השועל, מלך החיות ומבצע "תג מחיר"
שבוע אחרי הפצת הגיליון הראשון של "סופהשבוע", אפשר לקבוע שהחידוש המפתיע שהוא נושא עימו אינו מסתתר בין דפי העיתון החדש, אלא מחוצה לו: חתול שחור עובר מאז שישי שעבר בין מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס, לבין מו"ל "סופהשבוע" וידידו הקרוב, אלי עזור.
עזור, שהוא שועל לא קטן, ומוזס, מלך החיות, קיימו במשך שנים ארוכות קשר עסקי וחברי כאחד. דוגמאות לא חסרות. כאשר אתר הספורט ONE, שקבוצת "ידיעות" היא בעלת השליטה בו, התמודד בשעתו במכרז על ערוץ הספורט – זה נעשה בשיתוף פעולה עם חברת "צ'רלטון", שבבעלותו של עזור. כאשר קבוצת "ידיעות" הוציאה לאור את החינמון "24 דקות", בניסיון כושל לבלום את "ישראל היום" – החבר עזור סייע ל"ידיעות" כשניסתה לקבל את זיכיון ההפצה בתחנות הרכבת. וכאשר מוזס חגג לפני שבע שנים את נישואיו לבחירת לבו דלית – עזור נכלל ברשימת המוזמנים המצומצמת.
כל עוד עזור עשה חיל בעסקי התקשורת שלו אבל לא שיחק במגרש של הגדולים, נשמר הקשר החם בינו לבין מוזס, לרבות פרגון הדדי ושמירה הדדית על האינטרסים של שני הצדדים. גם כשעזור התמודד על רכישת "מעריב" לא נפגעו היחסים, וב"ידיעות" היה אפילו מי שקיווה לשחזר את הקשר החם עם המו"ל הקודם של "מעריב", נוחי דנקנר, שגם הוא, כמובן, כלל שמירה הדדית על אינטרסים.
כשנחשפה כוונתו של עזור להוציא שבועון חדש לא התרגשו ב"ידיעות" יותר מדי. אלא שאז החל קמפיין רדיו אינטנסיבי (גם בתחנות "רדיו ללא הפסקה" ו"אקו 99 אף.אם" שבבעלות עזור), מלווה בקמפיין חוצות אגרסיבי (על שלטי חברת "מרקעים שילוט חוצות", שבבעלות עזור). ואז ראה אור הגיליון הראשון של "סופהשבוע", שהיה משופע במודעות יוקרתיות (דוגמת בנק דיסקונט, אורנג', בזק וישראכרט). הייתה גם מודעה בלתי יוקרתית בעליל, אבל טיפ טיפה מעצבנת, של מפלגת "ארץ חדשה", בדיוק בשבוע שבו אלדד יניב הקדיש פרק בסדרת המתח "השיטה" לנוני מוזס. מי שציפה למוצר עיתונאי נחות מסוג "ישראל פוסט" או רשת "המקומון" שבבעלות עזור, הופתע לקבל עיתון לגיטימי עם נבחרת עיתונאית ראויה שכוללת את אמנון דנקנר, בן כספית, יהודה שרוני, נתן זהבי, אבי בניהו, מאיר שניצר וליאורה. גם המכירות בקיוסקים ובנקודות המכירה הפתיעו לטובה, לדברי מקורב ל"סופהשבוע".
הדבר האחרון ש"ידיעות" צריך ביום שישי בתקופה הקשה שעוברת על שוק העיתונות הוא עוד מתחרה. לכן, מלחמת המו"לים תיפתח כבר מחר. היא תתחולל ברמת גן, גבעתיים ובני ברק, הערים שבהן מופצים גיליונות "המקומון" של עזור, אשר מהווים מקור הכנסה משמעותי באימפריית התקשורתית הקטנה שלו. בצעד חסר תקדים הוחלט באימפריה הגדולה ברחוב מוזס כי בנוסף למקומונים המצורפים ל"ידיעות" – יחולקו מחר לכל דורש עוד עשרות אלפי עותקים של המקומונים בחינם, מחוץ לעיתון. המטרה: פגיעה פוטנציאלית בהכנסות של עזור, כדי לגרום לו לשקול מחדש את היומרה לעלות כיתה. בשטחים קוראים לזה "תג מחיר".
האם ההסלמה תימשך? האם עזור יבין את הרמז? האם יושגו הבנות בין הצדדים? הודנא? תהדיא? סתם דו-קיום בשלום? ימים יגידו.
מה משותף לברק אובמה, בנימין נתניהו ומנהיג ההמונים דוד קון?
