התלוש של יאיר לפיד

עורכת "ליידי גלובס", ורד רמון-ריבלין, היא עיתונאית הישגית, שעומדת בראש מגזין שאני נהנה לקרוא מדי חודש. חוץ מזה, מעטים האנשים בישראל שמקושרים ל"ידיעות אחרונות" בעבותות, כפי שמקושר בן הזוג שלה, חיים רמון. דווקא בגלל הסיבה הזו התפלאתי שלשום לגלות כי בראיון שערכה עם בן כספית, כתבה רמון-ריבלין שיאיר לפיד ויתר על שכר חודשי של 150 אלף שקל בעיתונות, בעקבות כניסתו לפוליטיקה. כן, כן, 150 אלף. לחודש. זה מה שנכתב ב"גלובס".

יאיר לפיד, זה נכון שהרווחת בעיתונות 150 אלף שקלים בחודש?
"תפנה לנילי הדוברת".

מה, היא יודעת כמה הרווחת?
"בכל זאת תפנה אליה. שיהיה יותר מסודר".

נילי רייכמן, מה את אומרת?
"לא נתייחס".

בועז בן-ציון, הסוכן של לפיד, 150 אלף שקל בחודש?
"ורד רמון-ריבלין ממציאה דברים, וחבל שהיא לא בודקת לפני שהיא כותבת שטויות. היא יכלה לבדוק את זה בצורה פשוטה: להרים טלפון לחדשות ערוץ 2 ולברר מה התלוש".

היא מדברת גם על מה שלפיד קיבל מחדשות ערוץ 2 וגם על מה שקיבל מ"ידיעות".
"גם פה וגם שם ביחד זה לא הגיע ל-150 אלף שקל בחודש. חבל שכותבים דברים כאלה. היה טוב יותר אם היא הייתה בודקת".

ורד רמון-ריבלין, בדקת?
"אין תגובה".

כל אחד והלפיד שלו

בכלל, שבוע לא קל עבר על יאיר לפיד, אבל מי אמר שקל להיות פוליטיקאי? זה התחיל כאשר ציפי לבני הודיעה על הקמת מפלגת "התנועה" (המאיימת על שלומם של 22 המנדטים שלפיד הבטיח למתפקדיו). אחר כך חנן קריסטל הרגיז אותו באולפן "יומן" של ערוץ 1 (קריסטל: "בעיניי זו רשימה, לא מפלגה, חולות נודדים", לפיד: "בעיניי אתה לא פרשן"). ואם זה לא מספיק, לפיד משך אש משלל חזיתות נוספות. גם מ"הארץ" שחשף שיו"ר מפלגת "יש עתיד" התפאר לשווא באיש רשימתו מאיר כהן כמי שהוריד את שיעור האבטלה בדימונה, וגם מטוקבקיסטים שלגלגו על שני ראיונות שונים שהעניק. באולפן "נענע 10" נשאל לפיד האם הוא בעד או נגד לגליזציה של סמים קלים, והשיב בשלילה בנימוק ש"זה לא חוקי". באולפן Ynet נשאל למי הצביע במערכות בחירות בעבר. "אני בדיוק מסוג האנשים שהצביעו בגין ואחרי זה רבין", השיב לפיד. אלא שמהר מאוד חשפו צופים ערניים שלפיד לא יכול היה להצביע עבור מנחם בגין, כי הבחירות האחרונות שבגין נטל בהן חלק התקיימו ביוני 1981 ולפיד, מסתבר, עדיין לא היה אז בן 18.

לפיד, התבלבלת?
"אמרתי שאני מסוג האנשים שהצביעו לבגין, ולא שאני מהאנשים שהצביעו לבגין. אני מודה לך על התיקון, ותכתוב בבקשה שאני מודה לך כדי שיידעו שאני מנומס".

