צריך להריע, ממש להריע לבמאי-תסריטאי אלון גור אריה על עצם קיומו של "המוסד". קומדיית צחק-בקול-רם שלא מוותרת לעצמה על המשימה המונומנטלית של פאנץ' ליין מדי 45 שניות (פחות או יותר, לתחושתי קרוב יותר לפחות), שלא מעניין אותה כלום חוץ מהגוד-טיים של הצופה, שחושבת איך היא פוגשת את הקהל ולא - במטותא - איך היא מגשימה את המאוויים האמנותיים הנסתרים של היוצר? זאת גישה נהדרת, גישה שבעבר אפיינה רבים בקולנוע הישראלי והלוואי שהייתה רווחת היום כמו בשנות ה-70 וה-80, ימי הזוהר של הסרט הכחול-לבן המסחרי.
אבל.
בעצם חכו רגע, קודם נבהיר עם מה יש לנו עסק: בעשור שעבר יצר גור אריה את "המוסד הסגור", סרט סטודנטים שצבר לעצמו מעמד פולחני בסדרה אינסופית של הקרנות לילה בסינמטק תל אביב. "המוסד" הוא הרחבה של אותו רעיון לסרט באורך מלא, קומדיה שמשחקת במגרש הספציפי של סרטי צוקר-אברהמס-צוקר, יוצרי "טיסה נעימה", "סרט מטוגן", "האקדח מת מצחוק" ומקור ההשראה המובהק ביותר ל"המוסד", פרודיית סרטי הריגול הגאונית "סודי ביותר". אלא שזו לא סתם מחווה; דיוויד צוקר מהטריו המקורי, שכולל את אחיו ג'רי ואת ג'ים אברהמס, היה מעורב בהפקה של גור אריה ומקבל קרדיט כיועץ תסריט.
העלילה, הגם שהיא החלק השולי ביותר כאן, עוסקת בסוכן המוסד גיא מורן (צחי הלוי) שטראומה מבצעית הוציאה אותו ואת חברו-שותפו אהרון (טל פרידמן) לסוג של פנסיה מוקדמת. אבל לכל צ'אנס יש מוצאי צ'אנס, וכשהעולם נמצא בסכנה מוצא את עצמו מורן משתף פעולה עם סוכנת CIA בשם לינדה (אפרת דור) בניסיון להציל את המצב ואת הקריירה הלא קיימת שלו. ברקע אנחנו מכירים את ראש המוסד העסוק מדי בעצמו (אילן דר), את אשתו העסוקה מדי בו (גילה אלמגור), את הרעים הזוטרים (שלומי קוריאט וטל טירנגל, שלגמרי גונבים את הסרט) ואת הנבלים האמיתיים, שנניח שלחשוף אותם יהיה ספוילר למרות שרבאק, זאת פרודיה. אבל שנייה, פרודיה על מה?
סרטי צוקר-אברהמס נשענו תמיד על שלושה עמודי תווך: הם היו פרודיות על סוגות קולנועיות ו/או טלוויזיוניות מובהקות, הם ירו גאגים בקצב אש כמעט בלתי נתפס והם הציגו שחקנים שביצעו את התפקידים המופרכים שלהם והגישו את השורות הבלתי אפשריות שלהם ברצינות תהומית. מבין שלושת אלה, "המוסד" מקיים בהצלחה רק את הדיבר האמצעי, "לא תרפה". לגבי הראשון, אין ספק שהוא פרודיה על ז'אנר מובהק, קרי סרט הריגול - זה ברור כבר מהפתיח הג'יימס-בונדי - אלא שמדובר כנראה בסוגה המנוצלת ביותר לצרכים פרודיים, מ"קזינו רויאל" (של 1967, לא ההוא דניאל קרייג), עבור ב"סודי ביותר" שהוזכר לעיל וכלה בסדרת "אוסטין פאוורס".
כל זה הופך את "המוסד" לסרט עם נוכחות עודפת של בדיחות שכבר ראינו ושמענו, או להבדיל, בדיחות שמזכירות דברים שכבר ראינו ושמענו אצל צוקר-אברהמס והנה הן בגרסה קצת פחות טובה. זה ממש בלתי נמנע בטריטוריה שגור אריה בחר להסתובב בה, קונבנציות הוליוודית שנטחנו עד דק. דגש על הוליוודיות; הזרוּת של המקור הופכת את הטייק-אוף המקומי למרוחק, שאול, לא דברים רצויים בבואו של סרט להצחיק אותך. שלא תטעו, אין כאן רגעים מביכים מהסוג שמאפיין קומדיות מתאמצות מדי ומאידך יש פסגות קומיות של ממש - אני צופה גל של אס.אם.אסים ריקים, כשתראו תבינו - אבל הממוצע לא גבוה מספיק.