לפני 19 שנים השתתף חיים טופול בתכנית הטלוויזיה "חיים יסדר", שהגשימה חלומות בערוץ 2 החדש. התכנית לא זכתה להצלחה מסחררת ולא האריכה ימים, אבל מתברר שהפורמט חי ובועט בימים אלו ממש, בהגשת חיים רמון. חיים יסדר? ועוד איך. תשמעו סיפור.
גיבור הסיפור שלנו הוא דוד קון, מגיש טלוויזיה פופולרי בערוץ 9. "יאיר לפיד של המגזר הרוסי", היה מי שכינה אותו השבוע. מזה 14 ימים תמימים עומד הטאלנט קון בראש מפלגה חדשה שנקראת "הישראלים". מעטים מבין מי שאינם נמנים עם יוצאי חבר העמים שמעו עליו עד השבוע. ובכל זאת: ממש כמו ברק אובמה ובנימין נתניהו, גם במקרה של קון האלמוני מתנהל מאבק איתנים בין קבוצת "ידיעות אחרונות", שמגלה כלפי הפוליטיקאי הטרי אהדה יתרה, לבין "ישראל היום", שממעיט – שלא לומר טיפ טיפה מזלזל – בחשיבות המפלגה שבראשה הוא עומד. כן, כן. עד כדי כך. אובמה, נתניהו, קון.
זה התחיל לפני שבועיים. כתב "קול ישראל" לענייני מפלגות, יואב קרקובסקי, חשף כי עשר דקות בלבד לפני תום מועד רישום המפלגות החדשות לכנסת ה-19 הוקמה מפלגת "הישראלים". זאת, לאחר שראשיה ניהלו עד הרגע האחרון משא ומתן עם ציפי לבני, כאשר חיים רמון פועל במרץ מאחורי הקלעים. הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, רביב דרוקר, דיווח כי רמון ולבני היו מעורבים בהקמת הרשימה החדשה, והוסיף שמדובר במיזם שנועד לגזול קולות ממאוכזבי אביגדור ליברמן ולהעביר אותם לגוש המרכז-שמאל.
חיים רמון, כזכור וכידוע, קשור בעבותות לצמרת "ידיעות". האהדה שרוחשים ברחוב מוזס לבת חסותו, ציפי לבני, נותנת פייט לא רע לחיבה שמגלה "ישראל היום", כלפי ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ואכן, "חיים יסדר" הגשים משאלה לדוד קון. הפוליטיקאי הטרי קיבל מקבוצת "ידיעות" חבילת פרימיום מפנקת, שעליה הוא יכול היה לומר רק מילה אחת: ספסיבה.
הקמפיין המערכתי "הצביעו לקון" הושק ברביעי שעבר, כאשר בעמוד השער של העיתון הרוסי הנפוץ "וסטי" (השייך לקבוצת "ידיעות") פורסמה ידיעה על סקר חדש של מכון "דחף" בראשותה של מינה צמח. "למי 'הישראלים' לוקחים את קולות הרוסים?", שאלה הכותרת. את התשובה קיבלו הקוראים בגוף הידיעה: "קיימת הערכה ששני מנדטים של הליכוד-ביתנו יעברו למפלגת 'הישראלים', שהוקמה לאחרונה בראשות דוד קון".
חלפה יממה, וביום חמישי הקדיש אותו "וסטי" עמוד שלם לראיון עם קון, שיצא חוצץ נגד מי שהוא מכנה "האליטות". "לצערי, אנחנו וילדינו נשארים 'רוסים' גם עם עברית מצוינת", אמר קון. "אנחנו 'רוסים' ביחס אלינו מצד האליטה הישראלית. אנחנו 'רוסים' כשאנחנו מנסים לסלול את דרכנו למעלה". גם את ילדי העולים, אלה שכבר נולדו בארץ, ניסה קון לגייס באמצעות רטוריקה של הפחדה. "הם לא מרגישים שהם רוסים", המשיך. "אבל הם צריכים להבין שבשלב כלשהו, כשהכול יהיה טוב, כשהקריירה תהיה בעלייה, כשייראה להם שעוד קצת והם ישיגו הכול, הם ייתקלו במה שנקרא 'תקרת זכוכית', וכל השאיפות שלהם יתנפצו". והנה עוד הגיג ממשנתו של קון: "לאליטה נוח לשמר אותנו עבור תפקידים זוטרים. הם אוהבים איך שהמוזיקאים שלנו מטאטאים את הרחובות והפילולוגים שלנו מנקים דירות וחדרי מדרגות. הם רוצים לחזות בהמשך 'מופע הבלט' הזה בהשתתפות הילדים שלנו". מעניין מה חברי האליטה נוני מוזס וחיים רמון חושבים על הדברים האלה.
