הצהוב היום צהוב מאוד
פרשת אייל גולן עשויה ללא ספק מהחומר הצהבהב שבאמצעותו מוכרים עיתונים (ומגדילים את כמות הכניסות לאתרי אינטרנט, כולל mako כמובן).
עד כמה ניסו העיתונים השונים למקסם את הצהוב הצהוב הזה בשבוע האחרון, מיום חמישי שעבר ועד היום? התוצאות לפניכם:
נתחיל בעמודים הראשונים. במקום הרביעי והאחרון – הפתעה מרעישה: "מעריב" הקדיש לפרשה וספיחיה הפניות שער בשטח כולל של 277 סמ"ר בלבד. האם זה בגלל קו מערכתי סולידי שנבחר ביודעין? ייתכן שכן, אבל מאוד יכול להיות שיש לכך סיבות נוספות (כמפורט בהמשך הטור). במקום השלישי המכובד ניצב "הארץ", שהמשיך בהעדפת החשוב על פני המעניין, אם כי בעמוד השער היה צהבהב יותר מ"מעריב" והקצה לפרשה שטח כולל של 348 סמ"ר. במקום השני נמצא "ישראל היום", שבשבוע החולף הקדיש לפרשה בעמודו הראשון 856 סמ"ר. ובמקום הראשון – הרחק הרחק מעל כל מתחריו – נמצא "ידיעות אחרונות" שהתעלה אפילו על עצמו עם שטח הפניות שער כולל של 1,895 סמ"ר.
ומה לגבי העמודים הפנימיים? גם כאן "ידיעות" במקום הראשון, בבדידות מזהרת בפסגת הצהוב. "ידיעות" הקדיש לפרשה שטח כולל של 15,683 סמ"ר. במקום השני, בהפרש ניכר, ממוקם "ישראל היום" שהקדיש לפרשה 7,444 סמ"ר. "מעריב" התברג למקום השלישי עם אייטמים בשטח 4,029 סמ"ר, ואילו "הארץ" חזר למקומו הטבעי כשהקצה לסיפור 1,503 סמ"ר בלבד.
שורה תחתונה: ב"ידיעות" טיפלו בפרשה בהיקף הגדול פי עשרה מזה של "הארץ", כמעט פי ארבעה מזה של "מעריב" ופי שניים מזה של "ישראל היום". בסך הכול, היקף הסיקור ש"ידיעות" הקדיש לנושא גדול יותר מאשר היקף הסיקור המשותף של שלושת מתחריו גם יחד.
תמונה אחת שווה טעות מביכה
הסיקור של "מעריב" בשבוע החולף לפרשת אייל גולן – שנודעה לפני כן כ"פרשת הזמר המפורסם" ו/או "פרשת הזמרים והקטינות" – מזכיר את אותה בדיחה ישנה של וודי אלן על המסעדה שבה לא רק שהאוכל לא טעים, אלא גם המנות קטנות מדי. למרות שביחס לשאר הטבלואידים "מעריב" טיפל בנושא בהיקף מצומצם, זה לא מנע ממנו להיכשל בטעות גסה.
למחרת חשיפת החקירה הסמויה, בחדשות ערוץ 2, הופצו ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטס-אפ תמונות אינסטגרם של נערה שהצטלמה לצדו של גולן בעבר הרחוק ושהוצגה לכאורה כגיבורת הפרשה. הנערה, שגם שמה נחשף ברשת על לא עוול בכפה, החלה לקבל תגובות שטנה מגולשים, אלא שמהר מאוד התברר שאין ולא היה כל קשר בינה לבין הפרשה. ביום חמישי האחרון התראיין אביה של הנערה בת ה-17 בתוכנית "ערב טוב" עם גיא פינס, והבהיר כי הוא עצמו צילם את בתו לצדו של אייל גולן.
