קום תהיה כל מה שבא לך
ביום שישי דפדפתי במוסף "7 ימים". כשהגעתי לעמוד 21 נשטפתי זיעה קרה והתלבטתי אם לחשב את קיצי לאחור. הכל בגלל שלמה ארצי.
הרי רק ביום חמישי שעבר הסברתי כאן מדוע הפוליטיקאי הטרי מיקי רוזנטל מוחרם ב"ידיעות אחרונות" ונמצא ברשימה השחורה של עיתונו לשעבר. הבאתי גם דוגמאות: כיצד למשל ניתנה הוראה מגבוה לעצור את הדפסת גיליונות "פנאי פלוס" רק כדי להסיר אייטם שיגרתי על כך שרוזנטל מועמד להגיש את מהדורת החדשות של ערוץ 10 בערב שבת. או למשל, כיצד נדרשו עורכי YNET להסיר מהאתר ידיעה על סרטו של רוזנטל, "שיטת השקשוקה". או למשל, כיצד "ידיעות" התעלם במופגן מרוזנטל ביום הפריימריז למפלגת העבודה, בזמן ששאר המתמודדים הבולטים דווקא הוזכרו.
הראיות היו פרושות לפניי, ומכולן עלתה מסקנה אחת חותכת: בכל הקשור לקבוצת "ידיעות" – מיקי רוזנטל כמעט אינו קיים. הס מלהזכיר. אלא שלמחרת עלה לבמה שלמה ארצי, וכה כתב בטור השבועי שלו: "הכי נבוך בפריימריז לעבודה נראה מיקי רוזנטל (אחד שאני מעריך מאוד), שעמד שם ואולי לחש לעצמו: 'ג'יזס, עכשיו אצטרך לבלות עם החברים החדשים האלה במקום עם החבר הישן רביב (דרוקר). מזל שעפר (שלח) יבוא גם לכנסת כל יום'".
האם העובדה שארצי כתב טובות על רוזנטל היא הוכחה לכך ש"ידיעות" שינה את גישתו לאקס המיתולוגי? אז זהו, שלא. הבולדוזר טרם נחלץ מהרשימה השחורה. אז איך זה שהוא מקבל פתאום פרגון חינני מזמר פופולארי בעמוד יוקרתי של "7 ימים"? פשוט מאוד. כי מה שלכתבים בני תמותה אסור – לשלמה ארצי מותר. על הדרך בעל הטור גם שגה בעובדה קטנטנה, ובכך העניק לי את הזכות להעיק על נכדיי בעתיד באמצעות הסיפור המנג'ס "כך סבא תיקן בקטנוניות את שלמה ארצי". ארצי כתב שאבא שלו, יצחק ארצי, היה חבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. האמת ההיסטורית היא שיצחק ארצי היה חבר כנסת מטעם סיעת המערך, שהורכבה ממפלגת העבודה, מפ"ם והמפלגה הליברלית העצמאית, שאליה השתייך ארצי האב. תודו שעכשיו כל הפוליטיקה הישראלית נראית לכם אחרת.
שלמה ארצי, זה לגבי מיקי רוזנטל. מה, אף אחד ב"ידיעות" לא אמר לך שלא כותבים עליו?
"אף לא מילה".
ולגבי אבא שלך, אתה יודע שהוא לא היה במפלגת העבודה.
"אם מדייקים, אז נכון".
מצב העסקים? על הפנים
קצת יותר מחודש חלף מאז יום חמישי השחור שבו פוטרו כל עובדי "מעריב", ורק חלקם נקלטו בעיתון מחדש. בין הנשלחים הביתה היו 20 עובדי מוסף "עסקים", ובראשם העורך, הדר חורש. הבעלים שלמה בן-צבי, כך נמסר להם, פתח במשא ומתן על רכישת תכנים מ"גלובס". ב"מעריב" קיוו שיוכלו לחסוך בדרך הזו כ-150 אלף שקלים בחודש.