למחרת, יום שישי, פרץ קון את גבולות המגזר. בעמוד השער של "ידיעות" הופיעו תוצאות הסקר של מינה צמח. "ההפתעה הגדולה: מפלגת העולים החדשה של דוד קון מקבלת לפחות שני מנדטים", נכתב בכותרת המשנה. בעמוד 6 זכתה המפלגה לשתי כותרות מחמיאות: "'הישראלים' מפתיעים", לתוצאות הסקר, ו"המפלגה שגונבת קולות לליכוד ביתנו", לידיעה נוספת שהציגה את מפלגתו של קון ככזו אשר "יש סיכוי לא רע שבקרוב נראה כמה מאנשיה יושבים על ספסלי הכנסת". קוראים מיומנים יכלו לחוש בשלב הזה שדווקא יש סיכוי לא רע שאייטם מחמיא על קון יופיע בהמשך היום גם באתר YNET, כפי שאכן קרה. "פתאום קם אדם, פותח את העיתון ומגלה שהוא עשוי להיות הפתעת הבחירות", התפייט רועי מנדל בפתיחת הריאיון החלבי שלו עם קון שפורסם באתר. "יו"ר מפלגת העולים החדשה, 'הישראלים', הופתע לראות היום ב'ידיעות אחרונות' את הסקר של מינה צמח ומכון דחף". הופתע? לא ממש. הרי יום קודם לכן הוא התראיין ב"וסטי" על אותן תוצאות ממש.
ביום שבו הופיע הסקר המפתיע ב"ידיעות" פורסמו שלושה סקרים נוספים. גם ב"מעריב", גם ב"ישראל היום" וגם בעיתון החדש של אלי עזור, "סופהשבוע". באף אחד מהסקרים הללו מפלגת "הישראלים" לא חצתה את אחוז החסימה. זה לא הפריע ל"ידיעות" להמשיך בקמפיין גם ביום ראשון. קון קיבל עמוד בקונטרס החדשות, והוצג בכותרת הגג בתור "הכוכב החדש של העולים". ואם כל זה לא מספיק, הוא גם כיכב בפינה המסורתית "חמש קטנות", המופיעה דרך קבע בעמוד 3 של מוסף "24 שעות". הכותרת, אגב, הייתה: "דוד קון, מנהיג מפלגת 'הישראלים', על ההפתעה בסקרים שצופים להם שני מנדטים". בסך הכול, בפרק זמן של ארבעה ימים, זכה המנהיג החדש של המפלגה הטרייה ללא פחות משבע התייחסויות מפרגנות שונות בקבוצת "ידיעות אחרונות". לא רע בכלל. השאלה האם ומתי ניאלץ לקרוא עליו כתבת פרופיל ב"פנאי פלוס" ו/או ראיון עומק במקומון "ידיעות אשדוד", נותרת בינתיים פתוחה.
כמובן שבמלחמה כמו במלחמה – תגובת הנגד מצדו של "ישראל היום" למתקפת היח"צ המשומנת של "ידיעות" לא איחרה לבוא. ביום שני דיווח העיתון המתחרה על סקר של מכון "מאגר מוחות" שקובע כי "70 אחוז מהעולים תומכים בליכוד ביתנו", בעוד ש"מפלגת העולים החדשה, 'הישראלים', מקבלת רק ארבעה אחוזים". למחרת הוגבר הווליום. כותרת בולטת בשער "ישראל היום" ציטטה את חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ': "מי שמצביע ל'ישראלים', מצביע למעשה לרמון ולבני", ואילו בכותרת המשנה צוטטה חברת הכנסת מרינה סולודקין: "היו"ר קון אמר לי שמדובר במפלגת מדף של רמון".
חיים רמון, מה תגובתך?
"אין שום קשר בין הדברים, אני לא עוסק בזה והשאלה שלך היא ממש לא במקום. תודה רבה".
דן מרגלית מציג: התקשורת התחרפנה
לדן מרגלית יש טור פופולרי בכפולה הפותחת של "ישראל השבוע", המוסף הפוליטי של "ישראל היום". בסוף הטור האחרון מתח מרגלית ביקורת נוקבת על כלי התקשורת שהקדישו לטעמו הרבה יותר מדי מקום לתאריך יוצא הדופן 12.12.12, אשר פקד אותנו רק לפני שמונה ימים. "התקשורת התחרפנה", הוא קבע ואף הביא דוגמאות: "במהדורת 'מבט' התבטאה מירב מילר כי 12.12.12 הוא יום חג. בערוץ 2 הוסיפה יונית לוי עוד נדבך – תצלום של פעוט בן דקה אשר נולד ב-12.12.12, בשעה 12:12, וכולם מחאו כפיים".
כמובן שלא רק "מבט" וחדשות ערוץ 2 עסקו במידה זו או אחרת בתאריך שמספרו היפה מתחרה רק בחוסר חשיבותו, אלא כמעט כל כלי התקשורת. האובססיבי מכולם, אגב, ובאופן ניכר בהשוואה לאחרים, היה "ישראל היום". כן, כן. אותו עיתון שמרגלית מועסק בו.
