בניגוד לרושם שיוצר הטריילר (המצוין לכשעצמו), "ספנסר" אינו ביוגרפיה קולנועית של הנסיכה דיאנה. כפי שמבהיר כיתוב בתחילת הסרט, מדובר ב"אגדה (fable) מתוך טרגדיה אמיתית". בתום הצפייה בסרטו של פבלו לריין גיגלתי את ההתרחשויות כדי להבין היכן האמת מסתיימת והאגדה מתחילה, ובעוד שהסרט בהחלט מתאר מצב דברים שהיה - דיאנה והנסיך צ'ארלס אכן התחילו את שנות ה-90 בתוך משבר נישואים שיצר מתיחות בין הנסיכה למשפחה המלכותית - כמעט כל ההתפתחויות העלילתיות כאן הן פרי דמיונו של התסריטאי סטיבן נייט. וזה בסדר גמור, לקולנוע מותר לעשות את זה (מפנה אתכם ל"אמדאוס", יצירת מופת שמבוססת על הבדיה המוחלטת שלפיה אנטוניו סאליירי ראה בעצמו אחראי למותו של מוצרט), אבל עד עכשיו לא ברור לי למה בחרו לריין ונייט לספר דווקא את האגדה *הזאת*.
אנחנו בחג המולד של 1991, ודיאנה מגיעה לחופשה המסורתית של משפחת המלוכה בבית סאנדרינגהאם בנורפוק כשנישואיה כבר גמורים, והיא בעצמה לא רחוקה מזה. מבחוץ היא נרדפת על ידי התקשורת, מבית בוגד בה בעלה עם האקסית והאישה השנייה לעתיד קמילה, היא עצמה נתונה להתקפי בולימיה, והמשפחה המלכותית צופה על כל זה הן בריחוק מתנשא והן בחטטנות מיקרוסקופית. אין פלא שדיאנה של "ספנסר" היא אישה על סף התמוטטות, וזאת לטעמי גם החולשה הבולטת ביותר של הסרט הזה: מדובר ב-111 דקות של "תחזיקו אותי". ואם לחלק את זה גס, אז בשליש הראשון זה מסקרן, בשני זה מתחיל לעצבן, ובשלישי זה כבר ממש מעצבן - לצד הבלחות שהן כנראה הרגעים המוצלחים ביותר בסרט, אבל לרובם ככולם נלוותה מבחינתי תחושת "עכשיו באים?".
הביקורת הזאת נכתבת בערך דקה לאחר שקריסטן סטיוארט הוכרזה כמועמדת לאוסקר. זה היה צפוי, התפקיד של דיאנה ממש נולד לזה וסטיוארט בהחלט נותנת לדמות את כל כולה, אבל כל מה שנותנים לה התסריט והבימוי זה להיות במצוקה. כלומר כן, מפעם לפעם אנחנו עדים למרד זוטא (או לא הכי זוטא) של דיאנה במצופה ממנה, אלא שגם הכרזות העצמאות הללו נעשות עם מעט מאוד חדוות "זדיינו" והרבה מאוד ייסורים. התוצאה היא שאנחנו צופים בכמעט שעתיים של סטיוארט בשלושה מצבים ברוטציה: על סף דמעות, מעבר לסף או בהיפר ונטילציה. סטיוארט אינה השחקנית המגוונת ביותר בחצי הכדור, אבל אפילו עם המנעד שלה אפשר היה לייצר משהו הרבה יותר מעניין והרבה פחות סטטי.
בהקשר הזה, אני חושב שהחטא הקדמון של התסריט הוא השמטת הרומן מחוץ לנישואים שניהלה דיאנה עם ג'יימס יואיט - האיש שעד היום לא התנער מהשמועות שהוא אביו הביולוגי של הנסיך הארי - בעוד שהרומן של צ'ארלס וקמילה נוכח מאוד ב"ספנסר", אמנם לא לנגד עינינו אבל כאירוע מחולל שהופך את החופשה המשפחתית לנפיצה מלכתחילה. אין לי מושג למה בחרו לריין ונייט להציג את הגיבורה שלהם כאישה נבגדת נטו - כבוד המתה? יישור קו עם מה שהם מאמינים שמצופה כיום מיוצרי סרטים שמעמידים נשים במרכז יצירותיהם? - וזה גם לא משנה את התוצאה, שהיא דמות על טהרת הקורבנות. בצדק או שלא בצדק היסטורי, בצדק או שלא בצדק פמיניסטי, זה פשוט לא נורא מעניין לראות תשעה קבין של איזה מסכנה הנסיכה.
יש ל"ספנסר" נקודות זכות רבות. הוא מצולם לכדי שלמות (קלייר מת'ון), סטיוארט מצוינת פר סצנה (באמת, זאת רק ההצטברות של הסצנות שהופכת אותה לבלתי נסבלת), והקאסט מציג שלל פגיעות בול - למשל טימותי ספול בתפקיד האחראי על גינוני הטקס, שון האריס כשף המלכותי, ובראש ובראשונה סאלי הוקינס כמגי, המלבישה של דיאנה. לקראת סוף הסרט חולקות השתיים, נסיכה ומלבישה, רגע מפתיע-משעשע שבולט בתוך הסרט הזה כנווה מדבר רק מפני שהוא עד כדי כך אנושי. אני חושב שרק לאור הסצנה הנהדרת הזאת הבנתי מה הציק לי לכל אורכו של "ספנסר": כן, הוא ניתוח פסיכולוגי סביר של אישה במצב בלתי אפשרי, אבל הוא עדיין ניתוח. אור קשה, אזמל חד, פרוצדורה. 111 דקות, ורק סצנה אחת שבמקום לפענח אישה פשוט מראה לנו אותה מתנהגת.
סרטו הקודם של לריין, "ג'קי", עסק בהתמודדות של ג'קי קנדי עם רצח בעלה. זה סרט נהדר, הגם נטול עלילה במובן המסורתי של המילה, והוא נהדר בעיקר מפני שהוא מקיף אישה 365 מעלות, יסלח לי מאיר אריאל על הפלגיאט. מוזר: "ג'קי", שלא לקח לעצמו חירויות אמנותיות על האמת ההיסטורית, הציג גיבורה על חוזקותיה וחולשותיה, אשמתה וקורבנותה. "ספנסר", שלקח את כל החירויות בעולם, מסתפק בלהציג אישה שאוטוטו או כבר בוכה. אז כן, זו יצירה ראויה לצפייה עם כמה סצנות מצוינות. אבל זה גם חתיכת סרט מעצבן.