המשחק הרציני להחריד הוא אלמנט שאני מתקשה להבין את אי-ההפנמה שלו, מפני שהוא מפתח כל כך משמעותי אצל צוקר-אברהמס-צוקר. הלוי נמצא פחות או יותר בזון הנכון, אבל דר ואלמגור למשל נראים כמי שמשתדלים להצחיק בכל שניית מסך, ודור נראית כל העת כמי שמאוד מודעת לכך שהיא בפרודיה. מחמירה את המצב עריכה שאני לא זוכר שראיתי כמוה בסרט, לא משנה מאיזה לאום: שלושה עורכים עבדו על "המוסד" (רועי רינת, יצחק צחייק ואייל סיבי), ואיכשהו הותירו אחריהם סרט תפור גס כמפלצת של פרנקנשטיין. אני מנחש בזהירות שזה נובע מהחלטה להדק את היצירה, להשאיר מינימום נשימה בין פאנץ' לפאנץ', אבל התוצאה נוטה להתיש ומותירה רושם כמעט חובבני.
האמת היא שאני נטפל פה לקטנות, ובשני מובנים: אחד, אם איכות הבדיחות של "המוסד" הייתה עומדת מבחינתי בסטנדרט של תדירותן, לא הייתי מתעכב על הופעה כזאת או אחרת או על האספקט הזה וההוא של העשייה הקולנועית. הדבר היחיד שבאמת חשוב בפרודיה (או לצורך העניין בכל קומדיית-אול-אין) הוא שאלה שהתשובה לה היא דיכוטומית, מצחיק/ לא מצחיק, והפאנצ'ים של "המוסד" פשוט לא היו לי מספיק חדים. אבל אמרתי שיש שני צדדים לקטנוניות של סחבק, והשני קשור לעובדה הפרוזאית שאני ותיק יותר משהייתי .
תראו, אני ילד אייטיז. גדלתי על סרטי צוקר-אברהמס-צוקר. אני מכיר בעל פה כל מילה ב"טיסה נעימה" וב"סודי ביותר", לא נשברתי מפרנצ'ייז "האקדח מת מצחוק" עד וכולל הסרט השלישי וצפיתי אפילו בסדרת הטלוויזיה שקדמה לו, "Police Squad". בהינתן שהתלונה העיקרית שלי על "המוסד" (ותכלס היחידה, כמו שהרגע הבהרתי) היא שזה "בול כמו סרט של צוקר-אברהמס רק פחות מצחיק", השאלה היא מה יחשבו עליו אנשים שלא העבירו את נעוריהם בייבוש ביצות והימלטות מדינוזאורים. וכאן - לא בהסתייגות פוצית כזאת או אחרת של מבקר קולנוע יליד תשל"ד - מצויה ההצדקה הקיומית של הסרט, ואני מוכן להמר שגם הצלחתו.
לא סתם התחלתי מתרועות. גור אריה באמת יצר קומדיה מחויבת והוא באמת משחק במגרש של ענקים. אם הוא יצליח להביא אל האולמות את הדור שלא גדל על "סודי ביותר", אם הוא יצליח ליצור את הלהיט שהקולנוע הישראלי מייחל לו מאז "אפס ביחסי אנוש" - כן, ברור שהיו מאז הצלחות אחרות, אבל להיט אמיתי לא היה מאז שטליה לביא יצרה את שלה - אז מה זה דיינו. ויש לי הרגשה שזה בדיוק מה שהולך לקרות (ראיתי שעמיתי יאיר רוה הימר על 500 אלף צופים; אני הייתי שם את הז'יטונים על 350 אלף, ועדיין).
אוקיי, אני מניח שאי אפשר לסכם ביקורת ב"אני לא התלהבתי אבל אולי אתם כן" בלי לצאת פוץ מתנשא, אבל ראשית, זה מה יש. ושנית, כבר אמרתי: זה באמת-באמת פחות עניין של פוציות מתנשאת ויותר של זקנה ממארת.