זה התחיל בדיוק שבוע לפני המועד החגיגי, כשדני ברנר, כתבנו בצפון, העביר דיווח בלעדי על שני ילדים, מקיבוץ נווה אור ומקיבוץ ניר דוד, שצפויים לחגוג יום הולדת 12 בתאריך 12.12.12. חלפו חמישה ימים וב-10.12.12 הפציץ "ישראל היום" בעוד סקופ, הפעם של כתבתנו בשרון, נצחיה יעקב. זו הצליחה בעבודת נמלים עיתונאית לאתר עוד ילדה מרמת השרון שלרגל יום הולדתה ה-12, שיחול גם הוא בתאריך החגיגי, קיבלה מהסבתא שלה טיסה ללונדון. ללא ספק, מסוג הידיעות שלאחר קריאתן אפשר לחלוטין להצדיק את המשך חלוקתו של "ישראל היום" חינם.
קרנבל התאריך החגיגי נמשך גם בגיליונות הבאים. יום לפני המועד המיוחל, ב-11.12.12, הביא כתבנו בשפלה, שלומי דיאז, סיפור יוצא דופן. מתברר שבבתי החולים השונים מתכוננים לשטף לידות ב-12.12.12. נחשו, למשל, כמה נשים היו אמורות ללדת בבית החולים קפלן בתאריך הזה? נכון מאוד, 12 יולדות. למחרת הגיע סוף סוף היום הגדול. ב"ישראל היום" ציינו אותו בהפניית השער: "כל החגיגות של ה-12.12.12". בעמודים הפנימיים הופיעו שני אייטמים יוקרתיים. האחד על שלושה ילדים נוספים שאיתרע מזלם לחגוג יום הולדת 12 בתאריך ש"ישראל היום" אוהב במיוחד. השני על קביעה הלכתית לפיה אין לזרז לידה רק בשביל ללדת בתאריך 12.12.12.
הקביעה ההלכתית הזו לא הפריעה כמובן ל"ישראל היום" לדווח למחרת בהרחבה על נשים הרות שביקשו מבתי החולים (ונענו!) לבצע לידה בתאריך הנחשק. בהפניית השער (לידיעת הקורא דן מרגלית) הופיעה אישה שילדה ב-12.12.12, בדיוק בשעה 12. בעמודים הפנימיים גויסו שלושה כתבים – שלומי דיאז, נצחיה יעקב ודניאל סיריוטי – כדי לדווח על שלושה זוגות נוספים שילדו באותו יום ממש, ועל זוג נוסף שהצליח להתחתן בתאריך המיוחל. בסך הכול, לאורך שמונה ימים, התייחס "ישראל היום" ל-12.12.12 לא פחות משבע פעמים. צודק דן מרגלית. התקשורת התחרפנה.
מרגלית, כשכתבת "התקשורת התחרפנה" התכוונת גם לעיתון שלך?
"מפיך נודע לי שגם ב'ישראל היום' הזכירו את התאריך הזה שבע פעמים. השאלה איך הזכירו אותו, כי הרי גם אני הזכרתי. אם ציינו את התאריך הזה כחג – אז ללא שום ספק: ההערה שלי חלה גם על 'ישראל היום'".
מה "מעריב" לא גילה על נפתלי בנט?
הכותרות הראשיות בעיתוני יום חמישי שעבר נחלקו בין שני הסיפורים הבוערים של אותו בוקר. "הארץ" ו"ישראל היום" הבליטו את החלטת היועץ המשפטי לממשלה לסגור את התיק המרכזי נגד ליברמן. "ידיעות" בחר להדגיש בכותרתו הראשית את הידיעה על לוחמת מג"ב שחיסלה מחבל. רק ב"מעריב" העדיפו אחרת. תחת כותרת הגג "מנהיג מפלגת הימין מציב את הדרישות הקואליציוניות", הופיעה כותרת ראשית שהיא ציטוט של יו"ר מפלגת "הבית היהודי", נפתלי בנט, אשר קרא "להוציא את משרדי הפנים והשיכון מידי ש"ס". בעמודים הפנימיים זכה בנט גם לתמונת ענק אחת לבדו, גם לצילום נוסף עם חברי מפלגתו וגם לאייטם מובלט בשטח שני שלישים מהעמוד, אשר היה למעשה פרומו לראיון המלא שהעניק לכתבת הפוליטית, מזל מועלם ושפורסם למחרת ב"מוספשבת".