למרות ההבהרה החד משמעית הזו, פורסמה למחרת ב"מעריב" כותרת על "פרשת הזמר והקטינה". לצידה הופיע אחד הצילומים של הנערה שלא קשורה ושל גולן, שהופצו ברשת, ותחתיו נכתב: "צילום של הזמר והקטינה מתוך האינסטגרם". משפט שלא ניתן לפרש אותו אחרת חוץ מהצגת הנערה שהצטלמה עם אייל גולן כקטינה גיבורת הפרשה. בעמודים הפנימיים הטעות בלטה אפילו יותר: תחת הכותרת "ספקות בפרקליטות אם הזמר היה מודע לגיל הנערה", הופיעה שוב אותה תמונה בענק, עם הכיתוב "הנערה והזמר המפורסם". בידיעה עצמה עדכן העיתונאי יונתן הללי, כי "צילום שהופץ אתמול הציג את הזמר והקטינה יחד". הנערה התמימה, שבסך הכול ביקשה להצטלם עם דמות מפורסמת שהעריצה, קיבלה שיעור מזורז בתקשורת בלתי אחראית.
"לבתי לא היה מעולם קשר אינטימי עם אייל גולן. כל הקשר ביניהם מתמצה בשני מפגשים אקראיים, במקומות ציבורים ובנוכחותנו, הוריה, כשבאותם מפגשים היא הצטלמה לצדו, כשם שרבים, בעיקר בני נוער, נוהגים להצטלם לצדם של ידוענים. לצערנו עם פרוץ הפרשה, אותם צילומים שהיו זמינים ברשתות החברתיות הופצו בכלי התקשורת השונים באופן חפוז ורשלני, מבלי להקדים לכך בדיקה של העובדות. זה מסב נזק לשמה הטוב של בתנו וכאב בל יתואר לכולנו. אנחנו שוקלים צעדים משפטיים כנגד המפרסמים השונים".
יונתן הללי, למה הקטינה בצילום הוצגה כמי שלכאורה קשורה לפרשה?
"תפנו לתגובת המערכת".
ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.
לעיתון יומי דל תפוצה דרוש בדחיפות: כתב לענייני פלילים
ביום שני החל "מעריב" להפיץ מהדורת ערב חינמית. המו"ל, שלמה בן-צבי, שבישר על כך שמונה ימים קודם לכן בכנס העיתונאים באילת, התחייב באותה הזדמנות חגיגית כי "בתוך ארבע שנים 'מעריב' יעבור את 'ידיעות אחרונות' במספר המנויים". איך סבתא חיה הייתה אומרת? נחיה ונראה.
עד להתגשמות חזיונותיו האופטימיים של שלמה בעל החלומות, כדאי אולי ל"מעריב" לנסות לגייס את סכומי העתק הנדרשים כדי להעסיק כתב לענייני פלילים במשרה מלאה.
לפני כחמישה חודשים פרש מתפקידו כתב "מעריב" לענייני משטרה, אבי אשכנזי, לטובת תפקיד רגוע הרבה יותר של ממלא מקום דוברת עיריית ראשון לציון. כשעבד בקרליבך 2 סיקר אשכנזי הוותיק גם את המטה הארצי של המשטרה, גם את משטרת מחוז תל אביב, גם את שירות בתי הסוהר, גם את מכבי האש וגם את רשות שדות התעופה. מאז שעזב, אין ל"מעריב" כתב קבוע לענייני פלילים. קיצוצים הכרחיים? צורך אמיתי לחסוך בתקציב המערכת? חוסר רצינות? כל התשובות נכונות.
מה עושים? מנסים לשרוד איכשהו, בכל פעם עם כתב אחר. או שלא. כך, למשל, בשבוע שעבר, כשאחד העדים נגד העבריין עמיר מולנר חזר בו מעדותו, דילגו ב"מעריב" על הסיפור, ואילו השבוע גויסה הכתבת יעל פרידסון (שכותבת מדי פעם בנושאי פלילים, אבל גם בתחומים אחרים) לסקר את מעצרו של הרב הראשי לשעבר, יונה מצגר. כל עוד אלה הם פני הדברים, הסיכוי התיאורטי ש"מעריב" יגבור תוך ארבע שנים על "ידיעות" אינו גבוה בהרבה מהסיכוי שאזכה כבר בסופ"ש הקרוב בפרס הראשון בטוטו (למרות שלא מילאתי טופס).