מדוע נפרדו אנשיו של בן-צבי מעובדי "עסקים" עוד לפני שהושג הסיכום המיוחל עם "גלובס"? שאלה טובה. רק למחרת הפיטורים נזכרו ב"מעריב" שאין להם בעצם מי שיערוך את "עסקים" של יום ראשון. ערן בר-טל, בעל טור כלכלי ב"מקור ראשון", גויס למשימה הבהולה. אליו צורפו בת זוגו, אנה נודל, וכתבים נוספים. בעצם זה היה אמור להיות ג'וב זמני, עד לתחילת שיתוף הפעולה עם "גלובס". אבל המשא ומתן לא הבשיל, וגם לא המגעים שנפתחו מאוחר יותר עם "דה מרקר". חבל, כי כמו שהדברים נראים כרגע, מוטב ל"מעריב" למצוא גורם מקצועי כלשהו שיפיק עבורו את המוסף הכלכלי.
אין דרך קלה לומר את זה: "עסקים" של החודש האחרון הוא מוצר מחפיר. בטח ובטח כאשר משווים אותו למוסף "ממון" המהוקצע והמלוטש של "ידיעות אחרונות". אמנם גם בשלהי תקופת נוחי דנקנר "עסקים" הפסיד בתחרות עם "ממון" – לפעמים בנקודות, לפעמים בנוק-אאוט – אבל אז הוא לפחות עמד בסטנדרטים ראויים של עריכה מקצועית, מה שאי אפשר לומר עליו כיום.
הכותרות המביכות של "עסקים" בחודש האחרון משתייכות לכמה תתי ז'אנרים.
תת הז'אנר הראשון הוא זה שמחלק את מדינת ישראל הקטנה לשתי ארצות נפרדות, כמו למשל הכותרת "פדיון העסקים בארץ עלה – בתל אביב ובדרום הוא צנח", או הכותרת "במהלך 'עמוד ענן' מספר העסקאות ירד, אך בארץ כמעט שלא". מי שעדיין לא הבין מוזמן להתבלבל גם מכותרת המשנה: "סכום העסקאות בדרום נותר יציב, אך בארץ נרשמה ירידה". תושבי באר שבע, שדרות, נתיבות והסביבה ישמחו לשמוע שהם כבר לא חלק ממדינת ישראל.
תת ז'אנר אחר כולל שפע של טעויות הגהה מביכות. איש העסקים פטריק דרהי, מבעלי הוט ומירס, עיברת בעל כורחו את שם משפחתו והפך בהפניית השער לפטריק הדרי. כותרת אחרת עסקה בפרשיית הלבנת הון שבה "מעוררים גם ישראלים". שלשום דיווח "עסקים" על תוצאותיו השליליות של "סקר הצרנכנים" שמראה שהם "פאסמים גם בנובמבר".
תת ז'אנר שלישי טומן בחובו כותרות נחתכות ו/או עילגות, כמו "שיפור מצב התעסוקה בארה"ב מקרין לשוו-קים אירופה". או "לא חשבתם להוציא כ-15 אלף שקל ללילה והרבה יותר, אולי תשקלו את זה שוב?". כמו הכותרות, כך גם רבות מכותרות המשנה הן כתבי חידה. מי, למשל, יכול להבין את המשפט הבא: "ההערכות מיטב מתבססות על המסירות הצפויות משך הזמן שנדרש למכירת דירות". חמיצר לא היה מנסח זאת טוב יותר.
אלה הן רק מתי מעט מהדוגמאות. אם מוסיפים למשוואה גם את רמת הטקסטים הירודה ואת שיקולי העריכה התמוהים (כמו השער ביום ראשון האחרון, שהוקדש לכתבה בלתי אקטואלית בעליל על מצבה של יבשת אפריקה) מקבלים מוסף שמוטב שלא היה מודפס.
כמובן שבכל רע יש גם טוב. היתרון של מוסף "עסקים" הנוכחי (מעבר להיותו דקיק, מה שמקטין את מספר השגיאות) הוא שכל מי שחושב שעיתונות זה משהו שכל אחד יכול לעשות, ושאפשר לערוך עיתון אמיתי בלי כתבים ועורכים מקצועיים – נאלץ מדי יום להתבדות.