במוסף עצמו זכה יו"ר "הבית היהודי" לראיון נרחב בן ארבעה עמודים, עם הפניית השער המחמיאה "נפתלי בנט מחמם מנועים", וכותרת נוספת שכל כולה הצהרת כוונות: "לא ניתן לביבי לשבור שמאלה". הראיון עצמו היה בהחלט מעניין, אבל רק פרט אחד קטנטן לא צוין בו: המיליארדר היהודי-בריטי קונרד מוריס - אבא של אשתו של מו"ל "מעריב", שלמה בן-צבי, שותפו העסקי ומי שהעמיד לרשות חתנו ערבות בנקאית של שני מיליון שקל שנועדה להבטיח את רכישת "מעריב" - הוא התורם הגדול ביותר של בנט. לפני למעלה משבועיים חשף אתר "העין השביעית" כי עד היום תרם מוריס לבנט למעלה מ-30 אלף שקלים.
מזל מועלם, למה לא היה גילוי נאות?
"הניסיון להטיל דופי בראיון מקצועי, מעניין וראוי הוא מכעיס ואינו ראוי לתגובה מעבר לכך".
ב"הארץ" ממשיכים להספיד בעיקר אשכנזים
האם ב"הארץ" ממשיכים לכתוב בעיקר על מתים ממוצא אשכנזי?
לפני ארבעה שבועות נכתב כאן על פוסט שפירסם עופר אדרת בבלוג שלו באתר "הארץ". מזה שלושה חודשים כותב אדרת ב"הארץ" את הטור השבועי "אחרי מות" - מדור הספדים ובו ביוגרפיות קצרצרות של אישים, לא תמיד כאלה המוכרים לציבור הרחב, שנפטרו לאחרונה. בפוסט שלו תיאר אדרת כיצד זמן קצר לאחר שקיבל על עצמו את המשימה לכתוב את המדור, הבין שמדובר בחבית חומר נפץ בכל הקשור לשד העדתי. "לא עבר שבוע מאז כניסתי לתפקיד, עד שתיבת האימייל, תיבת הדואר והתא הקולי שלי התמלאו בפניות של קוראי 'הארץ' נאמנים ומסורים", כתב. "כולם פותחים את סוף השבוע בקריאת המדור, ומברכים עליו. אבל יש להם בעיה אחת קטנה. כפי שניסח זאת אחד הבוטים שבהם: 'אצלכם, ב'הארץ', מתים רק אשכנזים'".
בהמשך הפוסט פירט אדרת כיצד החל לפעול כדי לנסות ולשנות את המאזן העדתי של "אחרי מות", עד כדי כך שפירסם הספד על זהבית תם, קצרנית הממשלה, שסבה עלה לארץ מתימן (ועל כך ספג לעקיצה מהטוקבקיסט שי: "וואוו, תימניה אחת! באמת מהפך. תימניה שלמה לגמרי? הכל, הכל, הכל אצלה היה תימני?"). לסיום ציטט אדרת דברים שאמר לו אחיה של תם: "אתה עושה פה מהפכה".
מהפכה? ובכן, לא ממש.
בפעם שעברה, כשבדקתי את מאזן המוצא העדתי של המתים אצל קודמו של אדרת, אורי דרומי (עבודה קשה, אבל מישהו צריך לעשות אותה), התברר שמתוך מאה הנפטרים האחרונים 86 וחצי היו ממוצא אשכנזי (אחת הנפטרות היא חצי חצי, בת לאבא מרומניה ולאמא ממצרים), שבעה וחצי היו ממוצא מזרחי. חוץ מהם, היו עוד שלושה צברים ושלושה ערבים. הפעם עברתי על רשימת 24 הנפטרים שאדרת הספיק לכתוב עליהם מאז שירש את המדור. מתוכם, 19 וחצי (81 אחוזים) נולדו בארצות אשכנז או שהם ממוצא אשכנזי, שניים וחצי (10 אחוזים) הם ממוצא מזרחי ואילו שניים בלבד (9 אחוזים) הם צברים. הדרך לתיקון האפליה העדתית ב"אחרי מות" עדיין ארוכה.
אדרת, הבטחות צריך לקיים, לא?
"מוקדם מדי. רק התחלנו. בינתיים כתבתי על שניים, אחת מתימן ואחד מאפגניסטן, שחיפשתי במכוון כדי לעשות אפליה מתקנת. אחר כך נשאבתי לעבודה היומיומית ולא הייתה לי הפריבילגיה לחפש באופן אקטיבי. הצטערתי גם לגלות שחרף הביטוי לתסכול שנתתי מעל עמודי הבלוג – לא קיבלתי פניות שיסייעו לי לאזן את התמונה. מה שאני הולך לעשות זה ליצור קשר עם ארגונים של יוצאי לוב ומרוקו למשל כדי להביא יותר לידיעתם את הנושא הזה. זו תכנית העבודה שלי ל-2013".
מיהו העיתונאי המתוסכל שניסה לנצל את בר רפאלי?