בין לבין הספיק השבוע יו"ר מפלגת "יש עתיד" להציג את רשימתו החדשה לכנסת. מרתק היה לראות כיצד "ידיעות", העיתון שעד לאחרונה העסיק את לפיד (ושילם לו עשרות אלפי שקלים מדי חודש), סיקר את האירוע החגיגי בשהם. מעניין לא פחות לבדוק את האופן שבו טופלה אותה ידיעה ממש אצל המתחרים ב"ישראל היום", העיתון שלפיד הגדיר בשבוע שעבר כ"תרומת בחירות של 300 מיליון שקל משלדון אדלסון לנתניהו". ובכן (ובלי להיות קטנוניים בכלל), ב"ידיעות" הקדישו ללפיד עמוד שלם בשטח 936 סמ"ר, ואילו ב"ישראל היום" הסתפקו בדיווח זערורי בהרבה (פי 11 פחות) שהסתכם בטור צד דקיק ששטחו 81 סמ"ר בלבד. כשמשווים בין גודל הצילומים מהאירוע הפער בסיקור אפילו מחמיר עוד יותר. שטחה של תמונת הבול שקיבלה הנבחרת של לפיד ב"ישראל היום" היה רק 18 סמ"ר, בעוד ששטח הצילום ב"ידיעות" היה גדול בהרבה (פי 12 יותר) ועמד על 225 סמ"ר. שנאמר: כל אחד והלפיד שלו.

וכל אחד והשלדון שלו

יותר מחודש חלף מאז ששלמה בן-צבי נכנס ל"מעריב", ובינתיים – דגש על בינתיים - צריך להודות ביושר שמדובר בעיתון טוב בהרבה מהמוצר שחזו כל הרואים שחורות. מי שציפה (כמוני, מודה) למעין ביטאון ימני דתי שיעלה על נס את פועלו של משה פייגלין, יתמוך באופן חד צדדי בנפתלי בנט  ויספק מדי שבוע שפע של אייטמים ל"מי נגד מי" – נאלץ להתבדות. הטורים הפוליטיים של שלום ירושלמי ומזל מועלם לא עושים חשבון לאף אחד. במהלך מבצע "עמוד ענן", למשל, הביא "מעריב" מדי יום, לצד התיאורים מהצד הישראלי, גם דיווחים של כתב מעזה על מצוקת תושבי הרצועה. בהחלט לא דבר מובן מאליו בעיתונות של היום.

נכון לעכשיו, "מעריב" של בן-צבי הוא עיתון חופשי כפי שלא היה מזה זמן רב, בוודאי לעומת "מעריב" בתקופת קודמו, נוחי דנקנר. דווקא בגלל זה, חשוב שלא ייסגר. אלא שכאן בדיוק הבעיה: על פי כל האינדיקציות מצבו הכלכלי של העיתון בכי רע. עד כמה רע? עד כדי כך שבשבוע שעבר היו מי שחששו שב"מעריב" שלא יימצא הכסף לתשלום משכורות נובמבר. "מעריב" במצוקת מזומנים, ומי שמספק לעיתון חמצן בימים אלה הוא המיליארדר הבריטי קונרד מוריס, אבא של אשתו של בן-צבי. באופן יוצא דופן, אגב, משכורות נובמבר הועברו היום, שלושה ימים לפני המועד האחרון המותר על פי החוק. מי יודע - אולי כדי להזים את גל השמועות. נראה מה יקרה בחודש הבא, ואז אולי גם נבין סופית האם קונרד מוריס הוא השלדון אדלסון של "מעריב". בינתיים קיבלו כמה מהעובדים עוד בשורה מרירה: בעיתון שוקלים להעביר את המערכת מתל אביב היקרה לראש העין. על הפרק: האפשרות שמערכת "מעריב" תתנחל במתחם "בטר פלייס" (עוד חברה שעתידה לוט בערפל). יכול להיות שבקרוב רחוב קרליבך יישאר מיותם, ללא העיתון שהוא עצמו ייסד?

שלמה בן-צבי, זה בעניין החותן שלך, קונרד מוריס.
"סליחה, אני לא יודע מי אתה. אתה לא מכיר אותי. ככה לא שואלים שאלות. אין לי מה להגיד על זה. תפנה לדובר שלי. תודה רבה".

דוברו של בן-צבי סירב להגיב.

הקונספירטור נשמע מהורהר. "למרות שאיכזבת אותי בטור הקודם, יש לי בשבילך בונבוניירה", המתיק סוד.

"מה הפעם?", שאלתי, "גילויים חדשים על שלמה נס ומכירת 'מעריב' לשלמה בן-צבי?".

"את זה כבר נתתי לגידי וייץ", ענה הקונספירטור. "הצעתי לו לעבוד על כתבת המשך".

