1. זה שאין עלילה לא אומר שאין סיפור
"כולם רוצים את זה" הוא רגע בזמן, תמונת רוחב של קבוצת בייסבול מכללות, ימים לפני תחילתה של שנת הלימודים 1980. תכלס, זהו: למעט רומן שמתפתח בשוליים בין גיבורנו ג'ייק (בלייק ג'נר) לסטודנטית בשם בברלי (זואי דויטש), אין כאן עלילה במובן המקובל של המילה. רק חבר'ה שמתנהגים בקולג' כמו שחבר'ה מתנהגים בקולג'.
אבל יש סיפור. אחלה סיפור: סרטו של ריצ'רד לינקלייטר הוא על אנשים בתחרות. לא בייסבול, כלומר לא רק; זאת חבורת גברים שמתחרה על כל דבר, מבחורות ועד תהילה, ממקום בהרכב ועד יכולת שתייה, מפילוסופיית חיים ועד עתיד כלכלי. עכשיו, נכון שכולנו מתחרים כל הזמן על הכל? אז זה הסאבטקסט, זה ההקשר, זה הדלק וזאת האלגוריה. וזה עובד פשוט נפלא - מה גם שלינקלייטר, כותב נבון שכמותו, משאיר אותנו על קו הזינוק של התחרות הזאת. זה סולל נימה בריאה של מתח מתחת לסרט הנינוח והשמח הזה.
2. אפשר לעשות סרט המשך מצוין לסרט שאי אפשר לעשות לו סרט המשך בכלל
ראיתם את "טריפ נעורים" (במקור: Dazed and Confused), סרט הפולחן המקסים והמטורלל של לינקלייטר מ-1993? אז "כולם רוצים את זה" מצליח להמשיך אותו בלי להמשיך אותו. גם "טריפ נעורים" היה תמונה של רגע בזמן וגם הוא עסק בחבורה של תלמידים, ו"כולם רוצים" הוא הכי סיקוול מהבחינה הזאת. אבל גלריית הדמויות שלו שונה לחלוטין, אז הוא הכי לא. ככה קיבלנו יצירה עצמאית שמעלה זיכרונות יפים מ"טריפ נעורים" בלי לקלקל אותם. ואפרופו נוסטלגיה:
3. האייטיז עוד לא היו אייטיז ב-1980
אני זוכר את זה במעורפל – הייתי בן שש – ולינקלייטר עושה מזה פשוט זהב. נכון שנמאס מסרטי ה"איזה קטעים היה בשנות ה-80"? אז "כולם רוצים" יושב על התפר שבין הדיסקו למדונה, בין מכונת הכתיבה למחשב האישי, וזה עושה שני דברים: גם מעניק לנוסטלגיה שלו ניחוח סופר-ספציפי וגם מחזק את התמה של התחרות, מפני שהאייטיז הם העשור ההוא שבו לימד אותנו גורדון גקו ש"תאוות בצע היא טובה". הברקה רבתי, סרט שכולו קו זינוק בדיוק בקו הזינוק של העשור ההוא.
4. ניתן להיות אתלט בסרט בלי להיות דושבג
"כולם רוצים" הוא סרט קולג'. ככזה, שומה עליו להציג את הספורטאים כאהבלים ו/או דושבגים. לחלופין, הם יכולים להיות לוזרים ואז מותר להם להיות יחסית חביבים. אבל כמו שלינקלייטר לא מאמץ את הדרך המקובלת לספר סיפור, ככה הקלישאה ממנו והלאה. הצ'ירוקיז הם קבוצה מנצחת, השחקנים שלה הם אחלה חבר'ה, וזהו זה. אין מספיק מילים כדי לתאר כמה זה מרענן. ובהקשר הזה:
5. אין כמו במאי שאוהב את הדמויות שלו
"התבגרות", טרילוגיית "לפני השקיעה/ זריחה", "רוק בבית הספר", "הכי גרועים בליגה" – צריך לחפש ממש טוב כדי למצוא בד גאי בסרט של לינקלייטר. דמויות פגומות יש בלי סוף, אבל רוע כתכונת אופי לא ממש קיים בכתיבה שלו, וניכר שהוא מתאהב ברוב מוחלט של הדמויות שהוא כותב. ובגלל שכמו יהודית רביץ בשעתה הוא בא מאהבה, הסרטים שלו – לרבות "כולם רוצים את זה" – משדרים כל הזמן תדר נהדר של חמלה. ועדיין בהקשר הזה:
6. בהתחשב בהרגלי הרבייה בטבע, מה שאנשים עושים בשביל להשיג זיונים זה בסדר גמור
זה לא אני אומר: אומר את זה פיניגן (גלן פאוול), בקיצור "פין", והנה לינקלייטר שוב סולח לדמויות שלו ודרכן לכולנו. כאילו, תחשבו על זה: יש נקבות שאוכלות מילולית את ראשיהם של זכרים. תרבות הדייטינג האנושית היא די סבבה בהשוואה, לא?
אה, ואפרופו פיניגן:
7. איזה כיף לראות שחקן גונב סרט
בלייק ג'נר הוא הכוכב הרשמי ו"כולם רוצים" הוא בכלל סרט אנסמבל שמחלק יפה את דקות המסך בין השחקנים הצעירים והמוצלחים שלו, אבל גלן פאוול פשוט Owns it. פיניגן שלו יוצא גבר שאתה רוצה לצאת לשתות איתו, ואם קלטתי נכונה את הלך הרוח באולם, אז גם גבר שאת לא מתנגדת שיקיש אצלך בדלת. חלק מזה הוא הכתיבה של לינקלייטר, אבל חלק לא פחות ניכר הוא הופעה של פאוול שאין לתאר אלא ככובשת.
8. סיזיפוס צריך לשמוח
לגלגל את האבן הארורה הזאת בכל פעם מחדש זאת משימה מוגדרת, וככזו היא מעניקה משמעות לחייך. זאת רק אחת מסדרה שלמה של תובנות פילוסופיה-לייט שמנקדות את הפרווה של "כולם רוצים", דברים שגורמים לך למלמל "וואלה" או להרים גבה. רוצה לומר, זה גם פיל גוד מובי וגם סרט שגורם לך לחשוב. ראיתם הרבה כאלה השנה?
עכשיו, צ'מעו שנייה: אגב תובנות, הסעיף האחרון הוא ספוילר לפחות במובן הזה שאני עומד לצטט את אחת הבדיחות הטובות בסרט. ראו הותראתם.
9. שיטה מעולה להשיג בחורות: דבר על הזין הממוצע שלך
כי הן רגילות שגברים מתפארים בזין העצום שלהם, אז ככה תצא גם מקורי וגם צנוע. ריצ'רד לינקלייטר כתב פה ללא ספק את תובנת הזין העמוקה ביותר ששמעתי בסרט לפחות בעשור האחרון; הייתי חוטא לתפקידי ולג'נדרי לולא חלקתי.