אם לשפוט על סמך המדדים הרגילים - הביקורות, ציוני הגולשים, הפיד בפייסבוק - הרי ש"תחרות הזמר של האירוויזיון: סיפורה שלFire Saga " מעורר מידות שוות כמעט של אמפתיה ותיעוב. עכשיו, נדמה לי שיש דרך להעריך מראש באיזה מחנה תמצאו את עצמכם: אם אהבתם את "מעודדות צמודות", "דודג'בול", "כדורי הזעם", "תחליקי" ו"Best in Show" - בהתאמה קומדיות על עידוד תחרותי, מחניים, פינג פונג, הספורט המכונה "רולר דרבי" ותחרות יופי של כלבים - אני מעריך שלפחות לא תסבלו מסרט האירוויזיון של נטפליקס.
וויל פארל, שחתום גם כתסריטאי (במשותף עם ארון סטיל) וכאחד המפיקים, מגלם את לארס אריקסונג - זמר אלמוני מאיסלנד שמשחר ילדותו חולם רק על זכייה באירוויזיון. רייצ'ל מקאדמס היא סיגריט אריקסדוטיר, הזמרת שלצדו, ספק אחותו, ספק אהבת חייו שהוא עיוור מכדי לראות. לשניים האלה, חברי ההרכב "Fire Saga", אין שום סיכוי להיבחר כנציגי איסלנד עד שהגורל מתערב לטובתם: למדינה עצמה יש אינטרס לשלוח לתחרות מישהו שלא יוכל לזכות בשום אופן, מחשש שעלויות האירוח על רקע שאריות המשבר הכלכלי של 2008 יהיו מכת מוות לכלכלה.
מתברר שפארל הוא חובב אירוויזיון ותיק ושסרט על התחרות הוא רעיון שיושב אצלו כבר המון שנים. מעניין אם זה היה חלק מהשיקולים של אנשי האירוויזיון כשהחליטו לשתף פעולה עם הסרט ועם הבמאי דייוויד דובקין ("לדפוק חתונה"), שת"פ שבזכותו הכל מתרחש הכי באמת-באירוויזיון שאפשר: זה לא רק הלוגו והאות המוזיקלי המוכרים, אלא גם העובדה שמספר סצנות צולמו בחזרה הגנרלית של התחרות בתל אביב. מוזר לדבר על אותנטיות בהקשר של התחרות המסוימת הזאת, אבל היא מחלחלת, ואחד מרגעי השיא של הסרט הוא מולטי-הופעת-אורח של מספר כוכבי אירוויזיון מהחיים האמיתיים, ביניהם נטע ברזילי.
הכותרים שמניתי בפתיח הם ממש ז'אנרון בפני עצמו, סרטים על אנשים שחייהם מוקדשים לתחרות ששאר העולם מריץ עליה קטעים; מלבד החמישה שהזכרתי שייכים למסדר הזה כמובן גם סרטי "פיץ' פרפקט", שמשהו מהווייב שלהם נוכח ב"תחרות הזמר של האירוויזיון" באופן כמעט בלתי נמנע (ואם כבר מדברים, אז אי אפשר כמובן לפספס את הקשר בין "תחרות הזמר" ל"בננות" של איתן פוקס, הסרט האירוויזיוני תוצרת ישראל). כל הסרטים האלה נוקטים גישה סיפורית-קומית דומה להפליא, או שאולי לא להפליא: בעוד שסביבת ההתרחשות מוצגת כמגוחכת או לפחות מופרכת, התשוקה של הגיבורים לנצוץ בתוכה תמיד נכתבת ומשוחקת ככנה, נלהבת, נאיבית בקטע טוב. זה מתכון שמייצר קומדיות עם לב, ובעוד ש"תחרות הזמר של האירוויזיון" לא מחדש הרבה במיני-סוּגה, הוא בהחלט חבר של כבוד בה.
פארל תמיד נמצא באלמנט שלו עם דמויות פתטיות ועושה גם כאן עבודה נהדרת, אבל מקאדמס גונבת את הסרט - למעט בסצנות בהשתתפות דן סטיבנס, בתפקיד נציג רוסיה, ביי-פאר דמות המשנה המצחיקה ביותר בקאדר. אני זוכר לסטיבנס את ההופעה הפסיכית שלו ב"האורח", אחרים מכירים אותו מ"אחוזת דאונטון", ולא זה ולא זה בישרו על היכולות הקומיות שהוא מראה כאן.
"תחרות הזמר" אינו משופע ברגעי צחק-בקול-רם, אבל הוא מצליח לייצר סביב האירוויזיון את השילוב המושלם של קיטש, אינפנטיליות, חרדת קודש, רהב ומתח. אתה פחות צוחק על הדמויות ויותר מחזיק להן אצבעות בעודך מתבייש קצת, זה פחות או יותר הסנטימנט שעורר בי הסרט הזה; מהבחינה הזאת, מנת הדקות הנכבדת שלו - 123 זה די הרבה לקומדיה, בעיקר מהסוג הזה - אינה חיסרון אלא יתרון, כי "תחרות הזמר" לגמרי תלוי בזה שהקהל יתאהב בגיבורים שלו, ורוחב היריעה מאפשר לאהבה הזאת להתפתח על אש קטנה מ"איזה מביכים" ל"איזה חמודים". מעבר לזה, רוב הנאמברים המוזיקליים הם בול פגיעה. היורופופ של שוודיה ועד האופראיות של רוסיה, השירים מצליחים גם להצחיק וגם אשכרה להישמע כמו מתחרי אירוויזיון לגיטימיים.
האם יש מתאם בין מעריצי וויל פארל ו/או האירוויזיון לשיפוט הסופי של "תחרות הזמר"? אם יש כזה, אני לא מזהה אותו: ראיתי פארליסטים שהתבאסו ממנו ושעפו עליו, שמעתי אירוויזיוניסטים ששנאו אותו ושנקרעו ממנו (לגבי עמדתי האישית בשני העניינים האלה, אני מת על פארל ואני גבר סטרייט בן 46). מה שמחזיר אותי לנקודת ההתחלה - אם אהבתם את הסרטים על המחניים, הפינג פונג והנשים שרוכבות מהר בסיבובים על רולר בליידס, "תחרות הזמר של האירוויזיון" זה בשבילכם.