גם "מעריב", כמובן, לא יכול היה להתעלם מפרשה מהדהדת כזו, אלא שלמרבה הצער אין ברשותו כתב/ת פלילי קבוע/ה, שלא לדבר על כתב/ת לענייני רכילות. למחרת החשיפה בערוץ 2 שובצה בעיתון ידיעה קטנה ללא קרדיט. בימים שלאחר מכן נשלח לחזית, שלא בטובתו, יונתן הללי. הללי הוא עיתונאי מנוסה, שעובד ב"מעריב" כבר 32 שנה. בשבתו ככתב ספורט, הוא מכסה את נבחרת ישראל ואת הקבוצות החיפאיות בכדורגל. בנוסף, הוא מסקר את אזור חיפה על כל נגזרותיו (כולל תחום הפלילים). מה לכל זה ולפרשה פלילית נוצצת המתרחשת במחוז תל אביב? לא הרבה. התוצאות העגומות, כמובן, ניכרות: ב"מעריב", בניגוד לצוות הכתבים שהעמיד "ידיעות", רק הללי חתום על סיקור הפרשה. בניגוד לעיתונאים מנוסים בגזרת הפלילים בתל אביב, שפיתחו לעצמם רשת קשרים ענפה, נאלץ הללי בשבוע האחרון לחפש לעצמו מקורות מאזור המרכז.
יונתן הללי, מה לעיתונאי ספורט, המסקר גם את אזור חיפה, ולפרשת הזמר והקטינה?
"התבקשתי למלא מקום על ידי המערכת בתל אביב מתוקף ניסיוני הרב, ועשיתי זאת בשמחה".
ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.
בפעם השנייה: ב״הארץ״ קוברים את עמנואל רוזן
ביום ראשון חשף גיא פלג בחדשות 2 עוד סקופ מהדהד, ארבעה ימים בלבד לאחר שהביא לעולם את פרשת הזמרים והקטינות: המלצת פרקליטות מחוז המרכז, בניגוד לעמדת המשטרה, לסגור את תיק החקירה בעניינו של עמנואל רוזן ולא להגיש נגדו כתב אישום. הנימוק: מעשיו המכוערים של רוזן אינם חוצים את הרף הפלילי. למחרת – כצפוי כשמדובר בפרשה שזכתה לפרופיל תקשורתי כל כך גבוה – זכתה הידיעה להפניה בעמודים הראשונים של "ידיעות אחרונות", "מעריב" ו"ישראל היום". בעמודים הפנימיים הקדיש "ידיעות" לנושא, בצדק, עמוד שלם (897 סמ"ר), ב"מעריב" הופיעה ידיעה בולטת בהיקף של כחצי עמוד (362 סמ"ר), ואילו ב"ישראל היום" פורסם אייטם ראוי בגודל של כשליש עמוד (181 סמ"ר).
עורך "הארץ", אלוף בן, נמנע מלהגיב.
ידיעה מול מודעה? אני ממליצה!
מי אמר שצריך לחזק עוד יותר את ההפרדה הרצויה בין המערכת למחלקת המודעות? לעתים נדירות, לא תזיק מידה מסוימת של סינכרון.
כמו כל כלי התקשורת, גם "ידיעות אחרונות" דיווח ביום שני על כך שהפרסומאית ג. יפית רוכשת מהמיליארדר רון לאודר 30 אחוזים ממניות ערוץ 10. אלא שבניגוד לשאר העיתונים – רק ב"ידיעות" מיקמו את הידיעה של רז שכניק (מימין) מול מודעה ל"קו-אופ שופ" (משמאל) שבה מופיעה – הפתעה, הפתעה – אותה ג. יפית בכבודה ובעצמה. באופן מקרי, הצילום באייטם המערכתי הציג את ג. יפית מחווה בידה לכיוון שמאל, בדיוק למקום שבו התנוססה הפרסומת.
ב"ידיעות" נמנעו מלהגיב.
פוטו שרה
כל העיתונים עסקו השבוע בביקורו בישראל של נשיא צרפת, פרנסואה הולנד. אלא שבעוד שגם ב"ידיעות", גם ב"מעריב" וגם ב"הארץ" הופיע במרבית התמונות, באופן טבעי, המנהיג הנבחר, ראש הממשלה בנימין נתניהו, ב"ישראל היום" הלכו על קו מעט שונה.
