יפה צייץ סמי פרץ, עורך "דה מרקר", בהתייחסו לשלל ההספדים לאמנון דנקנר: "מישהו סיפר פעם שיש שלושה סוגי הספדים: 1. המת. 2. אני והמת. 3. אני". לכן, בטור הנוכחי תוכלו לקרוא גם על המנוח, גם על המנוח והח"מ, וגם על הח"מ. לאור רוחב היריעה ולנוכח אישיותו המרתקת ויוצאת הדופן של דנקנר, נמשיך לעסוק כאן בשבועות הקרובים באחדות מעלילותיו, חלקן מוכרות וחלקן בלתי מוכרות בעליל. ארבעה ספוילרים לדוגמה: איך הפעיל דנקנר את קשריו עם משטרת ישראל ועם מנכ"ל חברה סלולרית כדי לטפל באופן אישי בחטיפה מסתורית שכלל לא התרחשה? מיהו העיתונאי המוכר שדנקנר אמר עליו בשיחה פרטית "מה שאני יודע עליו יכול להכניס אותו לכלא"? מיהו איש התקשורת שאיפשר לדנקנר להשתמש בדירתו לכתיבה, ולמה הוא הצטער על כך? ומיהי העיתונאית שקראה את ספרו האחרון זמן קצר לפני שהתאבדה? מה שנקרא: המשך יבוא.
הרשת געשה השבוע בתגובות שונות ומשונות, בעד דנקנר ונגדו. לא יודע מה אתכם, אבל אני גם עצוב וגם מתגעגע. סיבה די טובה לשתף אתכם ב-17 דברים על המנוח, שלא כולם יודעים.
הוא אהב לנבא את מותו, ועשה זאת לפחות שלוש פעמים בחודש האחרון
בתחילת החודש שעבר פתח דנקנר את טורו בעיתון "סופהשבוע" במילים הבאות: "בזמן האחרון מתים כל מיני אנשים שהיה לי איזה מגע איתם, ולצד העובדה שהדבר גורם לי לגל של מחשבות עכורות שגם אני, ככה, די מתקדם לעבר הלא נודע הגדול, צצים כל מיני זיכרונות".
אבל מול חבריו דיבר דנקנר על המוות המתקרב באופן מפורש יותר. ב-14 במרץ הוא שלח הודעת sms לחברו הקרוב, אהוד אולמרט, באלו המלים: "אני חולה, נפתחת ההרשמה לקבוצות המאורגנות שיוסעו באוטובוסים ממוזגים כדי לעבור על פני ארוני. יש התעניינות עצומה בנאומך הצפוי על קברי התחוח".
ימים ספורים לאחר מכן, דנקנר התקשר לאולמרט. ראש הממשלה לשעבר היה עסוק, ועוזרתו האישית הגר ענתה לטלפון. כך תיאר אולמרט את השיחה בהספד שנשא בהלוויה, מילה במילה:
דנקנר: "איפה אהוד?".
הגר: "אהוד בפגישה, מה שלומך אמנון?".
דנקנר: "תגידי לו שאמנון נפטר".
הגר: "הנה, אהוד בדיוק יצא".
דנקנר: "תגידי לו, תגידי לו שאמנון נפטר".
הגר: "יא משוגע, אני לא אומרת לו".
דנקנר: "נו, תגידי לו".
אולמרט: "מי זה, אמנון?".
הגר: "הוא אומר שהוא נפטר".
דנקנר: "תגידי לו שיכתוב לי הספד".
אולמרט: "תגידי לו שאני לא יכול".
הגר: "שני משוגעים אתם".
אולמרט סיפר, כי כמעט מדי לילה, לקראת סיום השיחה הקבועה ביניהם ("השיחה השמינית-תשיעית באותו יום"), דנקנר הודיע לו בקול חגיגי, כי זה הלילה האחרון שלו וכי מחר כבר לא יהיה בין החיים.
מותו הצפוי, הקרוב והבלתי נמנע של דנקנר שימש כמוטיב חוזר גם בשיחותיו עם שותפתו לכתיבה איריס לעאל ששמעה ממנו סיפורי זוועות (ר' בהמשך) ועם טוביה מנדלסון, חברו מנוער ושותפו לדבר עבירה (ר' בהמשך). מנדלסון, לשעבר עורך "דבר השבוע" בשנותיו היפות, מספר: "כל השיח שלי ושל דנקנר בשנים האחרונות היה סביב השאלה מי בסופו של דבר יפספס את הלווייתו של חברו, כלומר ימות קודם. יום אחד הטלפון צלצל, עניתי ואני שומע את אמנון אומר בקול כזה של רוח רפאים: 'טוביה, טוביה, רק רציתי להגיד לך, אני עוד בחיים. אתה לא צריך לדאוג לי, אני בחיים'. זה הומור של זקנים".
על מותו של דנקנר שמע מנדלסון כששהה בבנגקוק. "כשחזרתי לארץ זה היה כבר אחרי ההלוויה", הוא מספר. "אז לכאורה דנקנר ניצח אותי. אבל בעצם, כשאני חושב על זה עכשיו – שנינו ניצחנו. גם הוא יפספס את ההלוויה שלי, אבל גם אני פספסתי פיזית את ההלוויה שלו".
_c.jpg "אהוד אולמרט (תמונת AVI: חדשות1 ערוץ 2)")
הוא עדיין עבר החייאה ונלחם על חייו כאשר בנו איתי קיבל מסרונים מנחמים של השתתפות בצער
הקריאה לביתו של דנקנר התקבלה במד"א ביום שישי, בשעה 22:13. כעבור כחצי שעה כבר עודכנו עיתונאים ממקורות לא רשמיים שדנקנר עובר החייאה. בשעה 23:08 קיבל עורך בדסק של עיתון יומי – שוב, ממקור לא רשמי – עדכון על כך שדנקנר נפטר. זאת, למרות שעל פי דובר מד"א שעת המוות נקבעה רק 50 דקות לאחר מכן, ב-23:58. כתב הפלילים הזריז של "מעריב", אבי אשכנזי, היה הראשון שדיווח ב-nrg על מותו של דנקנר. כפי שאפשר לראות בצילום הידיעה: אשכנזי פרסם את האייטם בשעה 23:40, כלומר 18 דקות תמימות לפני שמותו של דנקנר נקבע רשמית על ידי הצוות הרפואי. איך הולך הציטוט המיוחס למארק טוויין? השמועות על מותו היו (טיפ טיפה) מוקדמות.
על רקע השתלשלות העניינים הזו, לא היה מפליא לשמוע את מה שבנו של דנקנר, איתי, סיפר השבוע למקורביו: בזמן שצוות מד"א עוד עסק בניסיונות החייאה אחרונים ודיווח למשפחה שדנקנר ללא הכרה אבל עדיין יש לו דופק חלש, באותו זמן ממש כבר קיבל איתי מסרונים מנחמים של השתתפות בצער על מות אביו.
