אני מניח שקשה לצפות בסרט הזה אם אתה אמריקאי ששמע אלף תרחישי מלחמת אזרחים במקרה שדונלד טראמפ יפסיד בבחירות (או ינצח, או יורשע במשפטו, או ייצא זכאי). אני *יודע* שקשה לצפות בסרט הזה אם אתה ישראלי שלפני שנה חשש ממלחמה בינינו, והשנה חי את זוועות המלחמה עם שכנינו. אבל אני גם משוכנע שההצלחה הקופתית והביקורתית של "הקרב על אמריקה" בארה"ב אינה רק עניין רק של מומנטום, כמו שאני משוכנע שהשפעתו עליי אינה רק עניין של טריגר. לעזאזל, זה פשוט סרט מצוין. חכם. חזק. סוחף. מפרק.
קירסטן דאנסט, לטעמי בתפקיד הטוב ביותר בקריירה המפוארת-ממילא שלה, היא לי סמית', צלמת עיתונות ותיקה ומוערכת. כשאנחנו מתוודעים אליה היא בעיצומה של משימה היסטורית: סיקור של מלחמת אזרחים שפרצה בארה"ב, או ליתר דיוק מה שנשאר ממנה לאחר שהתפרקה לגושים נפרדים. אנחנו יודעים מעט מאוד על הנסיבות שהובילו לפרוץ המלחמה מלבד העובדה שהנשיא המכהן נבחר שלוש פעמים - רמז לפריצה משמעותית של החוקה האמריקאית ומגבלת שתי הכהונות שלה - ושהנשיא פירק את ה-FBI, רמז לרדיקליות שלטונית לכל הפחות. אבל "הקרב על אמריקה", שעלה בחג הפסח לאקרנים בישראל, לא עוסק בעבר של הסכסוך הזה, אלא בהווה שלו. לכן אנחנו נכנסים לעניינים כשהמלחמה היא כבר עובדה מוגמרת, מציאות שוחקת.
לי רוצה להגיע מניו יורק לוושינגטון הבירה, שם היא מקווה לצלם את הנשיא כשעיתונאי ותיק בשם ג'ואל (ואגנר מורה) יראיין אותו אחרי 14 חודשי שתיקה מצד האיש בבית הלבן - שמודיע ממש בתחילת הסרט, אפרופו טריגרים, שכוחותיו כפסע מניצחון. כשהצלמת והכתב יוצאים לדרך מצטרפים אליהם עיתונאי מקשיש בשם סמי (סטיבן מקינלי הנדרסון), ובניגוד מוחלט לדעתה של לי, גם הצלמת הצעירה ג'סי (קיילי ספאני), שבבירור אינה מוכנה לסוג כזה של מסע, אבל מצליחה לשכנע את הוותיקים שהיא בסך הכל גרסה עדכנית של מי שהם היו בגילה.
אמרתי מסע, ו"הקרב על אמריקה" הוא בהחלט סרט מסע. הוא כמובן גם סרט מלחמה, וככזה אין פלא ש-IMDB מקטלג אותו כסרט אקשן; הוא מקטלג אותו גם כמותחן, וגם זה בצדק, מפני שרמת המתח בו היא כמעט בלתי נסבלת. אבל האמת היא שבמובנים רבים זה בראש ובראשונה סרט אימה.
הבמאי-תסריטאי אלכס גרלנד ביים בעבר שני סרטים כמעט-טובים-מאוד - "אקס מכינה" ו"העולם שאחרי: הכחדה" – וכתב בין השאר את "28 יום אחרי". זאת פילמוגרפיה מושלמת להגיע איתה לסרט הנוכחי שלו, שמצטיין באווירה פוסט-אפוקליפטית שמזכירה סרטי זומבים כמו "28 יום" ושהולכת וסוגרת על הצופה עם אווירת סוף עולם כמו ב"הכחדה". אבל איזה מזל שגרלנד הוציא מהסיסטם את סרטי הז'אנר המובהקים האלה לפני "הקרב על אמריקה", כי כאן הוא בבירור משחק איתם ועליהם כדי ליצור משהו אחר לגמרי: הנכחה של אימת המלחמה על הבית. גם במובן המובן מאליו של זוועות הקרב, אבל בעיקר בהשפעה שלה על הנפש.
