ברנדן פרייזר הרוויח ביושר את מחיאות הכפיים של הקהל בפסטיבל ונציה, שבמשך שבע דקות עמד על הרגליים והריע לכוכב "הלוויתן" כשהסרט הוקרן שם בבכורה העולמית שלו. זאת הופעה של פעם בכמה (וכמה) שנים - בדיוק כמו ההופעה של מיקי רורק ב"המתאבק", הפעם הקודמת שבה הבמאי דארן ארונופסקי שלף מהנפטלין שחקן גמור וליהק אותו לתפקיד בלתי נשכח של אב מעונה שמבקש לחדש קשר עם הבת שהוא נעלם מחייה. ובעצם ההישג של פרייזר גדול יותר, מפני שלרורק היה סרט אדיר להישען עליו. "הלוויתן" לעומתו הוא בקושי סרט טוב, יצירה שעוברת את רף ה"שווה צפייה" בעיקר בזכות אותה הופעה מונומנטלית של מי שעד לפני רגע היה זכור בעיקר כ"ההוא מ'המומיה'".
כוחו של "הלוויתן" - ובשליש הראשון אכן יש לו כוח - הוא בפשטותו. פרייזר מגלם את צ'רלי, גבר שהזנחה עצמית והתקפי זלילה הביאו אותו למשקל 272 ק"ג. הוא מסתגר בביתו, מלמד קורס כתיבה בזום (אבל לעולם לא מפעיל את המצלמה שלו), והאינטראקציה העיקרית שלו עם העולם היא דרך אחות בשם ליז (הונג צ'או), שבאה לטפל בצרכיו הרפואיים, אבל ברור שהמעורבות שלה בחייו היא גם רגשית.
ליז ובחור צעיר בשם תומאס (טיי סימפקינס), שבמקרה דפק בדלת והציג את עצמו כמיסיונר, עדים בתחילת הסרט לקריסה גופנית כמעט סופנית של צ'רלי. מתוך התחושה שמותו קרוב וזאת ההזדמנות האחרונה, צ'רלי יוצר קשר עם בתו אלי (סיידי סינק, "דברים מוזרים"), כרגע בת 16 ובפעם האחרונה שהתראו בת 8. אנחנו לומדים (ומוקדם מספיק כדי לגלות ללא חשש ספוילר) שצ'רלי עזב את הבית שהיה לו ואת אמה של אלי כשהתאהב בגבר צעיר, אנחנו יודעים שהעלייה שלו במשקל היא תוצאה של טראומה, ועכשיו אנחנו צופים בדינמיקה בין הגבר שחש שימיו ספורים, בתו הזעופה, האחות הרחמנייה, הצעיר שנדד אליו הביתה, ובשלב מסוים גם גרושתו (סמנתה מורטון). והעניין הוא ששום דבר מזה, שום דינמיקה ושום מערכת יחסים, לא מצליח להיות אמין לרגע.
"הלוויתן" הוא עיבוד של סמואל ד. האנטר למחזה שהוא עצמו כתב. זה גם התסריט הראשון שלו לסרט באורך מלא, וזה פשוט תסריט לא טוב. האנטר כותב את אלי כטינאייג'רית גנרית, את תומאס הוא מנסה להציג כתעלומה אבל לא מצליח להפוך אותו למעניין מספיק כדי שנשבור את הראש על פתרונה, ואם היחסים בין צ'רלי וליז נראים בהתחלה מעניינים, הרי שהרושם הזה הולך ומתפוגג ככל שנוקפות 117 הדקות. בכלל, התחושה היא שהסרט כולו מתפורר מנקודת מוצא מסקרנת אלא מלודרמה סוחטנית מדי, אל ערימה של קלישאות אב-בת, וכל הזמן אל התיאטרלי.
אני לא יודע אם ארונופסקי יעשה אי פעם עוד יצירת מופת כמו "רקוויאם לחלום", עוד דרמה מרגשת כמו "המתאבק" או עוד אניגמת אימה נהדרת כמו "ברבור שחור", אבל דבר אחד ייאמר לזכות העבודה שלו ב"הלוויתן": אין ספק שאחרי הקטסטרופה האזוטרית של "אמא!" הוא נזכר שוב שלסרטים יש גם קהל. זאת יצירה נגישה מאוד, בגובה העיניים, נטולת יומרות כמעט, שהבעיה הבאמת יחידה שלה היא שאי אפשר להאמין לכמעט שום דבר שקורה בה.
מצד שלישי, פרייזר הוא לא הדבר היחיד שטוב כאן. הטיפול של ארונופסקי בהתמכרות, שהיה הלב של "רקוויאם לחלום", מוכיח את עצמו גם כשמדובר בהתמכרות לאוכל; צ'או עושה תפקיד מצוין, לפחות עד שהתסריט דוחף גם אותה לאובר-מלודרמטיות; וכרגיל אצל ארונופסקי אי אפשר לומר מילה רעה על הפסקול (רוב סימונסן). בכלל, "הלוויתן" אינו סרט רע. הוא סרט מוחטא, מפוספס, שהתחושה העיקרית שהשאיר בי היא של החמצה גדולה. תסריטאי מנוסה יותר, פחות מחויב למקור, היה יכול לעשות מזה מאסטרפיס בדיוק כמו "המתאבק".
כמו צ'רלי, גם אני גבר גרוש עם בת יחידה שהאישה בחייו היא אחות (כן נו, באמא שלי). אני חולק איתכם את המידע המיותר הזה כי "הלוויתן" היה אמור לגרום לי להרגיש כאילו הוא עליי, ומכאן שגם לרגש אותי כהוגן; אבל הוא לא ריגש אותי בכלל, וזה - מעבר לכל ניתוח או הסבר רציונלי - הוא הסיכום המבאס של סרט שנורא רציתי ונורא קיוויתי לאהוב.