בעמוד הראשון פורסמה תמונה של נתניהו ורעייתו שרה, כאשר דווקא רעיית ראש הממשלה היא זו שלוחצת את ידו של הנשיא הצרפתי. בעמודים 2-3 פורסמו תמונות נוספות: בשתיים מהן נראו שני בני הזוג נתניהו, ואילו בשלישית הופיעה רק שרה לצד זוגתו של הנשיא הצרפתי. התוצאה הסופית: ניצחון 3:4 לשרה נתניהו על פני בעלה, ראש ממשלת ישראל. ביביתון? שרהתון? גם וגם. לשם השוואה, ב"מעריב" ניצח ביבי 3:4, ב"הארץ" 1:2 לביבי ואילו ב"ידיעות" מחץ נתניהו את רעייתו בתוצאה 0:2 (אם כי תמונת השער, כמיטב המסורת, הראתה את גבו של נתניהו רוכן על צווארו של נשיא צרפת הנבוך).
ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.
אדם לאדם טעות
כל כתב רכילות מתחיל יודע שיונית לוי היא שטח מבוצר היטב. לא בנקל אפשר להשיג עליה ידיעה רכילותית איכותית, וגם כשכבר מסתמנת אחת כזו – רצוי מאוד לבדוק אותה היטב לפני הפרסום.
למרבה הצער, למרות הידע המוקדם הזה, תשוקתם של הרכילאים לאייטמים לוהטים על יונית גורמת להם לטעות פעם אחר פעם. זה התחיל כשהבלוגר עמרי חיון הקדים את זמנו ופרסם שיונית ילדה, שבוע שלם לפני המועד שבו האירוע המשמח אכן התרחש. זה המשיך גם לאחר מכן, כאשר "וואלה! סלבס", והשאר בעקבותיו, דיווחו בטעות שהלידה התרחשה במרכז הרפואי שיבא בתל השומר (בלי לבדוק עם הדובר), בעוד שהלידה התקיימה דווקא בבית החולים מאיר בכפר סבא.
אתמול התרחשה הטעות השלישית, הפעם בנוגע לשמו של הרך הנולד. "וואלה! סלבס" פירסם ראשון שהתינוק ייקרא אדם. לא, לא על שם אדם סרור שליט"א, אלא על שמו של העיתונאי אדם ברוך ז"ל, אביו המנוח של עידו. כעבור כשעה מיחזר אתר mako את השגיאה באייטם משלו, וגם עורכי עמוד הפייסבוק של ״ידיעות אחרונות״ העלו סטטוס דומה. רק כאשר אחד מחבריה של יונית טלפן לאתר "וואלה!" ואמר שלהד"ם, הוסר משם האייטם השגוי. גם ב-mako ובעמוד הפייסבוק של ״ידיעות״ מיהרו בינתיים להסיר את הידיעה הלא נכונה, מה שלא מנע ממדור הרכילות של "ישראל היום" לחזור הבוקר על אותה טעות ממש פעם נוספת.
"גלובס" מתבזה
כמה טעויות יכולות להיכנס לכותרת ראשית אחת? מתברר שלא מעט.
ביום ראשון חשף לראשונה לי-אור אברבך, הכתב לענייני תקשורת של "גלובס", כי ג. יפית בדרך להשקעה בערוץ 10. למחרת, יום שני, פרסם אברבך את הכותרת הראשית המפוצצת הבאה:
1. בניגוד לנאמר, עפרה מיתר, שותפתה העסקית של ג. יפית, מעולם לא הייתה נשואה לעו"ד צבי מיתר.
2. אותה עפרה, לעומת זאת, כן הייתה נשואה בעבר לאחיו של צבי, שמואל מיתר, אבל מזה תקופה ארוכה היא אשתו בנפרד. לכן המילה "רעייתו", המופיעה בכותרת, איננה נכונה.
3. זו גם הסיבה לכך שתמונתו של צבי מיתר, המופיעה לצד הכותרת, איננה רלוונטית, מכיוון שאינו קשור במישרין או עקיפין למניות בקבוצת "ג. יפית".
4. דפנה מיתר נחמד, המוזכרת בכותרת המשנה, היא אכן בתה של עפרה מיתר, אבל לא של העפרה המוזכרת בכותרת המשנה כמי שמחזיקה 25 אחוז ממניות "ג. יפית". עפרה א' (ר' סעיף 2), היא כאמור אשתו בנפרד של שמואל, ודפנה מיתר נחמד היא אחייניתה. בצירוף מקרים, גם לאשתו של צבי קוראים עפרה (להלן עפרה ב').