השמש כבר כמעט שקעה כשהטלפון צילצל. פס דקיק אדום אחרון צבע את האופק. הצצתי אל הצג. המספר היה חסוי. התלבטתי אם לענות. בסוף, כמו תמיד, הסקרנות הכריעה אותי. קצת הצטערתי כשעל הקו היה הקונספירטור.
"סליחה שאני הורס לך את ההתבודדות בחיק הטבע, הורביץ", הוא פתח ללא הקדמות מיותרות. "אבל כמו שהטור שלך נראה – בקרוב יהיו לך עוד הרבה שקיעות לצפות בהן, כולל השקיעה שלך".
"איפה אתה?", שאלתי בחשש.
"מספיק קרוב כדי להריח את הזיעה שלך", הפטיר הקונספירטור ביובש, "ומספיק רחוק כדי לקבוע שאתה חייב סטייליסט וזקוק למייק-אובר דחוף".
"מה אתה רוצה?", שאלתי בתימהון.
"אני רוצה לשפר את הטור המדשדש שלך ולתת לך סיפור פצצה, שיוציא אותך גדול", אמר הקונספירטור.
"זה קשור לגדעון סער?", ניסיתי.
"דווקא יש לי משהו עליו ועל גאולה, אבל אני חושב שאציע לסימה, כי לך בטח לא יתנו לפרסם את זה".
"למה לא?", שאלתי.
"אל תיתמם, הורביץ, הרי שנינו ראינו איך החביאו ב'קשת' את הפרטים הפיקנטיים בכתבה על גדעון וגאולה ב'אנשים' ואיך הכתבה עברה ריכוך, עידון וחינוך מחדש. קיוויתי שיהיה שם ג'וסי, אבל בסוף זה היה חיובי כמעט כמו אייטם אצל יוסי".
"איזה יוסי?", שאלתי.
"נו באמת, הורביץ. איזה יוסי אוהב לכתוב על גדעון ב'הארץ'?".
"יוסי קליין?", שאלתי בהיסוס.
"אתה חסר תקנה", נזף הקונספירטור, "אני אשאל את זה לאט, כדי שאולי תבין: איזה יוסי אוהב לכתוב על גדעון ב'הארץ', מפרגן לו באופן שיטתי, יושב איתו לקפה בשבת בבוקר ב'נחמה וחצי' ושם המשפחה שלו הוא ורטר?".
"אה", אמרתי.
"כבר שכחת איך יוסי נכנס חזיתית במיקי, רק בגלל שהוא העז למתוח קצת ביקורת על גדעון?", הוא שאל.
"איזה מיקי?", שאלתי.
"רוזנטל!", צעק הקונספירטור.
"האמת? אין לי מושג על מה אתה מדבר", עניתי.
"טוב, זה לא חדש", אמר הקונספירטור.
"מה לא חדש?", לחשתי.
"שאין לך מושג", הוא גיחך ברשעות. "אבל למרות שאין לך מושג, החלטתי לתת לך בונבוניירה. פרו בונו. ואתה יודע מה? אני נותן לך את האייטם הזה לא בגלל שיש לי ממך ציפיות גדולות, או ציפיות בכלל, אלא רק מתוך רחמים. זה סיפור חזק על עיתונאי שפעם הערכתי, עד שהוא מכר את כל העקרונות שלו על מזבח הרייטינג".
"אמנון לוי?", יריתי באפלה.
"אתה לא בכיוון", ענה הקונספירטור, "אני מדבר איתך על מישהו שמנסה בכל מחיר להגדיל את קהל הקוראים שלו בעזרת מניפולציות שקופות, ועוד על גבם של סלבס מהשורה הראשונה".
"ערן סויסה?", ניסיתי את מזלי.
"של נעליך מעל רגליך כשאתה מדבר על ערן", קרא הקונספירטור, "הוא עושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות, ותאמין לי שזו מלאכת קודש. האמת היא שאתה מכיר היטב את העיתונאי המאכזב שאני מדבר עליו. הוא טיפוס מריר, שרק מעטים קוראים אותו וזה גורם לו לתסכול. התסכול דוחף אותו לרדת נמוך ולכן הוא מנסה לפלוש בחוסר חן לתחום של ערן, מתוך תקווה פתטית שיוכל להגדיל ככה את החשיפה של עצמו על גבם של מפורסמים תמימים".
"איזה מפורסמים למשל?", התעניינתי.
"קבל קצה חוט", הוא השיב. "לפני שלושה שבועות הוא נטפל לבר רפאלי, שבוע אחר כך הוא הציק ליאיר לפיד ובשבוע שעבר הוא הטריד את שלמה ארצי. חייבים לעצור אותו, הורביץ. אחרת מי יודע עד לאן הוא יגיע".
"רגע", עצרתי לרגע. "אתה לא מתכוון...".
