יש סרטים, לאו דווקא מהיקום הקולנועי של "די.סי", שמפתיעים אותך לטובה ברגע שהם לא נורא גרועים. כזה הוא "טומב ריידר", גרסת 2018 למשחק המחשב יליד הניינטיז וגם רימייק, או ליתר דיוק ריבוט, לעיבודים הקולנועיים הקודמים בכיכובה של אנג'לינה ג'ולי.
לארה קרופט, הארכיאולוגית שמסתובבת בעולם חמושה בזוג אקדחים, זוג מכנסונים וגופייה צמודה, היא מלכתחילה דמות שקשה מאוד לייצר סביבה עלילה, שלא לומר הצדקה קיומית. לצד הטראומה של הסיבוב הקולנועי הקודם והחשש ש"טומב ריידר" העדכני יכרע תחת נטל הייצוג הפמיניסטי - או במקרה הזה התיקון הפמיניסטי, בדיוק כפי ש"פנתר שחור" קרס תחת נטל הייצוג/תיקון השחור - הגעתי לסרט הזה בכוננות ספיגה מכל סוג אפשרי. שזה קטע בפני עצמו, כי כמה פעמים אתה כבר הולך לקולנוע בלי שיהיה לך מושג מהיכן תיפתח הרעה: קורקטיות פוליטית מעיקה? החפצה לא-מודעת-לעצמה שתגרום לך להצטער שגררת איתך את בתך בת ה-12? סתם עוד הוכחה שסרטים המבוססים על משחקי מחשב יכולים, כמאמר ג'ק ניקולסון ב"הכי טוב שיש", לחפוף לי את המפשעה?
אז לא, הרעה לא נפתחה. זה לא סרט טוב, אבל יש בו כמה וכמה אלמנטים חיוביים להפתיע ולפחות סצנה אחת כמעט ספילברגית - אני לא רוצה לספיילר, תסתפקו בזה שמככב בה מטוס - באופן שבו היא משתעשעת עם הצופים לאמור "עזבו חוקי הפיזיקה, כולנו יודעים שזה סרט הרפתקאות". ובעיקר יש כאן פיצוח קולנועי נבון להפתיע של דמות במשקל סגולי של פיקסל.
אליסיה ויקנדר, זוכת האוסקר על "הנערה הדנית" - ואני עדיין טוען שהיא קיבלה את הפסלון בראש ובראשונה על הצלחתה לא להתפוצץ מצחוק מכל שניית מסך של אדי רדמיין בסרט המחפיר הזה - היא זאת שנכנסת לגופייתה של ג'ולי. אבל בגרסה הזאת, לארה קרופט לא מתחילה את הסרט כיורשת מיליארדים אלא כתושבת לונדון היפסטרית שעובדת כשליחה על אופניים, מתאמנת ב-MMA ובקושי גומרת את החודש. זה, אנחנו מגלים כשקרופט נפגשת עם אישה בשם אנה (קריסטין סקוט תומאס), מפני שקרופט מסרבת בעקשנות לקבל את כספי הירושה של אביה. וזה, אנחנו מגלים בסדרת פלאשבקים מיותרים לחלוטין, מפני שקרופט מעולם לא התאוששה מהיעלמותו המסתורית של אביה (דומיניק ווסט) ובכלל לא מכירה בכך שהאיש בר מינן.
דווקא כשקרופט נפתחת קצת לרעיון שהגיע הזמן לשחרר את אבא ולקחת את הכסף, היא מגלה לראשונה מה היו הנסיבות הספציפיות של היעלמותו ויוצאת למסע בעקבות עקבותיו, אל אי יפני נטוש שבו קבורה על פי פרסומים זרים מלכה/מכשפה מימי קדם שקללה איומה רובצת עליה ועל קברה.