ההדלפות של גורמים במד"א – בשניות הגורליות ביותר של אדם ומשפחתו – פסולות וראויות לגינוי. מדובר בתופעה מכוערת שלא התחילה השבוע. השאלה היא האם יימצא כלי התקשורת שיקדיש לנושא תחקיר נוקב. לגמרי לא בטוח, לאור החשש של כל כלי התקשורת להסתכן באובדן הדלפות עתידיות מהסוג הזה. במחשבה נוספת, שמעתי של"אולפן שישי" מונה בחודש שעבר עורך חדש, מצטיין ואמיץ.
הוא טען שאיבד את ההכרה ו/או חטף שבץ באמצע הרצאה
הסופרת איריס לעאל כתבה עם דנקנר מחזה חדש לתיאטרון הקאמרי, שעלילתו מרפררת ליחסי האהבה-שנאה-קנאה של אולמרט ודן מרגלית. לעאל: "דיברנו המון בטלפון. יום אחד הייתה לו הרצאה, ולמחרת הוא התקשר. שאלתי אותו: 'איך היה? היה מוצלח?'. אז הוא אמר לי: 'אל תשאלי'. שאלתי אותו: 'מה זאת אומרת?'. הוא אמר לי: 'היה מזעזע'. נחרדתי כמובן ואמרתי לו: 'תספר לי מה היה. לא מתאים לך. אתה הרי בן אדם שיודע לעמוד מול קהל'. אמנון אמר: 'מה שקרה זה שתוך כדי ההרצאה, לרגע איבדתי את ההכרה והיה לי בלק אאוט מוחלט'. ניחמתי אותו ואמרתי: 'תראה, קורה. קורה לכולם. אני גם מרצה. לא נורא, אני בטוחה שהקהל לא הרגיש'. אז הוא אמר לי: 'הם הרגישו ועוד איך, כי כשחזרתי מהבלק אאוט ראיתי שכולם מסתכלים עליי בלסת שמוטה ובמבט נדהם, ופתאום קלטתי שאני מדבר בהולנדית שוטפת'. באותו רגע הבנתי סופסוף שהוא עובד עליי, ואמרתי לו שלא יעז לעשות את זה עוד פעם.
מתחילת החברות בינינו, אמנון קלט שקל לעבוד עליי והוא שאב מזה הנאה עצומה. אחרי ההרצאה הבאה שלו, הוא מתקשר אליי שוב, ואני שואלת אותו איך היה. הוא אומר לי: 'מזעזע, כמעט הורידו אותי מהבמה'. שאלתי אותו למה, ואז הוא סיפר לי שהקהל פתאום התחיל לצעוק בוז. וככה כמעט אחרי כל הופעה פומבית שלו הוא היה מתקשר ומספר לי עוד סיפור מופרך על קטסטרופה מוחלטת שלא הייתה ולא נבראה, כולן קשורות לדברים שקרו לו. בשלב הזה כבר כל כך הכרתי את זה, שצחקתי כבר בהתחלה כי ידעתי שאני הולכת לשמוע סיפור. ובאמת הסיפורים השתנו מפעם לפעם. פעם היה לו סטרוק על הבמה, והוא דיבר ג'יבריש, פעם אחרת גידפו אותו והורידו אותו מהבמה והוא לא יודע למה. פעם פשוט באו אנשי ביטחון והורידו אותו בכוח. זו הייתה חלק משגרת החברות שלנו, שגרה די אידיוטית כמו שאמנון ידע כל כך טוב לייצר".
הוא הסביר למה יואל אסתרון צריך לצחצח את הנעליים לדן מרגלית
שנים לפני שכתב מחזה מסקרן בהשראת הצ'ילבה דן מרגלית, דנקנר היה חברו הקרוב. באוגוסט 2001 פרסם המקומון החיפאי "כלבו" ראיון נרחב עם מרגלית. בין השאר התייחס שם מרגלית לפסילת מאמר שהעביר תקופה קצרה קודם לכן ל"הארץ" נגד הרשעתו של אריה דרעי. אמנון דנקנר, שנדרש לנושא, אמר ל"כלבו": "ראיתי את יואל אסתרון, סגן עורך 'הארץ', מופיע מול מרגלית ב'תיק תקשורת' בנושא דרעי, ובין השאר אומר שם שהמאמר של מרגלית שנפסל היה 'מאמר מחורבן'. זה נשמע לי מכוער ונמוך במיוחד, לא ראוי לסגן עורך 'הארץ'. אסתרון לא במעמד להגיד על מרגלית דברים כאלה. הוא יותר במעמד של לצחצח לו את הנעליים".
הוא פיטר (גם) את קרובי משפחתו (הרחוקים) דודו גבע ואביב הברון
מרגלית הוא חבר של כבוד במועדון הדו-ספרתי של חברים קרובים לשעבר של דנקנר שהפכו לאויבים מרים. דודו גבע ז"ל, שהיה קרוב משפחה רחוק של דנקנר, משתייך לאותו מועדון. מעבר לקרבה המשפחתית הייתה ביניהם קירבה אישית, וגבע אייר את ספרו המשובח "ברמן, למה עשית לי את זה". כל זה לא מנע ממנו להיקלע לסכסוך מכוער עם דנקנר זמן קצר לאחר מינויו לעורך "מעריב". בסופו של יום, גבע פוטר מ"מעריב" של דנקנר, כמו עוד חמישה חברים אישיים ומקצועיים, שנפלו קורבן להפכפכותו של העורך הראשי.
קרוב משפחה לא פחות (ואף יותר) רחוק של דנקנר הוא אביב הברון, כיום עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות". בעבר ערך הברון את מוסף "סופשבוע" תחת דנקנר. הוא פוטר מהתפקיד באופן גס ולא ראוי, ועד מהרה מצא את דרכו אל מחוץ לעיתון. השבוע, בדף הפייסבוק של אשתו, ספד הברון לדנקנר במילים הבאות (לא נגענו): "עוול גדול עשה אמנון דנקנר כשהסכים להתמנות כעורך 'מעריב'. עוול לקוראים רבים, לנשואי סיקור, לכפופים אליו בעיתון ובעיקר עוול לאמנון דנקנר. כי דנקנר היה ראוי לכל סופרלטיב שהודבק לו ככותב מחונן, פובליציסט משובח, ביוגרף חסר מורא, פאנליסט חריף, הומוריסטיקן חד ואפילו שחקן מיומן. אבל עורך? לשדה המוקשים הזה הוא נכנס בדהרה, חף מציוד מגן הכרחי ושיכור כוח, כמי ששש להפעיל בכל צעד שלו את חומר הנפץ המסוכן. תארו לכם כמה שנאות וטינות ואיחולי רע היו נחסכים ממנו אם היה נמנע מהתפקיד האחד שלא התאים לכישוריו.
