יש משהו חגיגי ב"האישה בחלון", סרט שהקאסט שלו מתהדר בזוכת גלובוס הזהב ושני זוכי אוסקר - בהתאמה, איימי אדמס, ג'וליאן מור וגארי אולדמן. אם לא די מכובדוּת בכך, אז הבמאי ג'ו רייט הוא מי שתחת שרביטו קיבל אולדמן את הפסלון על "שעה אפלה", ומי שביים בין היתר את "גאווה ודעה קדומה" המעוטר ואת "כפרה" המופתי. על פניו זה מוצר מהסוג שכבר כמעט לא מיוצר בקולנוע האמריקאי, מותחן לקהל בגיר שמגיע לא מהפריפריה של האינדי אלא מהצנטרום של הוליווד; בהיבט הזה הוא אפילו סרט היסטורי, האחרון שמופץ תחת מותג "פוקס 2000" שנגנז עם רכישת פוקס בידי דיסני. כמה חבל שהוא לא סרט טוב.
אדמס היא אנה פוקס, פסיכולוגית ילדים שסובלת מאגורפוביה ומסתגרת בביתה במנהטן. השעמום והסקרנות הופכים אותה למציצנית כרונית, במיוחד לעבר ביתה של משפחת ראסל שבדיוק עברה לגור בשכונה. חיבור מיוחד נוצר בין פוקס לבין בנם של הראסלים, איתן (פרד היינגר); בין הסקרנות המקצועית שלה לאינסטינקט שקורא לה להגן עליו היא מוצאת את עצמה מעורבת בחיי השכנים החדשים, אלא שמצבה הנפשי - והתרופות הפסיכיאטריות שהיא נוטלת, והכמויות שהיא שותה, ועצם העובדה שהיא מתחרפנת בין ארבעה קירות - גורמים גם לצופה וגם לרשויות לתהות אם היא מפרשת נכון את מה שהיא רואה, ואם היא בכלל אכן רואה את זה.
"האישה בחלון" מבוסס על רומן מאת א.ג'. פין, אבל באותה מידה אפשר לומר שהוא מבוסס על "חלון אחורי" של אלפרד היצ'קוק. לא רק הסיטואציה הבסיסית דומה מאוד - מלבד היפוך מגדרי מדובר בשני משועממים שמציצים בשני סטים של שכנים, ומפרשים לאו דווקא נכונה את מה שהם רואים - אלא גם השיוך המובהק לז'אנר המותחן הפסיכולוגי. רייט ללא ספק מתפנן על הרפרנס להיצ'קוק, וגם מוסיף הבלחות מסרטי פילם נואר שפוקס צופה בהם באובססיביות. אלא ש"האישה בחלון" (אגב, כותר שמהווה בעצמו מחווה לסרט אפל בעל שם זהה שביים פריץ לאנג ב-1944) הוא לא רק מחווה אוהבת ומאוד מודעת לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, אלא גם סרט שבבירור מצפה מאיתנו לקחת אותו ברצינות. רק מה, עם כל דקת מסך נוספת קשה יותר לעשות את זה.
השאלה אם הגיבור שלנו התחרפן או רק מתאבסס היא חומר קלאסי לסרטים מהפזורה הבלשית, ע"ע "השיחה" הגאוני של פרנסיס פורד קופולה. אלא שסרטים כאלה עובדים רק כשהצופה באמת שואל את עצמו את השאלה, ולפחות הצופה שכותב את השורות האלה לא העלה בדעתו לשנייה מצטברת שגברת פוקס סתם הוזה (כלומר, את המהלך העלילתי שיהיה ספוילר משוגע לכתוב עליו). חמור מזה, לפחות שתי דמויות מרכזיות (שוב, ספוילר וכו') יכלו באותה במידה להסתובב עם שלט "לא חמוד כמו שהוא נראה". עכשיו, זה לא ש"האישה בחלון" לא מצליח בכלל להפתיע - לפחות פעם אחת הוא מצליח, ובאופן מרשים - אלא שזה משני לתחושה הגוברת שבסרט הזה כבר היינו.
רייט, באופן כושל אך מרשים בדרכו, מנסה לשוות לסרטו לא רק תמה היצ'קוקית אלא גם סגנון בהתאם. אבל מה שעבד נהדר אצל היץ' - הנכחה ויזואלית של שיגעון, של חלומות או של המתרחש בתת-מודע - נראה היום מסורבל, מיושן וצעקני, בוודאי באופן נטול ההומור שבו זה נעשה כאן. באופן בלתי נמנע, המצב מחמיר ככל שאנחנו מתקרבים לקליימקס, וחוויית צפייה שמתחילה ב"וואלה מעניין" גולשת בערך במחציתן של 100 הדקות אל מחוזות ה"נו באמת", ולקראת סופן אל ה"טוב די". הופעה סבירה של אולדמן, הופעה נהדרת אך קצרה של מור והופעה הולכת ומידרדרת של אדמס - בדרך כלל אחת השחקניות הטובות בביזנס - אינן מפצות מן הסתם על מה שהכתיבה והבימוי לא נותנים.
תאריך ההפצה המקורי של "האישה בחלון" היה ה-4.10.2019. בקיץ אותה שנה, בעקבות משוב שלילי של הקהל להקרנות המבחן, הסרט נשלח לצילומי השלמה ומשם בחזרה לחדר העריכה. תאריך ההפצה החדש, 15.5.2020, נעלם כלעומת שבאה הקורונה. החל מהשבוע, כשהוא חבול מרוב דחיות ואחרי שבוצעו בו לכו תדעו איזה שינויים, הוא מופץ בלעדית בנטפליקס ומהווה אופציה סבירה בתוך הקטלוג שלה. חבל רק שבסופו של דבר, הסרט החגיגי הזה מתכנס לתוך צירוף המילים השנוא עליי ביותר בעבודה הזאת: אפשר לראות.