בהינתן כל השגיאות הללו, נותרת השאלה עד כמה התזה המוצגת בכותרת הראשית, כשסימן שאלה בסיומה, תעמוד במבחן המציאות. נחיה ונראה. בינתיים, למחרת הכותרת המוטעית, פרסם "גלובס" הבהרה: "בניגוד לפרסום אמש ב'גלובס', מובהר כי מר צבי מיתר ורעייתו עפרה מיתר אינם חלק מקבוצת המשקיעים שגיבשה יפית גרינברג לרכישת מניות רון לאודר בערוץ 10, ואין להם קשר לעסקה שהוזכרה בידיעה. כמו כן לידיעה שורבב בטעות שמה של דפנה מיתר-נחמד בקשר לתפקידיה הציבוריים. 'גלובס' מצר על הטעות, ומתנצל לפני מר צבי מיתר, רעייתו ובתו על עוגמת הנפש שנגרמה להם".
ב"גלובס" נמנעו מלהגיב.
דפני ליף, עיתונאית חוקרת
ביום חמישי שעבר פרסמה דפני ליף טור קורע לב ב"וואלה!". תחת הכותרת "קוראים לה שוש נתן, והמדינה דוחקת אותה לתהום", תיארה ליף בהרחבה את סיפורה הקשה של אישה שהחיים התאכזרו אליה ולמשפחתה.
בין השאר, סיפרה ליף על שנותיה הראשונות של שוש נתן בישראל. "היא עלתה עם משפחתה לארץ בשנת 1949, ולקחה חלק במפעל הציוני, כשהייתה צעירה שירתה באצ"ל, אחת הצעירות שהעבירו נשק לבוגרים". משהו במשפט הזה לא כל כך הסתדר, בעיקר לאור העובדה שהאצ"ל פורק בספטמבר 48'.
"עליתי כילדה בת שש מפרס, בשנת 48', כמה חודשים לפני קום המדינה".
אז איך שירתת במחתרות?
"מה שאני זוכרת הוא שכילדה קטנה, היו שמים אותי על עגלה שהייתה מלאה בכלי נשק. הייתי ילדה נחמדה, וככה הבריטים לא חשדו במה שיש בעגלה".
מי שם אותך על העגלה? פעילי האצ"ל?
"אני לא זוכרת אם זה אצ"ל או לא אצ"ל. אני לא יודעת. אבא שלי היה פעיל עלייה, והיו כל מיני תנועות מחתרת".
כל הניסיונות להשיג את דפני ליף כדי להבין כיצד נפלה הטעות עלו בתוהו, עד שהתברר מעמוד הפייסבוק שלה שהיא שוהה כעת בהודו ולא כל כך זמינה. מי יודע? אולי היא עובדת שם על התחקיר הבא.
ב"וואלה!" סירבו להגיב.
הקרב על הקרדיט
ערוץ 10 ניסה השבוע להקדים תרופה למכה כשהודיע לרשות השנייה על הורדתה מהאוויר, לאלתר, של התוכנית "עושים שינוי". זאת, בעקבות בדיקה של הרשות שגילתה כי מרואיינים שילמו אלפי שקלים כדי להופיע בתוכנית. גם אתר "דה מרקר" (למעלה) וגם "וואלה! ברנז'ה" (למטה), טפחו לעצמם על השכם וניכסו לעצמם את יירוט התוכנית. התנגשות הכותרות גררה גם ויכוח פייסבוקי לוהט למחצה בין דוד ורטהיים, עורך "וואלה! ברנז'ה", לבין נתי טוקר, כתב המדיה והפרסום של "דה מרקר". לא נגענו:
ורטהיים: "למרות התהדרות של עיתונים כלכליים כאלו ואחרים בסטמפות מביכות ואינפלציוניות של "חשיפה" ו"לפני כולם" – חשוב שתדעו מי (כמו תמיד) פרסם ראשון, ומי (כמו תמיד) העתיק".
טוקר: "דוד, אני שונא מלחמות קרדיט. ובכל זאת, בידיעה המקורית שלי נתתי קרדיט לפרסום הקודם של 'וואלה!'. את זה אי אפשר לקחת מכם. כך ראוי. חלפו שלושה חודשים והתוכנית לא ירדה מהאוויר. הייתי שמח מאוד אם הייתם פועלים באותה שיטה כמוני ונותנים קרדיט על הידיעה שלי (עם חוזה חתום) שהביאה בסופו של דבר להורדת התוכנית. יודע מה? אל תתנו קרדיט. לפחות אל תהיה אבסורדי ותאשים אותי בגניבת קרדיט. זה קצת מגוחך".
