בפני סרטים שעוסקים בעבדות – או בשואה, או בכל עוולה היסטורית ואנושית שהדעת אינה תופסת – ניצב סט קבוע של מלכודות. הדמויות, קורבנות או מקרבנות, מייצגות כל כך הרבה שהן עלולות להישאר ריקות מתכנים וממאפיינים אינדיבידואליים; הנושא כל כך כבד שמתחת לכל אבן תסריטאית עלול להסתתר הנחש של הפאתוס; וכל רמז לחוש ההומור, משני צדי המצלמה, צפוי להיכנס למצב של הקפאה-מרצון מפאת חשיבות ורגישות העניין. כל זה ידוע וברור, אבל "שחרור" ("Emancipation") של אנטואן פוקואה, שעלה בסוף השבוע באפל TV פלוס, עדיין נופל בכל אחת מהמלכודות הללו, מתגלגל במורדן, צובר תאוצה עם כל גלגול כלפי מטה ולבסוף נחבט אל הקרקעית בצליל "סחאח" עמום. הסרט הזה לא סתם גרוע: הוא נראה כמו פרודיה (וככזו, לא רעה בכלל. הרי לסמן וי על כל קלישאה זה בדיוק מה שאתה מצפה מפרודיה).

הבסיס לסרט הוא צילום סטילס מ-1863, תיעוד של עבד משוחרר שגבו המצולק מהצלפות גרם לעיתוני התקופה לכנותו "פיטר המוצלף". על בסיס המעט שידוע על פיטר, בתוספת חירות אמנותית לא מבוטלת, כתב ביל קולג' את התסריט האיום והנורא ל"שחרור". הסיפור מתחיל בעיצומה של מלחמת האזרחים האמריקאית, מספר שבועות לאחר הכרזת לינקולן על שחרור העבדים; פיטר (וויל סמית'), אדם מאמין שכל הזמן מדבר על כמה שהוא מאמין, מופרד מאשתו דודיאן (שרמיין בינגווה) ומילדיהם כדי להיות חלק ממיזם של צבא הדרום לבניית מסילת ברזל. שם הוא עולה על הרדאר של איש לבן רע - בחיי שזה התיאור ההולם היחיד לדמות הזו - שמוגדר כצייד עבדים (בן פוסטר).

בנקודה מסוימת מחליט פיטר ליזום מרד ולהימלט עם שני עבדים נוספים דרך הביצות של לואיזיאנה אל באטון רוז', היכן שנמצא צבא הצפון. התוצאה היא סצנה אחת, באמת קורעת מצחוק, שבה פיטר נושא את עיניו אל האופק ואומר בערגה "לינקולן"; זאת לא הפסגה הקומית היחידה ב"שחרור", אבל היא בפירוש מסכמת את סך הקרקעיות שהסרט מוטח אליהן שוב ושוב: פאתוס נלעג, גנריות אנושה ורצינות מגוחכת. לזה יש להוסיף את הצילום האקספרסיבי, הכמעט שחור-לבן של רוברט ריצ'רדסון: מדובר בצלם רב זכויות ("ממזרים חסרי כבוד", "שאטר איילנד"), אבל הקדרות הוויזואלית האינסופית שהוא רקח כאן מחמירה את הבעיה הכי בסיסית של הסרט הזה, שלוחץ הרבה יותר מדי חזק על כל כפתור אפשרי.

ביל קולג' כתב בעבר את "אמנת המתנקש" ואת "אקסודוס: אלים ומלכים", לא בדיוק רזומה אידיאלי לכתיבת דרמה היסטורית עם אופק אוסקרים - ואין ספק שכשהפקת "שחרור" יצאה לדרך, בתקציב של 120 מיליון דולר ולפני שסמית' סטר את דרכו החוצה מהבון-טון ההוליוודי, זאת הייתה הכוונה. היה קשה לצפות מפוקואה, מי שביים בין השאר את "יום אימונים מסוכן", להיות הילד עם האצבע בסכר בהקשר הזה: בסרטיו הטובים ("ללא כפפות") והמחורבנים ("המטרה: הבית הלבן") כאחד, האיש הוא בעיקר במאי אקשן. והאמת היא שהאקשן הוא אולי החלק הכי פחות גרוע ב"שחרור", אבל זה בעיקר מפני שכשרצים/מרביצים/נלחמים מתחת למים עם אליגטור ביצות (באמא שלי) נוטים לדבר פחות, והסרט הזה גרוע יותר ככל שהוא דברני יותר, עד לאוסקר-קליפ הבלתי נמנע שבו סמית' נושא דרשה על מלחמתו באדוניו וזה כאילו שהטקסט נגנב קומפלט מהצגת בית ספר יסודי בנושא "עבדות, אנחנו נגד זה".

סמית' משחק כאן עם מבטא קריאולי – פיטר הוא יליד האיטי – ואני מודה לו על זה, כי האפקט הקומי של "שחרור" הרי לא היה מושלם בלי שחקן שמזייף מבטא כדי להראות לכולם ובעיקר לחברי האקדמיה כמה הוא רציני בקשר לזה. בכלל, סמית' כל כך רציני כאן. כולם כל כך רציניים, כל כך משחקים עבדים שהם לשנייה לא משחקים בני אדם. וזה עוד טוב בהשוואה לשחקנים הלבנים, שצריכים לא רק לצלוח מאפייני דמות ילדותיים ובנאליים כמו רשעות, אלא גם להתמודד עם מניעים לא ברורים – למה צייד העבדים הורג כל הזמן את העבדים שהוא צד? אם אין הבדל בין עבד חי למת, למה לרדוף אחריו בביצה המסריחה הזאת מלכתחילה? – וסתם רגעים מופרכים, כמו זה שבו פוסטר מעביר בפרצוף ידעני את ידו מעל לגחלים מעשנות. כאילו, הן *מעשנות*. הוא לא באמת צריך להעביר מעליהן יד ידענית כדי להסיק על סמך החום שמישהו בדיוק היה כאן, נכון? 

אם אני נשמע קטנוני או מרושע, זה רק מפני שישבתי 132 דקות מול הדבר הזה, וכבר אחרי משהו כמו 40 התחלתי להיות בסתר בעד הלבנים מתוך תקווה שהם יירו בכל מי שצריך וזה ייגמר כבר (לא נו, לא באמת). "שחרור" הוא פשוט קטסטרופה, ולרוב אורכו הוא גם לא מספיק מצחיק כדי להיות קטסטרופה מהנה. חשבתי שוויל סמית' היה ראוי לכל גנאי על הסטירה ההיא, ועכשיו אני חושב שהדבר הכי הולם עבור פרויקט העאלק-אוסקר שלו יהיה פרס ראזי. הוא לגמרי הרוויח את זה בין המבטא ההיסטרי, ההבעה האחת ("קלטו, קדוש מעונה") והמונולוג ההוא.

אני מניח שלנגד עיניהם של העושים במלאכה עמד "12 שנים של עבדות"; זה סרט שבעצמו נפל בכמה וכמה מלכודות, אבל "שחרור" גורם לו להיראות ממש טוב בהשוואה. לא יודע את מי זה אמור לעודד, כשאני חושב על זה.