עורך "עסקים", ערן בר-טל, מסר בתגובה: "אוסף ההערות וההשמצות, שכוללות גם אופי אישי, לא יכלו שלא להיאסף על ידי עובד ממורמר בעל אופי נקמני ולא ענייני. צר לי על אותם עובדים שמפזרים רפש על מקום עבודתם הקודם, במקום להמשיך הלאה בחייהם. למי שמצוי בפרטים ברור ששלמה בן-צבי לא שכר את עובדי 'עסקים' משום שכוונתו הייתה, וכפי הנראה עודנה, לרכוש תכנים מגורם חיצוני. אלא שלא ניתן לסגור עסקה כזו במחטף. בהסכם שנוצר עם עובדי 'מעריב' בבעלות הקודמת, לא ניתן היה להאריך את עבודתם לזמן מוגבל (הברירה שנוצרה היא לפטר, או לקבל אותם בהתחייבות לשנה וחצי), כך שהמציאות שנוצרה היא לא תוצאה של מהלך נחפז, או מקח טעות.
"באופן טבעי, את המחסור שנוצר ב'עסקים', מילא הצוות של 'מקור ראשון'. מדובר בצוות ותיק ומקצועי שעומד בסטנדרטים מקצועיים גבוהים ביותר. ההצגה של הדברים בדברי הביקורת היא כמובן חד ערכית ומגמתית. על כל כותר שרואה אור אפשר לחבר מערכון חביב, אם עוברים על רבבות המילים שנכתבות בו מדי שבוע. אלא שמוסף 'עסקים' זוכה לחיזוקים חיוביים רבים מציבור קוראיו. בחודש האחרון הוא הביא סיפורים ייחודיים, שלצערי הרב אין כותר אחר בארץ שיכול להביא, מכיוון ש'עסקים' במתכונתו הנוכחית חף מכל אינטרס זר ומחויב לקוראיו בלבד".
"הארץ" מפסיד, משפחת שוקן מרוויחה
מה גרם להנהלת "הארץ" להקפיא במפתיע, נכון לעכשיו, את הקיצוץ הרוחבי בשכר העובדים שתוכנן לתקציב 2013? תלוי את מי שואלים.
אם שואלים גורם שיודע דבר או שניים על התנהלות ועד העיתונאים ב"הארץ", מתברר שלא מדובר בנס חנוכה. לדבריו, חברי הוועד הסתייעו בכישוריהם העיתונאיים וגילו שבחמש השנים האחרונות בני משפחת שוקן משכו לעצמם יותר מ-40 מיליון שקל, בדמות שכר, דמי ניהול ודיבידנדים (זכר לימים שבהם העיתון הרוויח).
כן, כן. יותר משמונה מיליון שקלים בממוצע בשנה, שהתחלקו בין המו"ל, עמוס שוקן, אחותו רחלי אידלמן, שעומדת בראש הוצאת שוקן, והאח האדריכל הלל שוקן. במסגרת סכום נאה זה, גם דור העתיד של המשפחה קיבל תשלומים כאלה ואחרים, לרבות דוד שוקן, הבן של הלל, שהשתתף בישיבות דירקטוריון "הארץ" ורשם את הפרוטוקול; והעיתונאית עפרה אידלמן, הבת של רחלי. כשחברי הוועד גילו את גובה הסכום, הם פנו להנהלת "הארץ", והעמידו תנאי: רוצים קיצוץ רוחבי בשכר? תקפיאו בבקשה את משיכת דמי הניהול של משפחת שוקן.
אריאל גוטליב, יו"ר ועד העיתונאים ב"הארץ", מדובר במבצע "תג מחיר"?
"נעשתה פנייה להנהלה לגבי דמי הניהול שנמשכים על ידי בעלי השליטה. לא ידוע לנו על קשר בין הפנייה הזו לבין ההחלטה שלא לבצע את הקיצוץ הרוחבי בשכר".
האיש שתפקידו לצמצם את ההפסדים הוא מנכ"ל קבוצת "הארץ", רמי גז. בסביבתו סיפרו בשבועות האחרונים שהוא קיבל הצעה להתמנות לתפקיד ניהולי בכיר במערך הדפוס של – הפתעה, הפתעה – "ידיעות אחרונות". גם כאן, הסיפור מאחורי הקלעים מעניין הרבה יותר. גז, מתברר, נפגש לאחרונה בדיסקרטיות (יחסית) עם שני המשנים למנכ"ל "ידיעות", ינון אנגל ויעקב כפיר, בידיעתו ובברכתו של מו"ל "הארץ", עמוס שוקן. על הפרק: האפשרות שקבוצת "הארץ" תמכור לקבוצת "ידיעות" את דפוס "גרפופרינט" בתל-יצחק, שבו מודפסים "הארץ" וכל עיתוני הקבוצה.
