צמד טכנאי טלוויזיה, שהם גם החברים הכי טובים וגם גיסים, מגיעים לדירת פאר חיפאית. הם אמורים בסך הכל לעשות את העבודה שלהם, אבל נתקלים לגמרי במקרה בגופתו של בעל הבית - שלא צריך להיות גאון כדי להבין שלא סיים את חייו כדרך הטבע. והשניים הם בהחלט לא גאונים, אז הם מצליחים גם לסבך את עצמם כחשודים ברצח וגם לעלות על הרדאר של מי שרצו מלכתחילה במותו של האיש.
זה בגדול הסיפור של "מזל חתולה", סרטם החדש של יוצרי הלהיטים "עספור" ו"מכתוב" ולאחרונה גם "באש ובמים", חנן סביון וגיא עמיר. השניים ביימו, כתבו וגם מככבים - סביון הוא ראובן הנוירוטי והרגיש ללקטוז, ועמיר הוא בני המכור לסדרות משטרה, עד כדי כך שהן קצת מתערבבות לו עם המציאות. לצדם מופיעים רותם אבוהב כאשתו של בני ואחותו של ראובן, ליאור אשכנזי בתפקיד הגנגסטר, יוסי מרשק כסנג'ר המגמגם שלו, מלי לוי כשוטרת שאמורה לפענח את הרצח וצחי הלוי כבוס שלה.
"מזל חתולה" הוא קומדיה של טעויות, תת-סעיף "גיבורים שנכנסים לצרות בגלל הטיפשות של עצמם אבל גם יוצאים מהן בזכותה" - מבנה שאנחנו מכירים היטב מ(אם להזכיר ממש דוגמאות ספורות) "ביל וטד" ו"רעם טרופי", "טיפשים בלי הפסקה" ו"ביוויס ובאטהד". במילים אחרות, מדובר בשטנץ קומי מוכח שמוגש על ידי אנשים שכבר הוכיחו יותר מפעם אחת שהם יודעים לעשות קראוד פליזר, יצירה שלא רק מושכת קהל אלא גם מותירה אותו מרוצה. ולמרות כל זה, "מזל חתולה" לא מצחיק. מאוד ברור איפה הוא מנסה להצחיק, בין השאר כי עמיר וסביון הלכו על כמה וכמה בדיחות חוזרות - האלרגיה של ראובן, שמו של קורבן הרצח ("קובי אפללו, לא הזמר"), הסצנה שבה הלוי שובר דברים שוב ושוב - וזה פשוט לא עובד.
אני חושב שהבעיה היא בראש ובראשונה של בימוי שחקנים, לרבות בימוי עצמי. לעמיר וסביון לא חסר ניסיון, כולל בבימוי, אבל הם מעולם לא עשו סרט כזה - וקומדיה זה עסק רציני מאוד. אפילו יוצרים כמו האחים פארלי, שעשו מזה קריירה בסרטים כמו "משתגעים על מרי" ו"טיפשים בלי הפסקה" שהוזכר לעיל, החטיאו ("תקועים לנצח", "הפנטזיה של הל") לא פחות מאשר פגעו.
"מזל חתולה" מבוסס באופן חופשי על הסדרה האיטלקית "Framed", שלא ראיתי, וייתכן שחלק מהבעיות של הסרט נובע מהמקור. עם ובלי קשר, עשיתי עם עצמי ניסוי לאורך הצפייה והגעתי שוב ושוב למסקנה ש"מזל חתולה" כתוב מצחיק יותר מהביצוע שלו. משמעותית יותר.
אוקיי, אז עמיר וסביון הבמאים הכשילו את עמיר וסביון התסריטאים. זה כאילו לא כל כך משנה, אלא ש"מזל חתולה" הגיע לבתי הקולנוע - ולא פחות חשוב, הביא אליהם 60 אלף צופים כבר בסופ"ש הראשון שלו - בדיוק כששר התרבות מיקי זוהר מדבר על רפורמה שתציב את ההצלחה המסחרית בראש סדר העדיפויות של קרנות הקולנוע. עכשיו, העניין הוא ש"מזל חתולה" נתמך ב-2 מיליון שקלים על ידי קרן רבינוביץ' לקולנוע בלי שום רפורמה. אני בעצמי הייתי פעם לקטור באותה קרן, אם כי לא במקרה הזה, ועדיין אני יכול לומר בבטחה: הלקטורים שקראו את "מזל חתולה" והמליצו לתמוך בו חשבו שהם קוראים קומדיה מוצלחת. לא הייתה להם שום סיבה אחרת להיות בעדו. והם טעו, אבל לא הייתה להם שום דרך לדעת שזאת טעות, כי סרטים אינם תסריטים. הם האלכימיה שנוצרת בין הכתוב למבוצע, וזה כבר משהו שאף אחד לא יכול לצפות.
_re_autoOrient_i.jpg "\"מזל חתולה\" (צילום: ורד אדיר, באדיבות סרטי יונייטד קינג )")
לפני הרבה שנים כתבתי ב"פנאי פלוס" ביקורת על סרט ישראלי נתמך-קרן שחשבתי שהוא איום ונורא תחת הכותרת "אני רוצה את 2 מיליון השקלים שלי בחזרה". זה היה סרט אומנותי מהסוג שמדבר אך ורק - ואם בכלל - אל האגף הפוצי של השופטים בפסטיבלי קולנוע, ואני חשבתי שכספי ציבור לא אמורים להיות מושקעים בסרטים שאינם מעניינים את הציבור.
אני עדיין חושב ככה. לטעמי מי שלוקח מהקופה הציבורית חייב לה במובן הכי פשוט של המילה, ובשנותיי כלקטור טענתי שנגישות לצופה צריכה להיות אחד משיקולי הלקטורה - בדיוק כמו הסעיפים על אופי הכתיבה, האיכויות הקולנועיות וכיו"ב. שסרט עם פוטנציאל לגעת בציבור צריך להיות מתועדף על פני יצירות שהציבור היחיד שהן פונות אליו גר בארצות אחרות. ההצעה שלי לא התקבלה, אז פשוט שקללתי את העניין בבחירות האישיות שלי, ונדמה לי שהלקטורים שתמכו ב"מזל חתולה" הפעילו שיקול דעת דומה מול תסריט מבטיח בדיוק בהיבט הזה.
אז מה אפשר ללמוד מזה שהרפורמה של זוהר עדיין לא עברה, ובכל זאת קיבלנו את האינסטנט-להיט נתמך-הקרן "מזל חתולה" - שהוא גם סרט מאוד לא טוב? לטעמי יש כאן שלוש מסקנות: ראשית, שמוטב לשרים שמקדמים רפורמות מייצרות-כותרת להבין קודם את המציאות שהם מתיימרים לשנות. שנית, שאף אחד לא יכול לדעת מראש איך סרט ייצא, לא כמה כסף הוא יעשה, לא איך הוא יתקבל אצל המבקרים, לא מה יקרה איתו בפסטיבלים. יש פשוט יותר מדי משתנים. ושלישית, שאם לקטור סימן וי *גם* על הכתיבה, *גם* על האיכות הקולנועית ו*גם* על הפוטנציאל למשוך קהל, הוא יכול לישון בשקט. לאו דווקא כי הוא צודק, אלא כי הוא מילא את תפקידו.