מזה טופ 12? תוך כדי סדרת התלבטויות גיליתי להפתעתי שאני בוחר בעצם רק בשני סוגים של הופעות: אלו שבהן דה נירו היה הכי דה נירו, ואלו שבהן הוא היה הכי לא.
זה לא ייחודי רק לו, אבל החל משלב מסוים של הקריירה – לדעתי ספציפית מ"הבלתי משוחדים", שבו דה נירו נראה לראשונה כמי שעושה פרודיה על עצמו – האיש עשה יותר וריאציות על אותה פרסונה מאשר תפקידי משחק של ממש; זה בלט במיוחד בקומדיות שבהן נסחטה עד תום התדמית הקשוחה שלו. אבל הוא מעולם לא שכח איך לשחק, ומעת לעת הוא ממשיך להזכיר לנו את זה בהופעות נהדרות, רחוקות מאוד מהברנש המלחיץ שנעשה כל כך מזוהה איתו.
רק מילה אחרונה לפני הרשימה: מה שמדורג כאן הוא איכות ההופעה, לא איכות הסרט. לכן "החבר'ה הטובים" בחוץ – כן, אחד הסרטים הגדולים בכל הזמנים, אבל מה בדיוק דה נירו חידש שם? – ולעומת זאת "אישה לשניים" בפנים. עכשיו קדימה, למקום תריסר.
מקום 12 - "רונין" (1998)
הוא נעשה בסוף הניינטיז, אבל סרטו של ג'ון פרנקנהיימר נראה כמו משהו מהסבנטיז, העשור הטוב ביותר בקולנוע האמריקאי בכלל ובקריירה של דה נירו בפרט. זה מותחן פשע דחוס, מהסוג שמבקרי ספרות מכנים "רזה", ודה נירו מגלם כאן את סם, רוצח שכיר עם עבר ב-CIA – דמות שכל כולה שקט אינטנסיבי, מין קרוב-רחוק של העוצמה האלימה שהתרגלנו לקבל ממנו. פשוט נפלא.
מקום 11 - "סיפור מרובע ברונקס" (1993)
נדמה לי שמעט מדי אנשים ראו את הסרט הזה, הראשון של דה נירו כבמאי. זה סיפור על נער שגדל בברונקס של שנות ה-60 תחת השפעתם של שניים: אביו, נהג אוטובוס, והגנגסטר השכונתי שלוקח אותו תחת חסותו. דה נירו הפתיע, ליהק את עצמו לתפקיד האב ואת צ'אז פלמינטרי לתפקיד הגנגסטר, ויצאה לו מזה דרמה חזקה והופעה מאופקת שלא נכנסת לי לטופ 10 רק בגלל הסרט הבא.
מקום 10 - "אנשים מושלמים" (1999)
זה לא סרט מושלם, אבל התפקיד שעושה כאן דה נירו הוא תמונת מראה לאחת ההופעות הפחות מוצלחות שלו, הפציינט מ"התעוררות". גם כאן הוא מגלם אדם עם פגיעה מוטורית – שוטר בגמלאות שלקה בשבץ מוחי – אבל בניגוד ל"התעוררות", שבו הכל צעק "הבו אוסקר", ב"אנשים מושלמים" הכל קטן, לרבות מערכת היחסים שבמרכז הסרט: זו של השוטר ושל השכן שלו, גבר טרנס שמפנטז על התאמה מגדרית (פיליפ סימור הופמן הנפלא). ביים ברגישות לא אופיינית: ג'ואל שומאכר.
מקום 9 - "המתמחה" (2015)
אלמן בשנות ה-70 לחייו מנסה להתקבל לתוכנית ייעודית עבור מתמחים בני גיל הזהב, ומוצא את עצמו בסטארט-אפ אופנה שמנוהל על ידי אישה צעירה (אן האת'וויי). הסרט המאוד לא יומרני הזה מצטיין בבניית מערכות יחסים מכל סוג אפשרי – מהרומנטי ועד המנטורי – והבמאית ננסי מאיירס מוציאה מדה נירו תפקיד שלא דומה בכלום לשום דבר אחר שהוא עשה. וזה, כבר אמרתי, הכי בקטע טוב.
מקום 8 - "הסנדק 2" (1974)
לגלם את ויטו קורליאונה הצעיר - שנתיים לאחר שאותה דמות זיכתה את מרלון ברנדו המוזקן באוסקר – זה אתגר שרוב השחקנים היו נענים לו בצורה כזו או אחרת של חיקוי. אבל דה נירו לא נפל למלכודת של לשחק את ברנדו; הוא עשה כאן ויטו משלו, תפקיד אדיר בסרט מופתי (ורק טיפה פחות מופתי מהראשון. אני יודע, לא בשביל זה התכנסנו, אבל שנים אני מחפש לדחוף איפה אני עומד בעניין הזה).