"ספין חדש על גורלן האכזר של החדשות המקומיות?", ניסיתי.

"את זה כבר מכרתי לנתי טוקר. גם אני הופתעתי שהוא קנה", השיב. "הורביץ, הורביץ, מתי תצא מהקופסה? לא הגיע הזמן שתתקדם ושתפסיק להיות לוזר? אני מדבר איתך על דברים שבאמת מעניינים".

"עוד פעם סבר ונוחי?", ניסיתי. 

הקונספירטור שתק שלוש שניות תמימות. "אל תיתמם, הורביץ. בשביל סבר ונוחי, אתה לא צריך אותי. אני כאן בשביל הדברים הסמויים מהעין".

"היעלמות הטוקבקים על טלי בן-עובדיה ב'וואלה!' ברנז'ה?", ניסיתי את מזלי.

הקונספירטור נאנח. "יכול להיות שלא הייתי צריך להתקשר", אמר. "אני חושב שאנתק".

"עורכת המגזין והפסיכיאטר המועדף עליה?", יריתי באפילה.

"אתה אפילו לא בכיוון", הוא ענה קצר רוח, "אני מדבר איתך על ברק".

"אהוד ברק?", שאלתי.

"אהוד ברק עם רגל וחצי בחוץ, למקרה שלא שמת לב", התעצבן הקונספירטור. "אני מדבר איתך על קרן ברק. תשיג דחוף 'ידיעות' של יום ראשון שעבר".

"ואז?", אמרתי.

"תמצא את כתבת השער של מוסף '24 שעות'", פקד.

"מצאתי", עניתי מיואש.

"מה אתה רואה?", שאל.

"שתי אלמוניות מחייכות", השבתי.

"הורביץ", אמר הקונספירטור. "זה הזמן לחקור מה מסתתר מאחורי החיוכים. אתה יודע, הקיצוצים הגיעו גם ל-mako. חשוב מאוד שדווקא בשבוע כזה תספק את הסחורה. ואל תשכח את המראה".

"את המראה?".

"את 'ישראל היום', טמבל. שכחת שמי ש'ידיעות' בעדו – 'ישראל היום' נגדו?".

התחלתי ב"24 שעות". נאלצתי לקרוא ביסודיות את הכתבה המשעממת למחצה של משה רונן, שהוקדשה לשתי פריימריסטיות – מיכל בירן מהעבודה וקרן ברק מהליכוד. סופר שם שברק כבר ניסתה פעמיים בעבר להיכנס לרשימת הליכוד ושהיא מכירה היטב את מסדרונות הכנסת כבעלת חברה לייעוץ אסטרטגי.

איפה, לעזאזל, מתחבאת הקונספירציה? בארכיון כמובן. כי מה שמעניין בכתבה על קרן ברק (שראתה אור בעיתוי רגיש שאין מפנק ממנו: בוקר הפריימריז בליכוד), הוא לא המחמאות והליקוקים שהתפרסמו בה, אלא דווקא מה שלא פורסם בה. למשל, ניגוד האינטרסים המובנה בין היותה לוביסטית ("יועצת אסטרטגית" מצלצל יותר טוב) לבין רצונה לרוץ לכנסת, שם תוכל – לכאורה, לכאורה – להצביע ולהשפיע על אותם נושאים שבהם עסקה תמורת תשלום.

ומה עוד לא נאמר בכתבה? למשל, שלפני שלוש שנים קידמה אותה ברק את הצעת חוק הבעלות הזרה, שנועדה למנוע משלדון אדלסון מלהחזיק בעלות על העיתון, מכיוון שאינו מתגורר בישראל. או למשל, שמי ששילם את שכרה של הלוביסטית ברק היה אמנם עופר נמרודי, אז מו"ל "מעריב", אבל מי שהיה מודע היטב ושותף בכיר ליוזמות החקיקה נגד "ישראל היום" הוא לא אחר מ"ידיעות אחרונות".

ב"ידיעות", אגב, פורסמה באותה תקופה ידיעה מובלטת במיוחד מאת הכתב בכנסת, צביקה ברוט, שהדגישה בכותרת הגג את "הצעת החוק שהגישו 19 ח"כים, מרוב הסיעות של הכנסת". עורך "ישראל היום", עמוס רגב, תקף אז את ההתקרבות המפתיעה שחלה בין "ידיעות" ל"מעריב", כנגד היריב המשותף של שניהם – עיתונו שלו.