"בדיוק, הורביץ", הוא השיב בחיוך מר. "סוף סוף נפל לך האסימון. אליך אני מתכוון. א-ל-י-ך. במקום להתעסק במצבה הקשה של העיתונות, כבר שלושה שבועות שאתה מנסה לקדם את כמות הכניסות לטור שלך בעזרתם של Aליסטים, ואם זה לא היה עצוב זה היה די מצחיק. אתה באמת חושב שזה יעבוד?".
"עזוב", אמרתי, "מדובר בצירוף מקרים".
"הייתה לי הרגשה שזה מה שתגיד", אמר הקונספירטור, "שתדחיק, שתכחיש ושתמשיך להוציא שם רע לפאתטיות. מה השלב הבא? שתבקש שישימו תמונה של אנה ארונוב בדף הבית בהפנייה לטור שלך, רק כדי שתוכל לשעמם את הגולשים המסכנים באייטמים מטרחנים על דוד קון ואלי עזור? חבל, פעם דווקא החזקתי ממך".
"נדמה לי שהשיחה מוצתה", אמרתי.
"רגע, רגע, לא סיימתי. יש לי עוד משהו לא נעים להגיד לך: אתה חייב דחוף לשפר את הלוק שלך".
"לשפר את הלוק?", הרמתי גבה.
"ברור", ענה הקונספירטור. "ודרך אגב, לא סתם השתמשתי במילה 'לוק'. אני בטח לא הראשון שאומר לך שאתה מתלבש גרוע, וחייב מייק-אובר כללי".
"מה אתה רוצה, ולמה דווקא ממני?", שאלתי בייאוש.
"אני רוצה שתיקח סטייליסט", ענה הקונספירטור, "אם אתה כותב על סלבס, אתה צריך לעמוד בסטנדרטים מינימליים ולהעסיק איש מקצוע שיבחר לך אאוט-פיטים נורמליים. מישהו שיוציא אותך מהשוק ויתן לך שיק".
"תודה על ההמלצה, אבל נדמה לי שאוותר", אמרתי.
"אתה רוצה, חלילה וחס, למצוא את עצמך מככב ב'משטרת האופנה' של 'שליחות קטלנית' במוסף '7 ימים' ולקבל את הציון 'השוטר הרע'? זה מה שאתה רוצה?".
"לא", עניתי.
"אז או שתעשה מייק-אובר, או שתיקח סטייליסט או שתצטרף לסוכנות ADD, ויפה שעה אחת קודם. הם בטח לא יסכימו לייצג לוזר כמוך, אבל אם תבקש יפה אני אשקול להרים טלפון לירון ולזרוק לו מילה. הסיכוי לא גבוה, אבל אם ירון יסכים לקבל אותך – אתה מסודר. תוכל לוותר על סטייליסט, ואני מבטיח לך שב'משטרת האופנה' יתנו לך 'שוטר טוב' ויחלקו שבחים לסגנון הקולי שלך".
"איך זה יכול להיות?", תמהתי.
"תבדוק בעצמך. קח חצי שנה אחורה ודפדף בכל גיליונות '7 ימים'. תחקור לעומק את הפילוח של 'השוטר הטוב' ו'השוטר הרע' וכשתסיים, תיאלץ להודות ששוב הבאתי לך סיפור פצצה", אמר הקונספירטור וטרק.
לא הייתה ברירה. נפרדתי מהנוף היפה, עליתי על מדי ב' וצללתי לארכיון. התנחמתי בכך שהיו הרבה תמונות ומעט מילים, מה שאיפשר לי להבין די מהר את השיטה. מתברר שב"משטרת האופנה" של "שליחות קטלנית" מופיעים מדי שבוע צילומים של מפורסמות (למעט איתי תורג'מן ועופר שכטר כולן היו נשים) ואז משטרת האופנה היא זו שקובעת האם הן מקבלות את "השוטר הטוב" (כלומר התלבשו יפה), או את "השוטר הרע" (כלומר התלבשו זוועה). שמחתי להרחיב את אופקיי בעולמות השיק והשוק, ניערתי את אבק הארכיון וטלפנתי לקונספירטור.
"דפדפתי בכל המדורים", עדכנתי אותו. "ובאמת סימנתי לעצמי כמה חצאיות שמאוד מצאו חן בעיניי, אבל עדיין לא הבנתי איך כל זה קשור לסוכנות ADD".
"אוי, הורביץ, הורביץ", גנח הקונספירטור בתסכול. "למה אני שוב צריך להאכיל אותך בכפית? תבדוק כמה אחוזים מהמיוצגות של ADD קיבלו את השוטר הטוב, ואז נדבר".