מקום 7 - "המשימה" ("המיסיון") (1986)
זה רק אני או שהסרט המיוחד הזה לגמרי נשכח? כך או כך, רונלד ג'ופה ביים אפוס מרתק על מיסיונרים נוצרים בדרום אמריקה של המאה ה-18, שבו דה נירו מגלם את אחת הדמויות האפלות בקריירה שלו: שכיר החרב רודריגו מנדוזה, אדם שחוטף ילידים ומוכר אותם כעבדים. במקור קראו לזה כאן "המשימה", ורק בהקרנות מהשנים האחרונות זה תוקן ל"המיסיון"; על כל פנים, מקומו כאן ולו בזכות הסצנה שבה מנדוזה מתייפח לאחר שסחב מטען בטיפוס סיזיפי במעלה מפל, ואיבד אותו בישורת האחרונה.
"צייד הצבאים" לא מופיע ברשימה הזו כי תמיד חשבתי שהסצנה הטובה ביותר של דה נירו בו, משחק הרולטה הרוסית, היא פחות משחק ויותר קולנוע דוקומנטרי – דה נירו אשכרה אוכל שם סטירות, מכאן התגובה המושלמת שלו – ואילו בה"המיסיון" הוא מתייפח כחלק מהאומנות שלו. לא כאיש צעיר שהסכים לחטוף סטירות אמיתיות מאיש וייטקונג מזויף.
מקום 6 - "רחובות זועמים" (1973)
התפקיד המגדיר של דה נירו, הסרט המגדיר של מרטין סקורסזה, יצירה שהאנרגיה הקולנועית האדירה שלה הייתה לגמרי מחוץ לעקומה בשעתה – והיא עדיין לא נורמלית היום. ג'וני בוי של דה נירו הוא האבא של כל הגנגסטרים שהוא שיחק במורד הקריירה, אבל העובדה שמדובר יותר בפרחח רחוב מאשר באיש העולם התחתון הופכת את התפקיד הזה למשהו שנמצא בדיוק באמצע בין סקסי ומעורר חלחלה. איזה דבר.
מקום 5 - "אישה לשניים" (1993)
ג'ון מקנוטון ביים את הדרמה הקומית הזאת, סיפור על בלש משטרה שמקבל מתנה מהגנגסטר שהוא הציל במקרה את חייו: אישה לשבוע. כמו בהפוך-על-הפוך של "סיפור מרובע ברונקס", דה נירו הוא השוטר הביישן ואת הגנגסטר מגלם ביל מוריי; את נערת הליווי מגלמת אומה תורמן, והכימיה בינה לבין דה נירו לגמרי עושה את הסרט. צל"ש נפרד לסצנה שבה הם עומדים להיכנס למיטה, הוא ממלמל "אני חייב להתחיל לעשות שכיבות סמיכה", והיא שואלת, "עכשיו?".
מקום 4 - "מלך הקומדיה" (1982)
כן כן, הסרט ההוא שאנשים שלא ראו אותו חושבים ש"ג'וקר" זה משהו. בשת"פ הזה עם סקורסזה מגלם דה נירו את רופרט פאפקין, הקומיקאי-בשאיפה שהופך לחוטף בפועל של מנחה הטוק-שואו האהוב עליו (ג'רי לואיס). זה אפל, זה נושך, זה מבריק, זאת אחת הדמויות הגדולות וההופעות הגדולות שיצאו מהקולנוע האמריקאי (ובסוף זה נגנב קומפלט ועבר מיתוג מחדש כ"ג'וקר", אבל עזבו, חבל על העצבים שלי).
מקום 3 - "נהג מונית" (1976)
"אני האיש הבודד של אלוהים", מקריין דה נירו את טרוויס ביקל ומעצב דמות בלתי נשכחת בתוך עשור קולנועי בלתי נשכח. סצנת ה"אתה מדבר אליי?" כבר מאוסה מרוב מחוות, אבל זאת בדיוק הנקודה: בלתי נשכח.
מקום 2 - "מרדף חצות" (1988)
על פניו זה כלום. דה נירו מגלם את ג'ק וולש, צייד ראשים שעובד אצל משחרר בערבות, ושבמקרה דנן צריך לאתר רואה חשבון (צ'רלס גרודין) שגנב מיליונים מהגנגסטר הכי מפחיד בשיקגו. אבל דה נירו נותן כאן את ההופעה הקומית הכי גדולה בקריירה שלו, לטעמי אחת הגדולות בכל הזמנים, ויותר מזה: תחת שרביטו של הבמאי מרטין ברסט הוא מצליח לעצב ברנש קשוח שונה לחלוטין מכל הברנשים הקשוחים האחרים שלו, מה שמגיע לקליימקס רגשי מושלם בסצנה האחת שבה נפגש וולש עם גרושתו ובתו. זה סרט מושלם, סרט שהשתפכתי עליו במלאות לו 30, ומבחינתי הוא הסגן הכי ראוי שיש לבחירה הבלתי נמנעת שבמקום הראשון.
מקום 1 - "השור הזועם" (1980)
טוב, זה באמת בלתי נמנע. ג'ייק לה מוטה ורוברט דה נירו הם מהמקרים האלה שבהם אי אפשר לדמיין את הדמות בלי השחקן ולהפך, והחיבור החד פעמי הזה עוד מלווה באחת מעבודות הבימוי הגדולות בקריירה של סקורסזה ובכלל. מאסטרפיס של צילום, עריכה, סאונד, בימוי – ושל משחק. יא אללה, איזה משחק.