>> מאיפה האובססיה של כוכבת "להעיר את הדב" עם הסרט "הלהקה"? נועה קולר מתארחת בפרק החדש של "גיקונומי פיצ'רינג":
לארה קרופט אינה סופר-גיבורה, אבל זה סרט אוריג'ין מובהק, והבמאי רואר אוטוג מנצל את זה כדי להמציא מחדש את קרופט. אחד הדברים שתיעבתי בווריאציה בכיכוב ג'ולי היה הקלישאה הקולנועית על הילדה שאבא שלה גידל אותה כמו הבן שמעולם לא היה לו; יש בזה לא רק ניחוח של שוביניזם אלא גם ירייה ברגל של הדמות, מפני שבמקום אישה חזקה בזכות עצמה היא יוצאת מין עיוות, טעות בכתובת החינוכית שלה. במהדורה של רואר, הדבר הקשוח היחיד שקרופט למדה מאבא הוא ירי בחץ וקשת. היא בכלל לא הכירה את הצד ההרפתקני שלו, זה ששלח אותו לחפש יפניות מתות בצד השני של העולם. את הקשיחות שלה היא פיתחה בעצמה, מכות היא הולכת כדי להוציא אגרסיות, והמפתח של דמותה הוא בכלל לא עוצמה פיזית או איזשהו מאפיין גופני, אלא שילוב של אומץ, הרפתקנות ואולי יותר מכל - עקשנות.
לארה קרופט הזאת היא דמות שאפשר להבין אותה וקל להתחבר אליה. במקום גירסת ההפי-גו-לאקי של ג'ולי, שהכל בא לה בקלות מגוחכת ולא מוסברת, קרופט הנוכחית צריכה להתאמץ. היא לא רק מחטיפה אלא גם חוטפת, לא רק קופצת אלא גם נופלת. התוצאה הכמעט מתמטית של זה היא דמות אנושית מאוד, ניגוד מוחלט ומשמח לפלקטיות של ימי ג'ולי. לזה מצטרפת החלטת גרדרובה ראויה ומתבקשת - מכנסונים אאוט, מכנסיים אין - והחלטה תסריטאית מבריקה שלא להיגרר אפילו לרגע לדיון מגדרי. לא בדיאלוג ולא בבדיחה, לא ברמז ולא במפורש.
ברגע שאף אחד לא עושה עניין מזה שהאינדיאנה ג'ונס שלך הוא אינדיאנית, פתאום קורה הדבר המבורך הזה שהלוואי-הלוואי שיותר סרטים היו מאמצים כמדיניות: החריג נעשה מובן מאליו. האישיו נעשה נון-אישיו. שנים אני מייחל לתקופה שבה "הומו", "שחור" או "אישה" יהיו רק חלק קטן, אפילו זניח, מההגדרה של דמויות *דווקא* בסרטים שהייצוג חשוב להם, ובהיבט הזה, "טומב ריידר" החדש הוא צעד בכיוון הנכון. אימוג'י כפיים לצוות הכתיבה הדו-מגדרי, ז'נבה רוברטסון-דוורט ואליסטר סידונס.
למרבה הצער, שאר הצעדים של "טומב ריידר" הם בכיוון הלא נכון. האקשן אמנם מהוקצע למדי - את זה הראה רואר שהוא יודע לעשות כבר במולדתו נורבגיה, למשל בסרט האסונות החביב "הגל" ובסרט האימה/הישרדות המוצלח "Cold Prey" - אבל התסריט בסופו של דבר מטופש מאוד, סצנות שלמות גנובות מכל אחד מסרטי "אינדיאנה ג'ונס" והדמויות הגבריות הן 50 גוונים של בלתי נסבל. אבא קרופט הוא עלבון, הבד-גאי הרשמי (וולטון גוגינס) לגמרי גנרי, והשותף-לדרך של קרופט, רב חובל יפני שנגרר לתוך ההרפתקה (דניאל וו), כל כך מיותר שהוא יכול פשוט לשאת את השלט "עזבו, תתעלמו ממני, אני כאן בשביל השוק האסיאתי".
באופן מפתיע וחריג מאוד בז'אנר, הסרט סובל גם ממחסור כרוני בהומור. ויקנדר נושאת את התפקיד בכישרון ובקלילות שממש מרימה לכמה גאגים, אבל הנחתות אין, כך שהסרט עובד כשהוא עסוק בפיתוח הדמות ובקטעי האקשן, ומת כמו בן גוריון בכל החלקים האחרים. ועדיין, זה לא נורא גרוע ויש בזה דמות נשית חזקה בלי לעשות מזה עניין. איך אמר פולי? "אז תגיד חיובי".