חזרתי לארכיון, וחיפשתי מפורסמות שקשורות לסוכנות ADD. גיליתי שבכמעט 93 אחוזים מהמקרים הן קיבלו את השוטר הטוב פלוס מחמאות על הגרדרובה היפה ("אנה ארונוב בסקיני נכון וחולצה עם הדפס מעניין", היא רק דוגמה). החלטתי להרחיב את המחקר המשווני ולבדוק את פילוח הטאלנטיות של סוכני השחקנים הגדולים האחרים. ובכן, הרחק אחרי ADD ניצבות המיוצגות של זהר יעקובסון שב-62 אחוזים מהאזכורים זכו בשוטר הטוב. הלקוחות של סוכן העל בועז בן-ציון קיבלו במחצית מהפעמים את השוטר הטוב. הדוגמניות של סוכנות יולי זכו רק ב-44 אחוזים מהמקרים לקבל את השוטר הטוב, והשחקניות של פרי כפרי קיבלו רק בשליש מהפעמים את השוטר הטוב. את הרשימה חותמות הטאלנטיות של מאיר קוטלר, שאף אחת מהן לא זכתה לשוטר הטוב.
ניערתי בשנית את אבק הארכיון, וחזרתי לקונספירטור. "תשמע", אמרתי לו, "הנתונים לא מובהקים".
"אז איך אתה מסביר שהמיוצגות בעסק המשפחתי מקבלות בעיתון המשפחתי כל כך הרבה שוטרים טובים וכל כך מעט שוטרים רעים?"
"אין לי הסבר מדעי", אמרתי, "אבל אני כמעט משוכנע שמדובר בצירוף מקרים".
כל אחד והגלנט שלו
אז איך באמת הסתיימה פרשת הקרקעות של יואב גלנט במושב עמיקם? תלוי את מי שואלים. על פי "ישראל היום" גלנט נוקה מהחשד לפלישה לשטח ציבורי. ב"ידיעות", לעומת זאת, גלנט נוקה מהחשד באופן חלקי בלבד. לעומת זאת, על פי "מעריב", שחשף את הסיפור, הכתם על גלנט נשאר כשהיה, ולא רק שהוא לא נוקה, אלא שמדובר בספין, במציאות הפוכה ובשיטת השקשוקה גם יחד. ואילו ב"הארץ" בחרו בכותרת הבהירה להפליא: "מושב עמיקם הודה: חלק מהמחלוקת שלנו עם גלנט נבעה מטעות שלנו במפת נחלתו". מעניין במיוחד היה לעקוב אתמול אחרי YNET. תחילה נכתב כי "האלוף במילואים יואב גלנט נוקה מכל חשד בפרשת הקרקעות". 11 דקות מאוחר יותר שונה הטקסט לניסוח "גלנט נוקה חלקית בפרשת הבית". מעניין מה קרה בין 18:11 ל-18:22.
רגע לפני שאני מסיים את הטור ולוחץ על SEND, הטלפון מצלצל. שוב הקונספירטור על הקו. "דיברתי עכשיו עם חבר טוב של יון ויש לי מסר בשבילך", הוא בישר לי.
"איזה יון?", שאלתי.
"אל תיתמם, הורביץ", הוא התעצבן. "אתה יודע טוב מאוד שיון יש רק אחד".
"מה המסר?", התעניינתי.
"החברים שלי ברחוב קרמנצקי 6 לא מבינים למה אתה מתעקש כל הזמן לכתוב בטור שלך YNET, באותיות גדולות באנגלית, בזמן שהלוגו שלהם הוא בכלל ynet, באותיות קטנות".
"תגיד להם", השבתי. "שמהטור הבא אני אשתדל לכתוב את שם האתר שלהם כמו שצריך, אבל תוסיף גם שאני מחכה ליום שבו גם הם יתלבטו איך לכתוב את השם שלנו: 'מאקו', 'מקו', MAKO, או כמו שצריך – mako. אבל אל תדאג. זה לא יקרה בקרוב. שמעתי שהמקלדות שם פשוט לא יודעות להנפיק את צירוף האותיות הזה. הוא אסור. בפקודה".
הקונספירטור שתק במשך שלוש שניות תמימות. "מה זה, הורביץ", הוא הרים גבה. "אתה שוב מבוהל מהקיצוצים ב-mako ומנסה להתחנף לשלומית ויובל ולזייף פטריוטיות?".
"אל תגזים", עניתי. "זה סתם צירוף מקרים".
הקונספירטור חייך מעבר לקו. "חשבת שתצא מזה בקלות, אה?", הוא שאל בלעג. "אז תרשה לי לעדכן אותך: אתמול, לראשונה בהיסטוריה, השם המפורש mako הוזכר ב-YNET. איך אתה מסביר את זה?".
"האמת?", סיכמתי. "נראה לי שזה סתם צירוף מקרים".
ואם כבר צירופי מקרים, זה בדיוק המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".