ורטהיים: "נתי, אתה טועה ומטעה. הסיבה היחידה לכך שהרשות פתחה מלכתחילה בבדיקה היא פנייתנו אליה בנושא, כך לפי תגובתה היא עצמה לנו, לאחר תחקיר מקיף שביצענו, כפי שכתוב באייטם מלפני שלושה חודשים. הסיבה היחידה שהתוכנית לא ירדה כבר אז מהאוויר היא הזמן שלרשות לוקח לבדוק את הדברים, שלא לדבר על לעדכן את הכתב (דוד אברהם) שפנה אליהם מראש בנושא. בוא נחזור למהות, עליה קשה להתווכח: אלמלא החשיפה שלנו, הנושא לא היה מגיע לאוויר העולם. נורא פשוט".
טוקר: "אתה דווקא זה שטועה. ממליץ לך לקרוא את התכתובות בנושא בין הרשות לערוץ. אם אין לך, כדאי שתשפרו את איכות המקורות שלכם. במקרה הצורך אני מוכן לשלוח".
ורטהיים: "נתי, אני ממש מחבב אותך. אתה יודע את זה. אבל בוא לא ניכנס לאיכות המקורות. יש לי תחושה שלא תצא טוב מהשוואה כזו. מה שכן, כפי שאמרתי קודם - אותה התכתבות לא הייתה מגיעה לאוויר העולם, כפי שאותה רשות לא הייתה בודקת מראש שום דבר אלמלא היינו מפרסמים. עשית אחלה פולו. יסודי, רציני ומאורגן. סחטיין. אבל זה מה שזה – פ ו ל ו. לא חשיפה ולא בטיח".
טוקר: "גם אני מחבב אותך. ולא רוצה לדרדר את זה למקום מביך עוד יותר. בהצלחה לכולנו".
נבואה דו משמעית שתגשים את עצמה
כיצד יסתיים המשא ומתן המתנהל בין ישראל והרשות הפלסטינית? עדיין לא ברור. אבל אם חלילה המגעים ייכשלו – האם תפרוץ חלילה אינתיפאדה שלישית? אכן, שאלה כבדת משקל, שהתשובה הנחרצת לה נמצאת בקבוצת "מעריב - מקור ראשון".
ביום שלישי שעבר פורסמה ב"מקור ראשון" כותרת של הכתב לענייני ערבים, אסף גבור, המצטטת גורמים ברשות הפלסטינית שאומרים כי "אינתיפאדה שלישית היא רק עניין של זמן" (למעלה). לא חלפה אלא יממה, והכותרת הראשית בעיתון האח ״מעריב״, מאת אמנון לורד, ציטטה גורמי ביטחון המצהירים דווקא כי "כישלון המשא ומתן לא יוביל לאינתיפאדה שלישית" (למטה). רועי שרון, הכתב לענייני שטחים של ערוץ 10 (ובוגר ״מעריב״), העלה את הכותרות לטוויטר. מסקנה מתבקשת: אין שום צל של ספק שאחת משתיהן מדויקת.
60 שניות על קולנוע רינה
מי לא מכיר את "60 שניות", פינתו המיתולוגית של אהוד גרף בגלי צה"ל שבה מוצג בכל פעם מחקר אחר? לפני שבוע וחצי פורסם כי הפינה, למרבה הצער, תרד מהאוויר בשל פרישתו של גרף לגמלאות. אלא שגרף עזב את התחנה כבר לפני כארבעה חודשים, בעוד שידור הפינה נמשך בהיעדרו. סיבה מצוינת להתקשר לאיש והאגדה ולתהות לפשר פער הזמנים הזה.
אהוד גרף, איך זה שהמשיכו לשדר את "60 שניות" גם כשכבר לא היית בגל"צ?
"עד סוף יולי הקלטתי פינות והמערכת עבדה כרגיל. באוגוסט פרשתי, ומאז אין לי מושג מה אירע. לא עקבתי אחרי זה יום יום שעה שעה. עברתי לפרק חיים אחר, ולדינמיקה שונה לגמרי. מה ששמעת מאוגוסט ואילך הוא שידורים חוזרים. אין אפשרות אחרת. אבל מאגר הפינות לשידור חוזר הוא מאוד גדול".
