אחד הדיאלוגים הראשונים ב"בעצמה" עוסק בשאלה מהו הדבר דמוי הפנס מתחת לעינה השמאלית של הגיבורה, סנדרה קלי. התשובה בגוף הסרט היא שמדובר בכתם לידה, וזה גם ההסבר בחיים האמיתיים: קלייר דאן האירית, הכוכבת והתסריטאית של "בעצמה", נולדה עם הכתם המדובר ובחרה שלא להסיר אותו. אין לדעת אם המראה שמשווה לה הכתם היה חלק ממה שדחף את דאן לפרויקט הזה, אבל הוא גם אחד האספקטים הזכירים של הסרט וגם מקרה מוזר שבו החיים מחקים את האמנות, כי סנדרה קלי היא אישה מוכה. אבל זה שהחיים סיפקו לדאן ("ספיידרמן: רחוק מהבית") מראה של מי שחטפה סנוקרת אין פירושו שהדבר משרת את הסרט; בכלל לא. באופן מעט מוזר, זה חלק ממה שמונע ממנו לעבוד.
"בעצמה" מתחיל בנקודה שבה מסתיימים סרטים רבים על מערכות יחסים מתעללות: הרגע שבו הקורבן מצליח להימלט מידי המקרבן. אוקיי, ומה עכשיו? סרטה של פילידה לויד מציג את השאלה הזו במלוא סימן שאלותה, מפני שסנדרה באה מרקע סוציו-אקונומי כחול-צווארון ועכשיו אין לה כלום מלבד שתי בנות שזקוקות לקורת גג ובעל לשעבר (איאן לויד אנדרסון) שזכאי למפגשים איתן למרות האלימות המתועדת שלו כלפי אימן.
בתחילה מסתפקת סנדרה בחדרי המלון המג'וייפים שמציעים לה שירותי הרווחה, אבל היא רוצה בית לה ובעיקר לבנותיה. כשהיא נתקלת בשיטה חדשה לבנייה עצמית בעלות מצחיקה של כמה עשרות אלפי יורו, היא מחליטה שזהו, זאת התשובה. אבל כדי להיות זכאית לתמיכת הרווחה אסור שיהיו לה אפשרויות מגורים אחרות, אז זה חייב להתנהל בסוד, ומכיוון שכך אסור גם שהאקס יידע מזה, כי את לא רוצה שהגרוש שלך יוכל לדווח לרווחה על שום דבר לא כשר שאת עושה.
"בעצמה" - במקור "Herself" - הוא במיטבו גרסה ארוכה של סצנת בניית האסם ב"העד" של פיטר וויר, מעקב סבלני אחר הקמה של מבנה בידי מתנדבים, קורה אחר קורה ובורג אחר בורג. במירעו הוא סרט שלא סומך על השכל של הצופים שלו, אז הוא חוזר בפלאשבקים מיותרים לגמרי אל המכות שספגה סנדרה ומקיף אותה בגלריית דמויות שמצד אחד מסמנת וי על כל מי ומה שנכון להראות היום על המסך, ומצד שני - לא, תיקון, זה בדיוק מאותו צד - מזכירה יותר את ימי ה"טרנסג'נדר, זמר מזרחי ושמעון פרס" במעגל של דן שילון מאשר קבוצה חברתית סבירה. ואני לרגע לא מקל ראש במציאות שהסרט הזה מבקש להאיר, חלילה, אבל בתוספת הפנס בעין מתקבל סרט שכמו המורה הבלתי נשכח מ"סאות' פארק" עסוק כל הזמן בלהגיד "להרביץ לנשים זה לא בסדר, מממ קיי?".
סיפורה של סנדרה קלי מבוסס על מקרה אמיתי שעבר על חברה טובה של קלייר דאן, לא אישה מוכה אלא אם יחידנית שהחליטה לבנות לעצמה את ביתה; ההחלטה להפוך אותה לאישה מוכה היא ללא ספק הגיונית מבחינה עלילתית, אבל במונחים של דרמה מדובר בפטיש חמישה קילו שיש לתפעל בשום שכל. האזכור החוזר של היותה קורבן, כמו גם ההתגייסות של אנשים זרים לעזור לה, הופכת סיפור אמיתי וקטן למעשייה מוסרנית, מטיפנית, דידקטית, וגם לא ממש אמינה למרות מקור ההרשאה שלה.
פילידה לויד ("אשת הברזל") היא במאית אנגלייה ו"בעצמה" הוא הפקה בריטית-אירית צנועה, אבל איכשהו מתקיימים בה כל החוליים ההוליוודיים: תשומת לב רבה יותר למגוון אתני מאשר להצדקה התסריטאית של המגוון הזה, הדגשת המוטיבציה של הדמויות כאילו מדובר במהדורת "להדיוטות", וכמובן הבהרת הקשר לעוולות שמתרחשות במציאות עד לרמת וידוא הריגה. וזה בסופו של דבר הרושם העיקרי שהותיר בי "בעצמה": רצחתן. לויד וקלי לקחו סיפור קטן שמתרחש בשוליים של אישיו חשוב, ומרוב חשש שנפספס את האישיו שכחו שאנחנו צריכים קודם כל להאמין לסיפור. אפשר לראות, אבל לא בטוח שיש סיבה.