"אני זוכר אותו מתיישב מול המחשב במערכת 'סופשבוע' ומשנה באצבעות מגושמות כותרות ומשניות בכתבות, מתמוגג מעצמו ומתעלם ממבטיהם התמהים של העורכים במוסף. כאשר קם ממקומו אמרתי לו: 'אני מודה לך על ביקורך ובעיקר על סיומו'. זה היה עוד לפני שכתבת פרופיל על אהוד אולמרט שהוגשה למערכת בצורה מקצועית ומאוזנת הפכה תחת המקלדת של דנקנר בדרכה אל הקוראים למשהו שהזכיר דיוקן על קים ז'ונג און בביטאון מפלגת השלטון בצפון קוריאה. בעיניי אבן היסוד הכי משמעותית שדנקנר השאיר אחריו ב'מעריב' הייתה חוברת התשבצים שבתקופתו נוספה לעיתון בכל יום שישי. אני לא בטוח שזה מה שהוא ייחל שייחרט על קברו. יהי זכרו".
הוא הסתכסך (גם) עם המדריך שלו לשעבר בצופים, עוזי בנזימן
יחסים סבוכים היו לדנקנר גם עם עוזי בנזימן, מייסד "העין השביעית". "לי ולבנזימן יש הרבה משקעים, עוד מהימים שבהם הוא היה המדריך שלי בצופים הדתיים", סיפר פעם דנקנר. "עשיתי לו אז הרבה צרות ודאגתי שהוא לא יישאר המדריך שלי". דנקנר גם הזכיר את בנזימן בספרו המומלץ "הקיץ של רינה אוסטר". בסיפור "איך נעשינו כותבים", תיאר את חוויותיו מאימון הגדנ"ע של כיתתו בתקופת משבר הטילים בקובה. "בעוד שאצל כל האחרים הושם דגש על מחנאות ושדאות – אצלנו, בצופים הדתיים, לא נלקח העניין ברצינות, ובפעולות שלנו היה המדריך עוזי בנזימן מספר לנו ארוכות על נפלאותיו של הרבי מקוצק, או שהיה מרתיח את דמנו במידע חשאי על פעולות המיסיון בירושלים".
שנים לאחר הוצאת הספר אמר בנזימן בתגובה לדברים שכתב דנקנר: "זה נכון שהיינו יחד בצופים הדתיים, אבל אין לי מה לומר על זה מעבר לעובדה הזו. אין לי שום משקעי עבר עם דנקנר, זו המצאה שלו".
לבנזימן אין שום משקעים? לא בטוח. בעקבות הידיעות על כוונת הקאמרי להעלות את המחזה של דנקנר ולעאל, הקדיש לו בנזימן טור קטלני ומושחז באתר "העין השביעית". וכך כתב, בין היתר: "להלן מתווה למחזה (אולי בית ליסין מעוניין) על קריירה מופלאה שעשה עיתונאי מנכונותו להפנות גב לחבריו, להתעלם ממחויבויותיו המוסריות, להחליף נאמנויות ולשנות עמדות".
בנזימן מתאר כיצד אחד מחבריו הקרובים של דנקנר, "עיתונאי ידוע בפני עצמו", הוצג באחת מרשימותיו של חברו הטוב כטרחן בעל עור של פיל שפוקד, יחד עם משפחתו, את ביתו של דנקנר ומטריד את מנוחתו בביקוריו התכופים. בנזימן הוסיף וסיפר כי "עד שקרא את הדברים, לא ידע החבר שהוא כזה והאמין בתום לב שיחסי החברות שנרקמו ביניהם (ובין משפחותיהם) הם לרוחו של גיבורנו. הפרסום גורם לו לעלבון צורב והוא חש נבגד".
הוא חש רגשי אשמה על כך שפגע בחבריו הקרובים ישראל סגל ויוסי גנוסר
החבר הנבגד מהטור של בנזימן הוא העיתונאי ישראל סגל ז"ל. סגל נפטר בשנת 2007, באותו חודש שבו הודיע דנקנר על סיום כהונתו כעורך "מעריב". "היו לדנקנר יחסי אהבה שנאה עם סגל", תיאר השבוע מקורב. "הם, נגיד, למשך שנה היו יכולים להיות החברים הכי טובים, ואז לריב ולמשך שנה להיות ברוגז, ואז לחזור להיות חברים טובים. דנקנר פגע בו ואכזב אותו, לא רק כשכתב ברשעות על סגל ועל משפחתו".
אחד הברוגזים המשמעותיים בין השניים נולד לאחר שדנקנר הציע לסגל לערוך את "מוספשבת" של "מעריב" במקום רפי מן הוותיק (ומאחורי גבו, כמובן). סגל הסכים בשמחה, אלא שכעבור ימים אחדים דנקנר חזר בו. "סגל כמעט בכה פיזית, עם דמעות, כשסיפר לי מה דנקנר עשה לו", מספר המקורב. "זה היה מאוד דנקנרי, הקטע הזה, לנופף בזה שהוא יכול למנות מישהו לתפקיד, ועוד חבר קרוב, אבל אז להתחרט ולחזור בו".
חבר קרוב לשעבר נוסף שנכווה מדנקנר היה בכיר השב"כ לשעבר, יוסי גנוסר. בדצמבר 2002 פרסם בן כספית ב"מעריב" חשיפה מהדהדת על קשריו העסקיים המסועפים של גנוסר עם בכירים פלסטיניים, שהתקיימו בעת ששימש שליח מיוחד של ראש הממשלה לרשות הפלסטינית. שבועות אחדים לפני כן, כשכספית כבר עבד במרץ על התחקיר, אירח דנקנר את חברו גנוסר בלשכתו בבית "מעריב".
"גנוסר היה מגיע לבקר את דנקנר בתדירות גבוהה יחסית ויושב אצלו שעות בחדר", סיפר השבוע חבר משותף. "בביקור האחרון דנקנר כבר ידע מה מתבשל אצל בן כספית, אבל הוא היה שחקן מדהים כלפי יוסי".
כשנה לאחר פרסום התחקיר החליטה הפרקליטות לסגור את התיק נגד גנוסר. חודשיים לאחר מכן הוא נפטר מסרטן. בראיונות שונים לתקשורת שב דנקנר והצדיק את התנהלותו המקצועית לעילא בפרשת גנוסר, ללא מורא וללא משוא פנים. בחדרי חדרים, או שמא בחדרי לבו, התמונה הייתה מעט יותר מורכבת. "בתקופה מסוימת אמנון חי ממש בתחושת אשם", מספר חבר. "הוא אמר לי פעם שהוא חושש ששיברון הלב שנגרם לגנוסר בעקבות התחקיר השפיע על מידת ההיאחזות שלו בחיים".