חוץ מהמאמר של רגב, מצאתי עוד דברים מעניינים בארכיון "ישראל היום". למשל, שהפעם האחרונה שכתבו שם על קרן ברק הייתה בשנת 2008, ערב הפריימריס הקודמים. בפריימריס האחרונים התעלם העיתון מהלוביסטית שפעלה נגדו בכנסת. לעומת זאת, קטי שטרית, שהתמודדה מול ברק על משבצת "האישה החדשה" (ולבסוף אף גברה עליה) קיבלה מ"ישראל היום" רוח גבית. "מי שתהיה כמעט בוודאות חברת כנסת בפעם הבאה היא קטי שטרית", נכתב עליה. "שטרית זוכה לתמיכה הן בקרב אנשי הימין במפלגה והן בקרב אנשי ראש הממשלה".

חזרתי לקונספירטור. "נו", הוא שאל. "מה גילית? איך קרה שדווקא קרן ברק האלמונית קיבלה פרגון ב'ידיעות' בעיתוי מושלם?".

"עזוב", אמרתי לו. "זה בטח סתם צירוף מקרים".

"ואיך אתה מסביר ש'ישראל היום' התעלם ממנה ופרגן במקביל למתחרה שלה?", הוא התעקש.

"בטח גם צירוף מקרים", עניתי.                                     

 "הורביץ, אתה שוב מאכזב אותי", סיכם הקונספירטור, "חבל. בדיוק התלבטתי אם לצלצל ליובל נתן ולזרוק לו עליך מילה טובה".

כתבנו הפוליטי מדווח: המציאות השתנתה

ביום שני פורסמה ב"ישראל היום" ידיעה מאת הכתב הפוליטי, מתי טוכפלד. הנושא: ציטוט מ"גורם בכיר בליכוד" שלפיו בני בגין התנה את שריונו במקום ריאלי ברשימת "הליכוד ביתנו" בכך שישוריינו מקומות ריאליים גם לדן מרידור ולמיכאל איתן. למחרת נאלץ העיתון לפרסם תיקון גורף. "בניגוד לידיעה שקרית שהופצה אתמול", נכתב, "התנגדותו של השר בני בגין לשינוי רשימת הליכוד בדיעבד היא עקרונית, חד משמעית ובלתי מותנית". מדוע טוכפלד לא הצליב מלכתחילה עם בגין את אותה "ידיעה שקרית שהופצה" לפני שפירסם אותה בעיתון? על כך לא ניתנה תשובה.

אפשר להניח שלא קל להיות כתב פוליטי ב"ישראל היום". מפעם לפעם צריך לעשות התאמות קלות, בהתאם לרוחות המנשבות מלמעלה. "אהוד ברק מפרק מסגרות פוליטיות ומחריב כל חלקה טובה שקלטה אותו אליה", כתב טוכפלד ביום שישי האחרון, לאחר ששר הביטחון הודיע על פרישתו (ועוד קודם לכן הספיק להסתכסך קצת עם נתניהו). אבל לפני כמעט שנתיים, כשברק פרש ממפלגת העבודה בין לילה וחבר לנתניהו, כתב טוכפלד כי "המהלך הביא ליציבות חסרת תקדים בקואליציה ומגביר את יכולת הישרדותה בעשרות מונים".

כאשר חוק מופז, המאפשר לשבעה חברי כנסת לפרוש למפלגה אחרת עם תקציבם, אושר בקריאה ראשונה, הצדיק טוכפלד את אותו "חוק לחיזוק המשילות", שיהיה "תמרור אזהרה לכל מרכיבות הקואליציה והח"כים: לכולם יש תחליף". השבוע, כשציפי לבני עשתה שימוש בחוק וצירפה אליה שבעה חברי כנסת מקדימה, כתב טוכפלד כי "התהליך שליווה את חיפוש המתפלג השביעי ומציאתו הוא לא רק פסטיבל של צביעות, אלא ממש שוק בשר".

טוכפלד, רוצה להסביר את הסתירות?
"אין תגובה".

מה משותף ליועז הנדל ולפולישוק?