וזה בסדר מבחינתך? אלה הרי פינות שאמורות לעסוק במחקרים עדכניים.
"לגמרי בסדר. זה אפילו עושה חסד עם החומר. זו מסגרת שידור מילימטרית, לא של שעה, ואין סיכוי שכולם שמעו את הכול. לכן גם הרבה אנשים גילו כל מיני פינות כשידור בכורה, ובאו אליי אחוזי התפעלות. אל תשכח שזה איננו שידור שמתיימר להיות חדשותי, וגם איננו יכול להיות כזה. קיים דיליי בין השעון המחקרי לשעון העיתונאי. לא יכול להיות משהו אפ טו דייט במאה אחוז. העניין כאן זה התוכן, החשיבות. לפעמים ביודעין מביאים חומרים מהמאגר, והעולם לא מתמוטט, כי איש לא שמע את הכול".
"לא בדרום חולון. במרכז חולון".
אף אחד לא מושלם. באיזה רחוב גדלת?
"רחוב ויצמן".
אז בטח למדת בתיכון קוגל.
"נכון, למדתי בקוגל, וקודם לכן בבית הספר ביאליק".
אז איך זה שלא עשית 60 שניות על כיכר הדמעות וקולנוע רינה?
"זה באמת עדיין לא קרה, לא נורא".
שם הרי גולן (ורפי כמובן)
יש רגעים, נגמרות לי המילים. רק הראש מלא תמונות, רעשים ודמיונות, עד שרק צלצול חד יכול לקטוע את הקקופוניה הנוראית הזו. הפעם זה היה הקונספירטור. הרמתי את הסלולרי בערפול חושים.
"מה שלומך, הורביץ?", הוא פתח בלבביות מחשידה. "איך אתה מרגיש?".
"האמת שלא משהו", הודיתי בצער.
"אתה גם נשמע לא משהו", הסכים הקונספירטור. "בעצם, כשאני חושב על זה, אתה נשמע לא משהו גם כשאתה בריא".
"טוב, אז אולי כדאי שננתק", אמרתי בקוצר רוח.
"חס וחלילה, הורביץ", קטע אותי הקונספירטור. "לאור מצבך הלא ברור, למה שלא תצא לאיזו חופשה קצרה ותפטור אותנו מעונשך למשך שבוע אחד?".
"יש לך רעיונות לאן לנסוע?", שאלתי בעייפות.
"איזו שאלה", צהל הקונספירטור. "יש לי בשבילך חבילה אקסטרה סופר מפנקת, כמו זו שעשו השבוע רפי וגולן מערוץ 10 שבמוצאי שבת המריאו לניו יורק".
"נשמע כיף", אמרתי בקנאה קלה.
"חכה, זו רק ההתחלה", אמר הקונספירטור בקוצר רוח. "איך שרפי וגולן נחתו להם ביום ראשון בבוקר בניו יורק, כדי לפגוש את הבוס הגדול שלהם, רון, ולהתעדכן בניסיונות למצוא לערוץ משקיע ישראלי, חיכתה להם הפתעה מרעישה".
"לימוזינה מפנקת שרון שלח במיוחד כדי לקחת בסטייל את שני המנהלים הבכירים בערוץ המצליח שלו?", שאלתי בעיניים נוצצות.
"באמת נראה לך, הורביץ, שזה הזמן המתאים ללימוזינות?", התרגז הקונספירטור. "בזמן שהערוץ חייב כבר עכשיו 110 מיליון שקל? איפה אתה חי? אני יכול להמשיך לדבר עכשיו, או שיש לך עוד כמה ניחושים טיפשיים?".
"תמשיך", אמרתי בתוגה.
"איך שרפי וגולן נחתו, הם קיבלו טלפון בהול מדסק חדשות 10", המשיך הקונספירטור. "סיפרו להם שליאור התותח פירסם ידיעה על ג' הפרסומאית, שקונה את המניות של רון".
"אתה רוצה להגיד לי שגם לרפי וגם לגולן נודע על ג' אך ורק מהתקשורת?", שאלתי בזעזוע מסוים. "מה, רון לא עדכן אותם קודם לכן?".