לפי רוני קובן, לדנקנר היו הרהורי חרטה גם על יחסו לסגל. "את שנותיי הראשונות בעיתונות העברתי בין שני ענקים: ישראל סגל ואמנון דנקנר", כתב השבוע קובן בדף הפייסבוק שלו. "שניהם ידעו להיות זה לזה חברי נפש ויריבים מרים, תלוי בתקופה ובמצב הרוח. לי הם היו מורים. עם השנים ישראל הפך לחבר אמיתי, אחד שאפשר להישען על כתפו כשצריך, לעשן משהו, להתייעץ בבחירת מילים. אמנון תמיד היה ונשאר 'העורך'. ובכל זאת, היו כמה רגעים, בעיקר בסוף היום כשהמולת ההחלטות בקומה 2 בבית 'מעריב' הייתה נרגעת, רגעים שבהם האיש החכם והמרושע במידה הנכונה הזה, שדילג כל הזמן בין הטוב והרע, היה מסיר את שריונו. פעם נתן לי בהתרגשות ספר מתנה לפני נסיעה לפריז. 'מפריז אל הירח', קראו לו, ספר שהיה נפלא יותר מהנסיעה עצמה. פעם אחרת שם רגליים כבדות על שולחן הזכוכית. זה היה אחרי פרסום של עוד כתבת פרופיל אודותיו. 'בוא', הזמין אותי, 'אל תפחד, אני לא אזרוק עליך נעליים. נעליים...', גיחך, 'בסוף זה מה שיזכרו ממני, האיש שזרק נעליים'. והייתה גם הפעם ההיא שהציע לי בהתרגשות לכתוב טור, טור אישי משלי. הוא הזמין אותי לאיזה חומוסייה עסיסית, האיש הרי ידע לאכול, ובסוף כשחזרנו למערכת, שני כרסתנים מדושני עונג, אמנון דיבר על החברים שהפסיד בשנותיו כעורך. ירון לונדון. יוסי שריד. ישראל. 'בסוף זה לא שווה את זה', אמר לי, 'כל כך לא שווה. אל תעשה את הטעות שלי, שום דבר לא שווה להפסיד בשבילו חברים'".
הוא התארח אצל סגל וגנוסר במלחמת המפרץ, אבל לגלג על דב יודקובסקי שברח לירושלים
גם ישראל סגל וגם יוסי גנוסר אירחו את דנקנר בימי מלחמת המפרץ הראשונה, כאשר הטילים של סדאם חוסיין נפלו בגוש דן. העובדה שהוא עצמו שהה באחדים מימי המלחמה בירושלים (אצל סגל) ובכוכב יאיר (אצל גנוסר) לא מנעה מדנקנר להשתלח בדב יודקובסקי, אז העורך הראשי של "מעריב" ולשעבר העורך המיתולוגי של "ידיעות". זה קרה לאחר שגלי ההדף של טיל סקאד, שנפל ברחוב אבא הילל ברמת גן, הורגשו היטב בביתו של יודקובסקי בשיכון ותיקים הסמוך. בעקבות זאת, עברו יודקובסקי ומשפחתו להשתכן במלון "המלך דוד" בירושלים.
וכך (בקיצורים) כתב דנקנר ליודקובסקי ב"חדשות": "בוקר טוב יודקובסקי, מה העניינים דב? איך בקינג דיוויד? הרום סרוויס בסדר? יש להם במרתפים מספיק ארמניאק? אני הרי יודע כמה אתה אוהב לשתות ארמניאק, ואני בטוח שאתה צריך לשתות עכשיו הרבה, כדי לעמוד במתח הירושלמי הזה של הרצון לדעת איפה בדיוק בגוש דן או בחיפה הטילים נפלו... איך אתה מרגיש כשאתה יושב בירושלים, בזמן שהצעירים האלה מוציאים בשבילכם ובשביל האדון מקסוול, שגם הוא, באורח פלא, עדיין לא הגיע לכאן לביקור הזדהות, עיתון כל בוקר, ונוסעים הביתה ברחובות האפלים כשבלבם תפילה חרישית שהטיל לא יתפוס אותם בנסיעה המצמררת הזו?... תחזור מהר, משום שאחר כך, אני מבטיח לך, יהיה לך נורא קשה להסתכל להם בעיניים, לאנשים האלה, ולהוריד להם הוראות... אומרים לי שאעזוב אותך כי אתה ניצול שואה והעניינים לגביכם הם יותר מסובכים. אני לא קונה את זה... אני בטוח שתל אביב מלאה בזוגות קשישים של ניצולי שואה שיושבים כל הלילה מול הטלוויזיה לבד בבית, עונים לפעמים לטלפון מהילדים ומחכים לסירנות".
את המאמר סיים דנקנר בפיסקה אישית: "אתה רואה, דב, אתה בטח מקלל את עצמך עכשיו וחושב – איזה שמוק אני שלפני חצי שנה אני ומקסוול לא קנינו את הדנקנר הזה. הוא בדיוק מהטיפוסים שיותר טוב שיהיו באוהל וישתינו החוצה, מאשר שיהיו בחוץ וישתינו לתוך האוהל. עכשיו כבר מאוחר מדי".
הוא פיטר (גם) את כלתו של חברו הטוב ביותר טומי לפיד
במשך קצת יותר מעשור כתב יאיר לפיד את הטור הפופולרי "לא סופי" במוסף "סופשבוע". בפברואר 2003 הטיל פצצה כשהודיע על עריקתו ל"ידיעות אחרונות". העורך הראשי דנקנר ("דוד אמנון"), שבחדרי חדרים דיבר סרה בלפיד ג'וניור, הזדרז להצהיר בפומבי כי יחסיו עם לפיד נותרו מצוינים וכי הוא מאחל לו בהצלחה.
חמישה חודשים חלפו מההתפטרות של לפיד, ועד שדנקנר החליט לפטר את תמר פרידמן, סגנית עורכת "סגנון", גרושתו של יאיר לפיד, אם בנו הבכור יואב, וכלתו לשעבר של חברו האהוב, טומי לפיד. "מהרגע שיאיר פרש, זו הייתה רק שאלה של זמן עד שתמר תיפגע ותפוטר", אמר אז ל"מי נגד מי" גורם שהיה מקורב לנושא. מנגד, אמר טומי לפיד כי "אין שחר לחשש שדנקנר פיטר את תמר בגלל שיאיר עזב את 'מעריב'".