מנכ"ל "הארץ", רמי גז, איך הייתה הפגישה עם אנשי "ידיעות"?
"תוכל להתקשר אליי מחר כשאני מסיים את הפגישה? כי היום זה כבר יהיה מאוחר".
עמוס שוקן נמנע מלהגיב.
גאולה דרך הביבים
"ידיעות" של יום שלישי טמן בחובו הפתעה קטנה: טור דעה קצרצר שעליו חתומה חברת הכנסת לשעבר, גאולה כהן. הטקסט של כהן שיבח רעיון חדש של משרד החינוך להכניס לתכנית הלימודים נשים מנהיגות בכלל, ואת הכותבת בפרט. בירור שטחי העלה שכהן לא באמת כתבה את הטור. "ידיעות" שוב נקט בשיטה המגונה (הנהוגה למרבה הצער גם בעיתונים נוספים): מראיינים בטלפון בקצרה אח"ם מבוקש בנושא אקטואלי והופכים את תשובותיו למאמר פרי עטו (מי אמר אריק איינשטיין ולא קיבל?). אבל לא זה הסיפור, אלא השורה התחתונה: אחרי כמעט עשרים שנות טינה וכעס – שוב הופיע טור בחתימתה של גאולה כהן ב"ידיעות אחרונות".
מעשה שהיה כך היה: עד פברואר 93' היה לגאולה כהן טור קבוע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות", שנערך ברובו בימי שלישי ורביעי, אבל ירד סופית לדפוס ביום חמישי. באותו שבוע העבירה כהן את הטור שלה מבעוד מועד, אולם כשצפתה ברביעי בלילה בתכנית "פופוליטיקה", ביקשה להוסיף לו כמה מלים. ועוד איזה מלים.
למחרת, זמן קצרצר לפני הורדת המוסף לדפוס, טלפנה כהן למערכת והכתיבה את התוספת הבאה: "כשהעיתונאי יוסף לפיד, בתוכנית 'פופוליטיקה', הזכיר באוזניה של יעל דיין את מה שמוזכר, מסופר ומזומר כבר שנים רבות על העדפותיו המיניות של יאסר ערפאת, קפצה יעל דיין כנשוכת נחש להגן על ערפאת והטיחה כנגד מר לפיד בחמת זעם: זאת נבלה. אבל השבוע בכנסת היא העלילה זאת על דוד המלך. אני לא יודעת אם רב המרצחים של אש"ף נגוע גם במשכב זכר, אבל מה שאני כן יודעת הוא שהכנסת שלנו נגועה היום במשכב עם בהמה כמו יעל דיין, שמזהמת ומבהמת את חיינו הציבוריים".
בעקבות התיאור העדין והמרומז של יעל דיין כבהמה, הוחלט ב"ידיעות" להפסיק לאלתר את העסקתה של כהן. מי שעוד שילמה את המחיר היא העורכת מיכל שומר, שהתקלה אירעה במשמרת שלה. גם כהן וגם שומר, אגב, מצאו עד מהרה עבודה ב"מעריב" של עופר נמרודי. ברחוב מוזס מיהרו בשעתו להתנצל בפני יעל דיין, בזו הלשון: "ידיעות אחרונות מתנצל בפני ח"כ יעל דיין על הדברים שכתבה נגדה גאולה כהן במאמרה ביום שישי. הדברים חרגו מכל כללי ויכוח ציבורי".
19 שנים ועשרה חודשים אחרי התקרית, פורסם השבוע ב"ידיעות" טקסט בחתימתה של גאולה כהן.
כהן, השלמת עם "ידיעות"?
"לא רציתי יותר לכתוב ב'ידיעות' טור קבוע כי שנאתי אותם על מה שקרה סביב הפסקה על יעל דיין. רצו לפטר אותי על חופש הדעה. היא אמרה שדוד המלך היה הומו, וזה עיצבן אותי".
ומה עכשיו? יש סיכוי שתחזרי לכתוב באופן קבוע ב"ידיעות"?
"לא, אני לא מתכוננת לעשות זאת. אם כבר כתיבה, אז מתי שבא לי. בלי לוח זמנים".