וכאילו שחסרים עיתונאים בפוליטיקה, השבוע נוספו עוד שניים לבורסת השמות. הראשון, בן-דרור ימיני, פירסם בשישי האחרון מאמר ב"מעריב", וכה כתב על ציפי לבני: "יש לה פוטנציאל, אבל היא מזוהה ומזדהה עם אהוד אולמרט, שבשנה האחרונה התייצב באזור של מרצ". בהמשך חידד ימיני את דבריו והוסיף: "מי שרוצה להעביר שלושה עד חמישה מנדטים מהליכוד למרכז לא יכול להתייצב לבחירות עם עמרם מצנע, שניהל רומן עם מרצ והשמאל הלאומי". יכול להיות שלבני קראה במקרה את הטור? כי ממש למחרת היא פגשה את ימיני בפורום סבן בוושינגטון, על קפה של בוקר, והציעה לו מקום בחמישייה הראשונה של "התנועה". ימיני התלבט כמה ימים, ולבסוף החליט לוותר על התענוג. חבל, עכשיו לא אוכל לחטט במאמרים קודמים שלו ב"מעריב", ולמצוא סתירות משעשעות בין הדעות הנחרצות שהביע בעבר לבין מצע המפלגה של לבני כיום. 

בהשוואה לימיני, ד"ר יועז הנדל מ"ידיעות אחרונות", לשעבר ראש מערך ההסברה של נתניהו, הוא שועל ותיק בביצה הפוליטית וסוגר בה ברגעים אלה ממש את יומו החמישי. הקריירה החדשה שלו נפתחה ביום ראשון השבוע, כשבישר על הקמת המפלגה הלאומית ליברלית, והחל לנהל מגעים קדחתניים עם לבני כדי לחבור לרשימתה (כבר ביום שני המגעים עלו על שרטון). מדובר באותה לבני שלפני חודש שיבחה את דברי אבו מאזן בראיון לחדשות ערוץ 2 וכינתה אותו "אמיץ". להנדל הייתה אז דעה שונה בתכלית על התבטאויות יו"ר הרשות הפלסטינית. "לאבו מאזן יש נטייה למלמל מדי כמה חודשים מילים יפות באנגלית", כתב בביטול בבלוג שלו ב-Ynet.

עם פערי תפיסה שכאלה, איך בדיוק חשב הנדל שהוא יוכל לחבור ללבני? כתב חדשות ערוץ 2 בכנסת, עמית סגל, מצא ציטוט מעניין מהטור של הנדל ב"ידיעות" בשישי האחרון: "הבעיה הכי חמורה במדינת ישראל", כך הנדל, "היא היצמדות לכיסא כתחליף למחשבה". סגל גם היטיב לסכם את הסיטואציה: שם מפלגתו החדשה של יועז הנדל הוא המפלגה הלאומית הליברלית, אמר. בראשי תיבות זה מל"ל. כמו המפלגה של פולישוק.

ומה ההבדל בין דליה איציק למיקי רוזנטל?

בדיחה לא ממש מצחיקה שרצה ביממה האחרונה מספרת שאדריכלים נשלחו אתמול בבהילות לבדוק את יסודות משכן הכנסת. כל זה רק כדי לוודא שב-23 בינואר, בבוקר הראשון שבו דליה איציק כבר לא תהיה חלק מבית הנבחרים, המבנה חלילה לא יתמוטט.

בבדיחת הקרש הזו יש גם שמץ של אמת, והאמת היא שהקריירה הפוליטית של חברת הכנסת איציק, שהודיעה אתמול (רביעי) על פרישתה מהחיים הפוליטיים, נשענה על יסודות איתנים מאוד. בעיקר על אלה שהעניק לה "ידיעות אחרונות". היום, למחרת פרישתה, פירסם "ידיעות" סטריפ תמונות מהודר מתקופותיה השונות בכנסת. "אחרי 20 שנה: כנסת בלי דליה איציק", קוננה הכותרת, ואילו בכותרת הגג תוארה איציק, בין היתר, כמי שכיהנה בין היתר כנשיאה – שזה נכון כמובן, אבל חבל גם שלא ציינו באותה הזדמנות שתקופת נשיאותה בפועל (בין התפטרותו של משה קצב להשבעתו של שמעון פרס) נמשכה 14 יום בלבד.