הוא פיטר (גם) את חברו הקרוב רון מיברג (ובאותו יום ממש פורסמו שבחים שחלק לאספרסו הכפול שלו)
עיניים רבות היו נשואות השבוע אל מדינת מיין שבארצות-הברית, בציפייה דרוכה לתגובתו של רון מיברג, עוד אקס מיתולוגי של דנקנר. מיברג ודנקנר הרבו לשתף פעולה בכתיבת מדורים זוגיים מאז שנות השמונים, והיו לחברים אישיים קרובים – עד שדנקנר מונה לעורך "מעריב".
הפיצוץ בין השניים אירע בתוך חודשים ספורים. מדורו הקבוע והמשובח של מיברג ב"סופשבוע" בוטל בהוראת דנקנר. "אני מציע לדנקנר לא לשכוח איך הוא הגיע ל'מעריב', אמר מיברג באותו השבוע לבועז גריילסמר ב"העיר". "אתה יודע איך דנקנר הגיע ל'מעריב'? אני הבאתי אותו על הגב במסע שלקח שלוש שנים, וזה לא היה קל. ראית אותו? הוא נראה לך קל?".
בו ביום שבו פורסמו דבריו של מיברג ב"העיר" שלח דנקנר מכתב פיטורים לביתו. רצה הגורל ובאותו יום ממש גם צורף לאותו "העיר" המוסף "עכבר קפה", שירד לדפוס ימים אחדים קודם לכן, ובו נשאלו מפורסמים איך הם אוהבים את הקפה שלהם. בין הידוענים היה גם עורך "מעריב" הטרי, אמנון דנקנר. "אני שותה המון סוגים של תה והמון סוגים של קפה", סיפר, "אבל אני בכלל מעדיף שוקולה שו, רצוי מפריז, או אספרסו כפול בבית של מיברג. בלי סוכר".
מיברג הפסיק את כתיבתו ל"מעריב" (לאחר פרישת דנקנר הוא חזר – ושוב עזב), ניתק את יחסיו עם דנקנר לצמיתות ומתח עליו מאז ביקורת קטלנית. השבוע הוא החליט שלא להצטרף לפסטיבל הפרידה. אפשר להניח (ולקוות) שבמוקדם או במאוחר הוא עוד יכתוב טקסט מכונן.
הוא עבר מבחן סיבולת קשה מנשוא בלשכתו של אריק שרון
דנקנר היטיב לתחזק את הדימוי (הדי מוצדק) של מי שאומר תמיד מה שהוא חושב ומי שאין לו בעיה להגיד הכל לכולם. אלא שלכל כלל, כמאמר הפתגם החבוט, יש יוצא מן הכלל. במקרה של דנקנר קראו לו אריק שרון.
אחד מחבריו של דנקנר נזכר השבוע בסיפור משעשע ששמע ממנו. "יום אחד הזמין אותו אריק שרון לפגישה בלשכת ראש הממשלה בירושלים", מספר החבר, "גם שרון, ממש כמו דנקנר, היה איש של סיפורים וזכרונות. דנקנר נכנס והפגישה התחילה. חלפה חצי שעה, שעה, שעה וחצי – וכל הזמן הזה שרון לא קיבל שום שיחת טלפון חשובה, אף אחד לא נכנס עם איזה פתק דחוף ואיש לא הפריע לו. כלום. דנקנר מתחיל לשבת על קוצים, ושרון מדבר ומדבר ומדבר. אמנון מספר שכבר אחרי שלושת רבעי שעה התחיל אצלו לחץ בשלפוחית, אבל לא היה לא נעים משרון. הפגישה נמשכה, הלחץ הלך וגבר, אבל פשוט לא היה לו אומץ להגיד לשרון: 'סליחה, אדוני ראש הממשלה, אני יכול לצאת לשירותים?'.
"אחרי שעתיים ורבע של פגישה רצופה, אמנון כבר היה מוכרח להשתין. הוא גם קצת השתעמם כבר. בדרך כלל היו לו קוצים בתחת, והוא לא אהב לשבת במקום אחד הרבה זמן. מתוך ייאושו הוא פנה לשרון ואמר לו משהו כמו: 'טוב אדוני ראש הממשלה, תודה על הזמן שלך. אני לא אגזול יותר מזמנך, כי כבר ככה גזלתי יותר מדי', ואז שרון פנה למזכירה שלו ושאל: 'תגידי, את צריכה אותי או שאני עוד יכול לשבת עם אמנון?', והמזכירה ענתה: 'לא, הכול בסדר. תשבו, תשבו'. ואמנון תיאר לי איך זה פשוט היה מוות להמשיך לשבת, בעיקר כשבשלב מסוים הכניסה המזכירה לשרון שלוש מנות פלאפל. הוא אכל בתיאבון את שלושתן, ולאמנון לא היה אומץ להגיד שהוא חייב לשירותים, שלא לדבר על לבקש לטעום איזו מנת פלאפל אחת. כשהסיוט הסתיים הוא היה גמור. גמור".
הוא מימן כילד כרטיסים לקולנוע בדרך מקורית
העיתונאי והסופר טוביה מנדלסון, חבר ילדות של דנקנר, שלימים גם עבד לצדו בעיתון "דבר", נזכר השבוע: "אמנון למד שנה מעליי בבית ספר 'מעלה' בירושלים. טעמה של הגלידה האמריקאית בקפה 'אלנבי' של ההורים שלו היה חד פעמי בתולדות האנושות. היום אין דברים כאלה. לאבא שלי הייתה חנות לחומרי בניין ליד קולנוע 'עדן', לא רחוק מקפה 'אלנבי'. בחופשות, אמנון היה עוזר להורים שלו, ואני הייתי לפעמים עוזר לאבא שלי בחנות. בכל פעם שהייתי נכנס לקפה אלנבי, לקנות גלידה, וזה היה בתדירות של פעם בשעה וחצי -שעתיים, אמנון היה נועץ בי מבט ואומר: 'שוב סחבת כסף מהקופה של אבא שלך'. הרבה שנים חייתי בפחד שיום אחד הוא ילשין עליי".
"כמעט כל יום הלכתי לסרט. כל פעם נכנסתי להצגה יומית אחרת. פעמיים-שלוש בשבוע הייתי נתקל באמנון בקולנוע. במשך שנים הסתרתי את העניין שכל הסרטים שראיתי מומנו בעצם מכסף גנוב, הרי מאיפה היה לי כסף לקולנוע? כל יום גנבתי מאבא שלי. בדיעבד הסתבר שאמנון עשה בדיוק אותו דבר. רק אחרי שנים רבות דיברנו על כך. שנינו, אגב, נחשפנו על ידי ההורים וחטפנו מכות על הגניבה, אבל ראינו את כל הסרטים שבעולם".