זו הכלכלה, טמבל
הקונספירטור נשמע חסר סבלנות. "שמעת על פישמן?".
"אלכס פישמן?", עניתי בשאלה, "אתה מתכוון לכותרת הראשית הבלעדית שהוא קיבל מסביבתו של אהוד ברק, על הקידום של גדי אייזנקוט, בבחינת שתי ציפורים בהדלפה אחת?"
"איזה ציפורים, הורביץ?", תמה הקונספירטור.
"גם מתנת פרידה מאהוד, כדי לשמח את אלכס, וגם פאג'ר 5 לכיוון של יוסי יהושוע, כדי לשמח את יוני קורן".
"לא ממש", ענה הקונספירטור, "לא התכוונתי לפישמן הזה".
"דבורה פישמן?", שאלתי, "שקיבלה למחרת טור אישי בעמוד הראשון של 'ידיעות', גם בגלל שביתת האחיות וגם בגלל שהיא אשתו של אלכס?".
"ממש לא", השיב, "אתה סתם יורה באפילה".
"אליעזר פישמן?" גיששתי, "הבת של אליעזר פישמן? החתן של אליעזר פישמן? זה קשור לגיליון אנשי השנה של 'גלובס'?".
הקונספירטור שתק למשך שלוש שניות תמימות. "יודע מה, הורביץ? תשכח מפישמן. יש לי סיפור אחר, שיעזור לשפר את הרמה הירודה של המדור שלך. בוא נתחיל מזה שפשוט תחשוב בתוך הקופסה".
הנחתי שהוא מתכוון לטלוויזיה. "הטיפול המפנק של תכנית הבוקר של 'קשת' באייל שני?", ניסיתי.
"נו באמת", הוא התעצבן. "אני כאן בשביל הדברים הסמויים מהעין".
"תן רמז", ביקשתי.
"זו הכלכלה, טמבל", אמר הקונספירטור.
"אתה מתכוון לעורך הכלכלי שראשי התיבות של שמו הן ח"ג?", שאלתי.
"הפוך, הורביץ, הפוך", ענה הקונספירטור.
"ההדלפות הסדרתיות של המנכ"ל ח"ג לעיתונאי הידידותי ג"ח?"
"זה להזדמנות אחרת", השיב הקונספירטור בקוצר רוח. "הפעם הבאתי לך בונבוניירה. ולא רק שהבונבוניירה תשפר את הטור המשעמם שלך, היא גם תעזור לך לאזן את התמהיל. אתה יודע, חשוב שיהיה מדי פעם משהו חזק נגד 'ישראל היום', כדי שחס וחלילה לא יגידו עליך מאחורי הגב שאתה רז שכניק".
"רז שכניק?", השתוממתי.
"שכיר חרב במלחמה בין 'ידיעות' ל'קשת', למקרה שלא הבנת או למקרה שאתה מיתמם, ותאמין לי שאני לא יודע איזו משתי האפשרויות האלה מוציאה אותך יותר גרוע".
"מה הסיפור, לעזאזל?", שאלתי בייאוש קל.
"אני מדבר על קמפיין סופר מתוחכם, במסווה של השוואה צרכנית יומית תמימה, שכל תכליתו להראות שבכלל לא יקר כאן כמו שחושבים ושיש לנו ארץ נהדרת. פרופגנדה במיטבה, כמיטב המסורת של שלדון. לך לארכיון, וכשתחזור תיאלץ להודות ששוב הבאתי לך סיפור פצצה".
אז עליתי על מדי ב' וצללתי לארכיון. ב-5 בספטמבר 2011 – בשיאה של מחאת האוהלים, יומיים בלבד אחרי צעדת המיליון – הכריז "ישראל היום" על פינת צרכנות יומית חדשה. לרגל השקתה, זכתה הפינה להפניה חגיגית בעמוד השער. "למה יקר כאן?", שאלה הכותרת, ואילו כותרת המשנה הבטיחה כי "מדי יום נשווה מחיר של מוצר בישראל למחירו בחו"ל וננתח מדוע בארץ נאלצים לשלם יותר". בעמודים הפנימיים הופיעה הכותרת: "כמה ישראל יקרה לנו", ובכותרת המשנה חזר העיתון על אותה הבטחה: "'ישראל היום' יבדוק מוצר אחד בכל יום וינתח מדוע בעולם זול יותר לעשות קניות". המוצר הראשון שנבדק היה תבנית של 12 ביצים. מחירה בארץ, לפי "ישראל היום", עמד על 11 שקלים. בבריטניה, התברר, המחיר די דומה, 11 שקלים ו-60 אגורות, ואילו בארצות הברית מחירה של התבנית זול בהרבה: שישה שקלים בלבד.
