אני חושב שהסרט הזה הוא על אישה שמוצאת את התשוקה שלה, בכל מובן אפשרי של המילה – לא רק מיניות או אהבה, אלא גם עצם ההכרה בכך שהיא משתוקקת, שהתפיסה העצמית שלה כ"שמחה בחלקה" היא בולשיט. ועל זה אני מבסוט מ"3,000 שנים של כמיהה" הרבה יותר משאני מבואס על חולשותיו.
אלית'אה (טילדה סווינטון) היא חוקרת ספרות ערירית שכבר בקריינות הפתיחה מציגה לנו את עצמה כמי שהבדידות היא מצב הצבירה הטבעי שלה, הקומפורט זון שלה. עוד דבר שקורה כבר בפתיחה הוא שהתרחשויות קסומות צצות לנגד עיניה של אלית'אה; בהינתן שהגיבורה מזהירה אותנו מראש שהיא מספרת לנו סיפור אמיתי בתחפושת של אגדה, לא ברור אם אנחנו אמורים לקחת את הדברים כפי שהם נראים או כפרשנות אגדתית. כך או כך, הדבר הבא שקורה הוא שבמהלך חופשה באיסטנבול אלית'אה פוגשת ג'יני (אידריס אלבה). הוא מצדו עושה מה שג'ינים עושים ומציע לה שלוש משאלות, אבל מה – אין לה. הרי היא שמחה בחלקה וכל זה.
"המציאות שלנו התערערה": טילד סווינטון וג'ורג' מילר בראיון ל-mako
הסירוב של אלית'אה להביע משאלות תוקע את השניים זה עם זו, כי בחוקיות של האגדה הזו אין לג'יני צ'אנס לחירות ללא הגשמתן. אז בשלב ראשון הוא מספר לה את סיפור חייו, שהוא "3,000 שנים של כמיהה" בפני עצמו: מתברר שהמאהבת הראשונה שלו הייתה מלכת שבא. נדמה לי שעדיף לעצור כאן עם פרטי העלילה, אבל בקווים כלליים, המבנה של הסרט מתקבע בשליש הראשון שלו: הג'יני מספר סיפורים על תשוקה ואנחנו מתבוננים באלית'אה ותוהים אם היא תישאר אדישה.
אם רוצים להיות ציניים בקשר לזה, ובהינתן אזהרת ה"אני רק מספרת את זה כמו אגדה", אפשר בקלות להחליט שזה פשוט סרט על סקס. ספציפית, אם רוצים להיות ממש-ממש ציניים בקשר לזה, על אישה לבנה שנראית א-מינית וגם תופסת את עצמה ככזו עד שהיא פוגשת גבר שחור. ואתם יודעים מה, זה ממש בסדר. כי "3,000 שנים של כמיהה" הוא בהחלט גם סרט על מיניות, ואין בכלל ספק שהליהוק של סווינטון עם המראה והווייב האנדרוגיניים שלה לצד אלבה עם הסקס-אפיל שלו אינו מקרי בשום אופן. אבל אני לא רוצה להיות ציני בקשר לזה, ואני חושב שלפני הכל, "3,000 שנים של כמיהה" הוא אצבע משולשת ענקית לעבר הביטוי הנתעב "היזהר במשאלותיך".
אבל אתם יודעים מה, אני מניח שבשלב הזה יותר דחוף לכם לשמוע איך הסרט מאשר על מה הסרט. ובכן: הדיאלוגים ארוכים מדי ונוטים לטרחן, וכך גם הזיכרונות-אגדות שמספר הג'יני; התוצאה היא ש-108 דקות המסך הצנועות נחוות כמשהו ממושך יותר משמעותית, וחבל שהבמאי-תסריטאי ג'ורג' מילר לא ניכה לנו שליש או לפחות רבע, בוודאי בהינתן שהסרט מבוסס על סיפור קצר ("The Djinn in the Nightingales Eye" מאת א.ס. בייאט). מצד שני, הצד החשוב, זה ג'ורג' פאקינג מילר. הבמאי של "מקס הזועם: כביש הזעם" (ולפניו כמובן כל סאגת "מקס הזועם", וגם "השמן של לורנצו", ובטוויסט מוזר של הגורל גם שני סרטי "בייב" ושני סרטי "תזיזו ת'רגליים"). מילר הוכיח ב"כביש הזעם" שבקולנוע נטו הוא מאסטר שף, ולכאן הוא מביא לא רק הטאץ' הנפלא שלו לממשק שבין צילום ועריכה, אלא גם אלמנט שכאילו נלקח הישר מ"המכשפות מאיסטוויק" הנהדר שלו מ-1987: כוחה של אישה שהעזה לבקש משאלה.
בומרים בטח זוכרים את הסיבוב שעושה ב"איסטוויק" הדמות של סוזן סרנדון, מצ'לנית בינונית ואישה מהוגנת עד מוות לאמנית גדולה וגייזר של מיניות; אלית'אה היא מהדורה הרבה פחות בוטה שלה, בוודאי הרבה יותר נכונה לזמננו - האם מישהו מסוגל לדמיין היום סרט שבו הגאולה של דמות נשית היא סקס עם השטן? - אבל אני חושב ששני הסרטים עוסקים באותו הדבר, ובהבדל משמעותי אחד: הנשים ב"איסטוויק" עדיין לומדות להיזהר במשאלותיהן. הגיבורה של "כמיהה" כבר לא, אולי כי בגיל 77 ג'ורג' מילר מבין שמשאלות זה אחלה. זה דלק. זאת סיבה לקום.
את הסרט הזה אפשר לנתח גם כסיפור על אהבה בלתי אפשרית – זה בפירוש קיים שם – בדיוק כמו שאפשר להתעלם מהאזהרה בפתיחה ולראות בו לא פחות ולא יותר מאגדה. אבל אני חושב שמילר לא עשה סרט על ג'ינים וכשפים, אלא על המפגש של אישה חסומה עם זר שחום וגבוה שפותח לה את כל הצ'אקרות של התשוקה, וכדי שלא יגידו שזה פורנו עטף את זה בצלופן מהאגדות. אבל זה לא פורנו, בכלל לא, אלא קריאה מקסימה של גבר קשיש לכל מי שמוכן לשמוע: שלא תעזו להיזהר במשאלותיכם. תיזהרו רק במי ובמה שגורם לכם להדחיק אותן.