הוא אהב לחקות את גרשום שוקן
עוד כשעבר ב"הארץ" חיקה דנקנר מעת לעת את המו"ל המיתולוגי גרשום שוקן, להנאת חבריו הקרובים, בשנת 89' הוכן במערכת עיתון "חדשות" סרט פנימי לקראת המסיבה השנתית. כשהגיע צוות הצילום לביתו של דנקנר ברמת השרון, כדי לראיין אותו לסרט, הוא אילתר חיקוי מהיר של שוקן קשישא, בסיוע כובע הים של רעייתו מירי (שתיפקד כקרחת). "שלום, ביקשו אותי לברך אתכם באיזו מסיבה שעושים לכם בעיתון", מחקה דנקנר את המבטא הייקי של שוקן. "אמרתי לעמוס: מה אתה מבזבז כל כך הרבה כסף? ילד תמיד מוזר היה עמוס".
מאז, כידוע, הוא התקדם אל הפריים טיים של ערוץ 2. בשתי העונות האחרונות של "פולישוק", בבימוי שמואל הספרי, דנקנר גנב את ההצגה בתפקיד חומי שליט, כשהוא שואב חלק מההשראה מדמותו של חברו טומי לפיד.
הוא היה אשף טריוויה ודרש מאחד מעובדיו לבחון אותו מדי שבוע
בדברי ימי העיתונות העולמית ספק אם היה אי פעם עורך ראשי שהקדיש כל כך הרבה זמן ואנרגיות למדור הטריוויה בעיתונו. ביום הסגירה של מוסף "סופשבוע" נהג לעתים דנקנר לעבור על חלק מהכתבות כדי לאשר אותן. היו מקרים שהתהליך התעכב במשך שעות ארוכות, כי דנקנר העדיף לבלות זמן איכות בלשכתו עם מי שערך אז את מדור הטריוויה, יותם ירקוני. הוא דרש מירקוני לבחון אותו בשאלות הטריוויה וגמל לו, בתמורה, בשאלות טריוויה משל עצמו. "
הייתה תקופה שזה הפך לטקס שלם", מספר עורך לשעבר ב"סופשבוע", "הטריוויה הייתה אהבתו הגדולה. היו פעמים שזה ריגש אותו ועניין אותו יותר מאשר לאשר כתבות במוסף או לעבור על עמודי החדשות לפני הורדת העיתון לדפוס. היה מפתיע לראות את האדם הזה – שמאוד נהנה מפוזיציית הבוס הגדול והכוחני בלשכה המפוארת, עם הנעליים על שולחן העץ היוקרתי – ברגע שבו הבלון היה מתפנצ'ר והיה יוצא ממנו בן אדם אחר לגמרי. כשיותם ירקוני היה מגיע אליו עם השאלות דנקנר היה פתאום קם מהשולחן, נעמד בדריכות, משלב ידיים מאחוריי הגב בתנוחת הקשב, זוקף את הגב, מנפח את החזה, ופשוט הופך להיות ילד בן עשר שעומד בכיתה והמורה בוחנת אותו על שאלות. זה היה מקסים. אני די משוכנע שעד ימיו של דנקנר ב'מעריב' ומימיו ב'מעריב' מעולם לא היה עורך ראשי שעבר על מדור הטריוויה לפני פרסומו. דנקנר מאוד מאוד אהב את זה, ואהב להראות שהוא יודע". כלתו האהובה אורה סיפרה בהלוויה איך נהג לצלצל אליה לעתים באמצע יום עבודה רק כדי לבחון את שליטתה (המופתית) בעברית, להציג בפניה מילה נדירה ולבדוק אם היא יודעת את פירושה.
שי גולדן כתב השבוע על דנקנר בטוויטר: "יום אחד נתמלא חימה על שגיאה מביכה בעברית באחד מעמודי החדשות. המתין לשעה שהדסק יתמלא בעורכים וירד אליהם. 'אני הולך לבדוק מי יודע עברית בדסק החדשות של 'מעריב'. מי שלא יודע עברית לא צריך לעבוד בעיתונות'. ירד למטה, כינס את כולם ושאל: 'מי יודע מה ההבדל בין קיתון לקיטון?'. הו, המבוכה! מעטים ידעו, כמובן, ספורים. הוא עלה לחדרו מובס, אך גם מעט משועשע. תמיד היה מוהל את רגשותיו העזים במידה של אירוניה מודעת לפתטיות של הפאתוס. ואז התחיל במשך ימים לקרוא לעורכים לחדרו, לצלצל לכתבים ולשאול את כולם על ההבדל בין קיתון לקיטון. גם כאן, בודדים ידעו. 'צריך לסגור את העיתון', אמר. 'אף אחד לא יודע עברית. לא הצעירים ואפילו לא הזקנים'. לבסוף שכח מהעניין. אבל שנה לאחר המקרה שאך אותי פעם" 'מה ההבדל בין קיתון לקיטון?'. חייכתי ושאלתי: 'אתה רציני, אמנון?', והוא אמר: 'רק רציתי לוודא שרשמת את זה על לוח ליבך. לעולמי עולמים, גולדן. לעולמי עולמים'. קיטון – חדר קטן. קיתון – כד. נא לא לשכוח".
הוא נתקל במקרה בפיצוציה בדיוקן ישן של גרשום שוקן ומכר אותו לבניו עמוס והלל (בלי עמלת תיווך)
כמה וכמה ממוקירי זכרו של דנקנר ציטטו השבוע בגרסאות שונות משפט שאהב לומר: "סיפורים משונים קורים לאנשים שיודעים לספר סיפור". המקרה הבא מדבר בעד עצמו. תשמעו סיפור.
באחד מימי ספטמבר 2003, קפץ דנקנר לקנות סיגריות בפיצוחייה ברחוב לינקולן, לא הרחק מבית "מעריב". כשהביט מעל ראשו של המוכר הופתע לגלות הדפס ענק של דיוקן אדם מבוגר. הדיוקן הורכב מפסיפס של מאות תמונות זעירות, על רקע כיכר דיזנגוף הישנה. רבים מעובדי "מעריב" שפקדו את המקום הבחינו בתמונה, אבל לא ידעו מי האיש. דנקנר זיהה מיד שמדובר בגרשום שוקן, לשעבר המו"ל והעורך הראשי של "הארץ". הוא שאל את בעל הפיצוציה כיצד הגיעה התמונה לידיו ואם הוא יודע מי מונצח בה. מאוחר יותר ביקש ממיקי צרפתי, אז מנהל מחלקת הצלמים ב"מעריב", לצלם את ההדפס. צרפתי היה לבסוף גם האיש שרכש את התמונה עבור דנקנר מבעל הפיצוציה תמורת 300 שקל, לאחר משא ומתן קשוח.