לאורך הסרט שאלתי את עצמי למה גרלנד בחר לספר את הסיפור הזה כשבמרכזו דווקא צלמת עיתונות, ובעצם שתיים. רק לאחר הצפייה – אל דאגה, הביקורת הזו חפה לחלוטין מספוילרים – הבנתי שזה אולי הדבר המשמעותי ביותר שגרלנד אומר לנו על האימה. בין צלם העיתונות למציאות יש עדשה שמייצרת ריחוק, ניתוק – אותו ניתוק ש"הקרב על אמריקה" נוגע בו שוב ושוב דרך אנשים ומקומות שמנסים להתנהג כאילו כל הקטסטרופה הזאת כלל אינה מתרחשת, או שראו כל כך הרבה שכלום כבר לא נוגע בהם, או שמעמידים פנים כאילו סיקור של המציאות מגן עליהם מהאפקט הרגשי שלה. זה סרט על ניסיון לברוח מהאימה תוך התקדמות אל לב המאפליה, והוא אפקטיבי בין השאר מפני שגרלנד מפוכח מספיק כדי לנסח באומץ את האמת שכולנו מודעים לה, בטח היכן שהשורות האלו נכתבות: אין לאן לברוח. וגם אם היה לאן, לא היה איך.
"הקרב על אמריקה" הוא קולנוע אדיר. יש בו עבודת סאונד ופסקול פנומנלית, והוא מצולם לעילא (רוב הארדי, "משימה בלתי אפשרית: התרסקות") וערוך למופת (עבודה של ג'ייק רוברטס, שעשה עבודת קודש גם ב"באש ובמים" ו"כמו גדול", שניהם של דייוויד מקנזי). לצד ואולי מעל לכל אלה זוהר בימוי השחקנים של גרלנד, שמוציא רגעים פשוט עוצרי נשימה מכל השחקנים הראשיים שלו, ולא רק מהם – חכו להופעה הקצרה והמהפנטת של ג'סי פלמונס ("שובר שורות").
כל הנ"ל צריכים להתבטא בעיניי בטקס האוסקר הקרוב, אבל בעיקר מגיע לגרלנד צל"ש על משהו שלא מחלקים עליו פרסים: הוא הצליח לעשות סרט נגיש, מותח, קצבי, מלחיץ, מצחיק לפרקים, שמביא קהל לאולמות – ועדיין להגיד משהו עמוק וחשוב, וגם נורא נורא כואב, על נפש האדם. על, ליתר דיוק ועמכם הסליחה, חרא האדם. אנחנו רגילים לסרטים שהם או-או, אומנות או בידור. משהו לדבר עליו בדרך הביתה או משהו ללעוס מולו פופקורן, ואין באמצע. אבל הנה, יש: "הקרב על אמריקה" הוא כבר עכשיו אחד הלהיטים הכי גדולים שיצאו מבית ההפקות התמיד-מעניין A24 - "הכל בכל מקום בבת אחת", "ליידי בירד" ועוד ועוד (רק למען השם, מי מתרגם Civil War ל"הקרב על אמריקה"? איזה וייב ניסיתם ליצור, של סרט שיצא ישירות לווידאו ב-1986?).
אלכס גרלנד כתב פעם את "דרד", שהיה סרט מדע בדיוני מבריק ולא מוערך דיו – כן כן, זה הרימייק ל"השופט דרד" עם סילבסטר סטאלון – ואת "לעולם אל תיתן לי ללכת", שכנ"ל. האיש הוא ממש הסמכות הדיסטופית העליונה של הקולנוע האמריקאי, אבל אף פעם לו התלבש לו סרט גם ממש מוצלח וגם ממש מצליח, גם מוערך וגם – הסליחה עם חובבי "אקס מכינה", כן? – בצדק. אבל הנה זה קורה לו, ואיך מגיע לו. איך מגיע לנו, כמה שזה קשה.