בשבועות הבאים עמד "ישראל היום" בהבטחתו באופן מעורר כבוד. כמעט מדי יום הוצגו מותגים מוכרים, שהמחיר שלהם בישראל יקר משמעותית בהשוואה לבריטניה ולארצות הברית.
חזרתי לקונספירטור. "נו", אמרתי לו. "אני לא מבין מה הבעיה?".
"הבעיה הראשונה, הורביץ, היא שאתה לא חושב לטווח רחוק", הוא השיב בשלווה. "הבעיה השנייה היא שצריך להאכיל אותך בכפית. תשווה בבקשה בין איך שהפינה הזו נראתה פעם, לבין איך שהיא נראית היום".
חזרתי לארכיון המאובק. רק שניים מהמותגים שהופיעו בפינה בספטמבר 2011 היו זולים יותר בארץ לעומת בריטניה, וגם הם היו יקרים בהשוואה לארצות הברית. כל 19 המוצרים האחרים התגלו כיקרים משמעותית בישראל ביחס למחירם בשתי הארצות האחרות. החלטתי לקפוץ שנה קדימה, וגיליתי שחל מהפך מפתיע. 13 מתוך 22 המוצרים שנבדקו בספטמבר 2012, יותר מחצי, היו זולים יותר בארץ ביחס למחיר שלהם בבריטניה ו/או בארצות הברית.
באוקטובר 2011 רק 3 מתוך 21 מהמוצרים שנבדקו היו זולים יותר בישראל ביחס לאחת משתי הארצות האחרות (פחות מ-15 אחוז). לעומת זה, באוקטובר 2012 לא פחות מ-18 מתוך 25 מהמוצרים שנבדקו (יותר מ-70 אחוז!) התגלו כזולים יותר בישראל בהשוואה למחיריהם בבריטניה, או בארצות הברית, או בשתיהן גם יחד.
ההשוואה האחרונה שערכתי הייתה בין עשרת הגיליונות הראשונים של דצמבר 2011, לעשרת הגיליונות הראשונים של דצמבר 2012. ובכן, בשליש הראשון של דצמבר אשתקד רק שלושה מתוך עשרה מוצרים שנבדקו היו זולים יותר בישראל ממחיריהם באחת משתי הארצות האחרות או בשתיהן גם יחד (30 אחוז). ואילו בדצמבר 2012, לא פחות משבעה מתוך עשרה מוצרים התגלו ככאלה שמשתלם יותר לקנות בישראל (70 אחוז).
נזכרתי איך הוצג פרויקט השוואת המחירים בתחילתו, ואז התבוננתי שוב בנתונים העדכניים. הגעתי למסקנה שכדאי ל"ישראל היום" לעדכן את הכותרות. במקום: "מדוע בארץ נאלצים לשלם יותר", אולי כדאי שיכתבו: "מי בכלל אמר שבישראל משלמים יותר?".
ניערתי את אבק הארכיון וחזרתי לקונספירטור.
"תן לי לנחש", הוא הקדים אותי בלעג. "למרות שזו תקופת בחירות, ולמרות ששלדון תומך בביבי, אתה בטח תגיד שבדקת ושמדובר בצירוף מקרים".
"נראה לי שכן", אמרתי לו.
"הורביץ, הורביץ", הוא נאנח. "מתי תפסיק להיות לוזר? אני שוב מבשל לך גול בטוח, ואתה שוב מחמיץ כמו טירון. מה הפלא שהבוסים שלך ב-mako לא מרוצים?".
"לא מרוצים?", שאלתי בבהלה.
"ברור", השיב הקונספירטור, "אחרת איך תסביר את העובדה שכבר שלושה חודשים תמימים הם לא מאשרים לך את ההחזר עבור המנויים על העיתונים?".
"זה בטח סתם צירוף מקרים", עניתי.
ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".
כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il
>> לכל כתבות המגזין