כשהתמונה הנדירה בידיו יצר דנקנר קשר עם שנוא נפשו, מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, ועם אחיו האדריכל הלל שוקן. כעבור כמה ימים הגיע הלל שוקן לבית "מעריב" וקיבל לידיו את היצירה. "דנקנר סיפר לי את הסיפור ואמר לי: 'תשמע, זה אמנם סיפור נורא נחמד, אבל אני חושב שבסופו של דבר התמונה צריכה להיות אצלכם, אז בוא קח אותה'", נזכר אז שוקן האח. "נתתי לו 300 שקל, הסכום שהוא שילם למוכר. דנקנר לא הרוויח על התיווך שהוא עשה כאן. הוא אפילו לא ביקש ריבית".
הוא פיטר (גם) את ליסה פרץ והחליף פעמיים, בתוך יממה אחת, עורכת למוסף "סגנון"
עיתונאים רבים פוטרו או הועברו מתפקידם בימיו של דנקנר כעורך "מעריב". כך למשל בשש השנים שבהן כיהן בתפקיד, הוחלפו לא פחות מחמישה עורכים למוסף "סופשבוע". ציפה קמפינסקי הוחלפה באוריה שביט, שהוחלף באבי זילברברג, שהוחלף באביב הברון, שהוחלף באמיר זיו – וזה עוד מבלי להזכיר שמות של כאלה שדנקנר הציע להם את התפקיד הבכיר (מאחורי הגב של העורך המכהן, כמובן), והם סירבו.
(הערה חשובה וקצרצרה ליובל: אני מתלבט האם להזכיר שהמנוח הציע גם לך את תפקיד עורך "סופשבוע", בזמן ששימשת כעורך "רייטינג", ושהשבת בשלילה. מצד אחד, זו האמת לאשורה. מצד שני, לא כל כך בא לי שעוד פעם יהיה מי שיגיד שאני מתחנף לבוסים שלי. כמה חבל שרק מעטים זוכרים איך התחפשתי פעם לרז שכניק ופרסמתי ב"העיר" כתבת שער בלעדית עם טענות חמורות – ומוסמכות כמובן – נגד תכנית הריאליטי המובילה של "קשת" באותם ימים ונגד הנורמות האתיות של "רייטינג" בעריכתך. שבוע אחר כך שחטת אותי ב'על הכורסה', שהיה סוג של 'דבר העורך' ב'רייטינג', מה שגרם לי באופן טבעי לשגר אליך מכתב תגובה נזעם שאותו מעולם לא טרחת לפרסם. הנה, גם אני כותב על עצמי במקום על המנוח, ועוד בקיצור נמרץ ובתמצות אופייני. במחשבה שנייה: טוב שלא פרסמת את המכתב הנוקב שכתבתי נגדך. כנראה שכבר אז היית עיתונאי מיומן ומנוסה עם עין חדה וכושר שיפוט מעולה, עורך משכמו ומעלה, שתמיד (ובעיקר היום) אוהב לקדם את הטור בפרומואים, ובכלל: מקצוען. אז מה אתה אומר? להשאיר את זה שהוא הציע לך את "סופשבוע", או לא? לשיקולך. אביב).
אבל עם כל הכבוד לתחלופה המופרזת במוסף הדגל "סופשבוע" – דבר לא ישווה למה שהתחולל במוסף "סגנון". יום מעונן אחד, בחורף 2003, זומנה עורכת "סגנון", ליסה פרץ, ללשכתו של דנקנר. ללא יותר מדי היסוסים, הוא הודיע לה כי עבודתה מופסקת לאלתר, בשל חוסר שביעות רצונו. פרץ עזבה בזעם את בית "מעריב", ואילו יעל פז-מלמד, שממנה ביקש דנקנר יום קודם להחליף את פרץ כעורכת "סגנון", נכנסה מיד לפעולה. היא מיהרה להתיישב בחדרה של פרץ, פינתה את תכולת המגירות, כינסה ישיבת מערכת בהולה והחלה להוציא כתבות לעבודה לקראת הגיליון הבא. אלא ששמחתה של פז-מלמד הייתה מוקדמת, כשבערבו של אותו יום, 27 שעות בלבד אחרי הדחתה הדרמטית של קודמתה פרץ, דנקנר חזר בו. הוא התקשר לפז-מלמד, הודיע לה שהחליט להחזיר את ליסה פרץ וזיכה אותה במועמדות מובילה לתואר הקדנציה הקצרה בהיסטוריה. איך אמר דנקנר? סיפורים משונים קורים למי שיודע לספר אותם.
הוא מעולם לא הדליף לאביב הורביץ
יום אביב, ריחות לילך קידמו את פניי בירידה מדרום חולון לעבר נתיבי איילון, כאשר הסלולרי טילפן והקונספירטור היה על הקו.
"אולי תסביר לי, הורביץ", הוא התחיל כהרגלו מהאמצע. "איך זה שלא ראיתי אותך בין מאות אנשי התקשורת שהתייצבו להלוויה של אמנון? אתה לא מתבייש? הרי לפני עשור, כשאמנון היה עורך 'מעריב', ואתה כתבת את 'מי נגד מי' ב'העיר', הוא נחשב לגדול מקורותיך".
"באמת?", התפלאתי. "מי סיפר לך את הדבר הזה?".
"רגע, הורביץ, אתה מיתמם עכשיו?", התרעם הקונספירטור. "רק אתמול דיברתי עם מישהו שהיה פעם עורך ראשי של 'מעריב' ועם בעלת טור מובילה בעיתון אחר, ושניהם תיארו לי במדויק איך זה עבד. כשאמנון היה רוצה להעיף מישהו הוא היה מתקשר אליך ומדליף את השם. אחר כך אתה היית מטלפן למסכן, שואל אותו מה תגובתו לפיטורים, וככה היית חוסך לאמנון את השלב הלא נעים שבו הוא צריך להיות זה שמבשר לבנאדם שהוא מפוטר. לא ככה?".
"ממש לא", אמרתי בהחלטיות. "נכון שבאותה תקופה יצא לי מדי פעם להיות הראשון שמודיע לעובדי 'מעריב' על פיטוריהם, ובדיעבד אני ממש ממש ממש לא גאה על כך, אבל אמנון מעולם לא הדליף לי דבר".
"נו, באמת", לגלג הקונספירטור. "אז איך אתה מסביר את מה שעופר צייץ בטוויטר?".
"איזה עופר?", נבהלתי. "נמרודי?".
"עופר פרצמן", קרא הקונספירטור בתרועת ניצחון. "בחור רציני, שעבד תחתיך בתוכנית הבוקר של קשת. כבר לפני שנתיים הוא צייץ שאתה זה שייסדת את 'מי נגד מי' ושדנקנר היה מדליף לך על כל נעל שהשליך. מה יש לך להגיד עכשיו להגנתך, אה, הורביץ?".