"אז זהו, שלא", אמר הקונספירטור בשלווה. "רפי וגולן שמעו על ג' מעובדי ערוץ 10 שקראו את אתרי הברנז'ה. רק אחר כך הם פגשו את ג', ודווקא היה די נחמד שם בניו יורק הקרירה בזמן שעובדי ערוץ 10 בארץ טיפסו על הקירות".
"ואיך הם בילו את שאר הזמן בעיר הגדולה?", שאלתי בסקרנות. "ראו את הניקס מושפלים בגארדן נגד סן אנטוניו? קפצו לתערוכה של רוברט אינדיאנה בוויטני? נשנשו משהו בבלתזר?".
"חס וחלילה, הורביץ", היסה אותי הקונספירטור. "בית הורד בוער, ולכן ביום ראשון בלילה רפי וגולן מיהרו לעלות למטוס הראשון, ונחתו כאן בשני אחר הצהרים. רפי כדי לערוך ולהגיש את 'כלבוטק', וגולן כדי לעדכן את העובדים בהתפתחויות. עכשיו תגיד לי, לא נשמע לך מסלול כיפי ומרענן?".
"האמת? לא משהו", אמרתי באכזבה.
"חכה, זה עוד לא הסוף", נזכר הקונספירטור. "יממה אחר כך, בשלישי, רפי וגולן שוב עלו על מטוס לניו יורק, לעוד פגישה דחופה עם הבוס רון, ומחר, לפני כניסת השבת, הם אמורים לנחות בארץ".
"זאת אומרת שבתוך שישה ימים רפי וגולן היו באוויר 44 שעות וטסו מרחק כולל של 36,584 קילומטר?", שאלתי באי אמון.
"בדיוק ככה, הורביץ", אמר הקונספירטור. "ותאמין לי שזה קורבן קטן מאוד אם רוצים באמת להציל גם את הערוץ וגם את הדמוקרטיה הישראלית".
"אבל העובדים מודאגים שלפרסומאית ג' אין כיסים מספיק עמוקים כדי להחזיק את ערוץ 10", אמרתי בחשש. "אם זה נכון, איך מקום העבודה שלהם יוכל להמשיך להתקיים?".
"אל תדאג, הורביץ", הרגיע אותי הקונספירטור. "אל תשכח שמאחורי ג' ניצב משקיע מבוסס וסודי, שערוץ 10 הוא פינטס מבחינתו".
"באמת יש משקיע כזה?", פקחתי עיניים תמהות. "אתה בטוח שזה לא איזשהו סוג מיוחד של צירוף מקרים?".
"תפסיק כבר להשתמש בביטוי הבלתי נסבל הזה", התרגז הקונספירטור. "נראה לך מקרי שבשבוע האחרון כולם ניסו לנחש את זהותו של המשקיע המסתורי שעומד מאחורי ג'?".
"נראה לי יותר כמו צירוף מקרים", עניתי מהורהר. "רגע, יכול להיות שאתה יודע מי המשקיע?!".
"יכול להיות שזה בדיוק הזמן לנתק", אמר הקונספירטור בקוצר רוח.
"חכה רגע", זינקתי ממקומי. "זה אומר שאתה יודע מה הפתרון לתעלומה?".
"אני מנוע מלאשר או להכחיש", אמר הקונספירטור, "אל תשכח שמדובר בשאלת השאלות של השבוע. שאלת מיליון הדולר. למעשה, אם לדייק, מדובר בשאלת 110 מיליון השקלים. אני לא יכול לתת לך את התשובה סתם ככה".
"אולי בכל זאת?", ניסיתי.
"תן לי לחשוב על עוד קצת אם אני רוצה לשתף אותך בתשובה", אמר הקונספירטור בטון מהורהר. "אתה יודע מה? אני מעדיף שלא".
"בבקשה", התחננתי, "מה התשובה שלך?".
"אני מתרשם שייתכן שאתה מעניין בתשובה, הורביץ", אמר הקונספירטור בנחת. "אבל הדבר היחיד שאני מוכן לתת לך בעת הזו הוא צופן, וגם זה רק בגלל שאתה מכוון לי אקדח לרקה. מסכים?".
"יש לי ברירה?", נאנחתי.
"223 8 181 20 215 165 175 21 41 155 280 40", אמר הקונספירטור וטרק.
ואם כבר השקעות סודיות, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".