"שעופר הוא בחור רציני, ולכן די מפליא שהוא הצליח לדחוס שתי שגיאות עובדתיות ב-140 תווים", עניתי בהשתוממות. "ראשית, לא אני ייסדתי את 'מי נגד מי' ב'העיר', אלא היו מי שכתבו את הטור הזה לפניי. ושנית, אמנון מעולם לא הדליף לי דבר".
"תפסיק להכחיש הורביץ, זה לא לכבודך", אמר הקונספירטור, "אפילו טוביה כתב עליך ועל דנקנר השבוע".
"איזה טוביה?", שאלתי בהפתעה. "טוביה מנדלסון?".
"טוביה בסקינד", ענה הקונספירטור, "אחד העורכים הוותיקים בדסק, שכתב ואני מצטט: "דנקנר שאב את כוחו מהיותו הגרזן של המערכת. היה לו את הכוח לחתוך והוא אהב להשתמש בו בדרך מבזה ואכזרית. עיתונאים שמעו לראשונה על השימוע לקראת הפיטורים המחכים להם, כאשר כתב התקשורת של 'העיר' התקשר לבקש מהם תגובה'. מה תגובתך, הורביץ?"
"תגובתי היא שטוביה הוא אכן דסקאי ותיק", השבתי בהיסוס, "אבל לא רק שדבריו אינם נכונים, אלא שבאותם ימים רחוקים כלל לא היה קיים מנהג השימוע ואמנון פיטר לא פעם את עובדיו מהרגע להרגע".
"אז איך אתה מסביר את ההספד של שי גולדן ב'וואלה ברנז'ה'?", התעקש הקונספירטור. "איך הוא כתב שם על אמנון? 'לא אחת היה מפטפט עצמו לדעת עם כתבי תקשורת, וכך היה נודע לאחדים מהעורכים או הכתבים כי עתידם להיות מוחלפים'. וגולדן בטח יודע מה הוא אומר. הוא הרי היה שם".
"נכון שגולדן היה שם ובהחלט יכול להיות שאמנון פטפט עם כתבי תקשורת", הרהרתי נוגות. "אבל לצערי איתי כמעט שלא, ובכל מקרה, הוא אף פעם לא הדליף לי שום מידע על מה שקורה בתוך 'מעריב' ומעולם לא נתן לי שם של מפוטר לעתיד".
"תוכיח", אמר הקונספירטור בלעג.
"אין בעיה", אמרתי באומץ. "אני מזמין את כל מי שרוצה להצטרף אליי לבדיקת פוליגרף שבה תוצג לי ללא כחל וסרק השאלה הבאה: האם אמנון דנקנר הדליף לך אי פעם סיפור כלשהו? אני, כמובן, אשיב בשלילה. אם אמצא דובר שקר – אני מתחייב מראש לתרום לארגון העיתונאים עשרת אלפים שקל. אבל אם אמצא דובר אמת – מי שרוצה לקחת אותי לבדיקה יתחייב לתרום לפוירים את אותו סכום. מה תגיד על זה?".
"אני אגיד שאתה גם משועמם, גם טרחן וגם מגלומן", אמר הקונספירטור ברשעות דנקנרית. "אני מקווה בכל לבי שאחד האומללים שהודעת לו פעם על פיטוריו ירים את הכפפה, ייקח אותך לפוליגרף ויעשה עליך סיבוב. הגיע הזמן לחשוף את האמת. תגיד, מתי פגשת את דנקנר בפעם הראשונה?".
"אה, זה דווקא סיפור יפה, שאמנון היה אוהב", אמרתי בנוסטלגיה. "לפני עשרים שנה, בערב ל"ג בעומר 1993. נקלעתי לבית שלו במקרה יחד עם חבר משותף שלי ושל איתי, הבן המוכשר של אמנון. הייתי בן עשרים, חולוני כמובן, ואתה צריך להבין שאז דרום חולון לא הייתה אזור סופר יוקרתי כמו היום, עם קניון גדול, מוזיאון עיצוב משוכלל ומדיטק מפואר, אלא נחשבה לעיר בעלת תדמית שלילית, שתושביה כונו חוב"תים, שזה קיצור פוגעני של חולון-בת-ימים. לא פלא ששכונת נווה-מגן ברמת-השרון, שבה התגוררה משפחת דנקנר, נראתה כמו חלק דמיוני מעולם אחר וקסום, מה גם שזו הייתה הפעם הראשונה בחיי שבה ראיתי בית פרטי מבפנים".
"ואיך הייתה החוויה?", התעניין הקונספירטור.
"די מעניינת", הודיתי. "נכנסנו לבית דרך דלת המטבח. אשתו של דנקנר, מירי, הכינה סלט והכלב דון רבץ לא רחוק ממנה. ראיתי את ישראל סגל יוצא מתנודד מעט בדרכו לשירותים, ואחריו יצא גם דנקנר ונתקל בי. הוא הסתכל עליי במבט ארוך ושאל אותי מאיפה אני. אמרתי שמחולון, ואני לא אשכח לעולם את מה שהוא אמר לי בתגובה".
"מה הוא אמר לך?", שאל הקונספירטור בעצבנות.
"הוא אמר לי, ואני מצטט מילה במילה: אתה באמת מחולון? טוב, אז כדאי מאוד שנשמור על כל החפצים בבית".
"בגלל זה נקמת בו אחרי עשר שנים?", שאל הקונספירטור.
"מעולם לא נקמתי באמנון", אמרתי, "נהפוך הוא. חיבבתי אותו".
"אז למה עשית לו תרגיל מסריח?", תהה הקונספירטור.
"על מה אתה מדבר? מה עשיתי?", התפלאתי.
"אל תיתמם, הורביץ", נזף הקונספירטור. "שכחת שהוא קבע איתך פגישה במסעדת 'פרונטו' בתל אביב, והציע לך לעזוב את המקומון הכושל שלך ולהצטרף ל'מעריב' תוך שדרוג דרמטי בשכר? ושכחת שמלכתחילה ידעת שאתה לא מתכוון להיענות להצעה שלו, אבל בכל זאת הלכת לפגישה איתו רק כדי לאכול טוב על חשבונו, ואחר כך עוד כתבת על כל הסיפור הזה אייטם ב'מי נגד מי' ועוד ניסית לצאת גדול ולקחת מעצמך תגובה? כנראה שבתוך תוכך כבר אז הסתתר הנרקיסיסט הקטן שמשתוקק לכתוב על עצמו. זה ממש כמו אוננות".
"אוננות?!", שאלתי בפליאה.
"כן", ענה הקונספירטור, "משהו שרק אתה נהנה ממנו".
ואם כבר הנאה עצמית, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".