לאיציק קשרים הדוקים עם צמרת "ידיעות" לאורך יותר מ-20 שנה. ב-1994 הייתה זו היא שהציעה לחברתה דאז ג'ודי ניר-מוזס לערוך את טקס נישואיה לסילבן שלום בתיאטרון ירושלים. באותה שנה הפעילה איציק את קשריה בצמרת "ידיעות" כדי לשפר את האופן שבו הוצגה בעיתון וברשת המקומונים "ידיעות תקשורת", המשתייכת אליו. קירבתה של איציק לבכירי "ידיעות" זיכתה אותה לאורך השנים בעשרות כתבות מפרגנות. אם בטעות, באורח נדיר ביותר, פורסמה עליה כתבה שלילית – היא זכתה מהר מאוד לאיזון באמצעות כתבה אוהדת.

דוגמאות לא חסרות. באפריל 2005, בעת שאיציק הייתה שרת התקשורת, פורסם במוסף "7 ימים" תחקיר תחת הכותרת "שיטת איציק". דליה איציק לא אהבה את התוצאה, ופנתה לחלונות הגבוהים ב"ידיעות אחרונות". מספר שבועות לאחר התחקיר התברר כי ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" עומד להתפרסם ראיון מפרגן עם עם איציק. "הראיון נכפה על עורכי 'המוסף לשבת' בהוראת בכירי העיתון, שביקשו לפצות את השרה", סיפר ניר בכר, עורך מוסף "7 ימים" באותה תקופה, בתביעה שהגיש בעבר נגד העיתון לבית הדין לעבודה. "יודגש כי זו לא הפעם הראשונה שהשרה דאז קיבלה הגנה ב"ידיעות אחרונות", בהיותה רגולטורית בענף התקשורת הנדרשת להכרעות כלליות הנוגעות לעיתון ולמקורביו".

ויש כמובן דוגמאות נוספות: במאי 2009 חשפו עמית סגל וחיים ריבלין בחדשות ערוץ 2 כי מבקר המדינה בודק האם שיפוץ דירתה של דליה איציק מקופת הכנסת בוצע בניגוד לנהלים. למחרת – גם "ישראל היום" וגם "הארץ" פירסמו ידיעת פולו-אפ. ב"ידיעות" התעלמו.

החלטה מקרית? לא ממש. חלפו חמישה חודשים, ובאוקטובר 2009 פירסמו סגל וריבלין תחקיר על נסיעה נהנתנית לפריז של דליה איציק בעת שהייתה יושבת ראש הכנסת, על חשבון משלם המיסים. למחרת, שוב, ויתרו ב"ידיעות" על סיקור הנושא וציטטו בהרחבה, על פני חמישה עמודים, אך ורק את דו"ח מבקר המדינה על מלון הפאר שבו שהה אהוד ברק בעת שהותו בסלון האווירי בפריז. עוד באותו יום תהה רביב דרוקר, בבלוג שלו באתר "נענע 10", על מקור ההבדלים בסיקור לדו"ח המבקר את ברק, לעומת תחקיר חדשות 2 על איציק: "הסבר אחד אני פוסל על הסף", כתב דרוקר. "לא יכול להיות שההבדל בסיקור נובע מהעובדה שדליה איציק מאוד מיודדת עם מו"ל ידיעות, ולעומת זאת לעיתון יש חשבון ארוך עם ברק, עוד מהימים שברק הדיח את חביב העיתון, אולמרט. לא יכול להיות".

אז דליה איציק, הפוליטיקאית הוותיקה, היא חברה של כבוד ברשימת המיוחסים של "ידיעות". אנשי שלומנו. אבל יש גם כאלה שנמצאים ברשימה השחורה. אחד מהם הוא הפוליטיקאי הטרי מיקי רוזנטל. בחמישי שעבר היקצו כל העיתונים שטח רחב לפריימריס במפלגת העבודה. כולם גם הזכירו את השמות החדשים (והנוצצים בחלקם) שהתמודדו על מקום ברשימה. ב"ידיעות" הופיעו, בין השאר, שמותיהם של אראל מרגלית, אל"מ (מיל') עומר בר-לב, נועם שליט, מרב מיכאלי, איציק שמולי, סתיו שפיר, פרופ' יוסי יונה וחילי טרופר. רק שם אחד (שהוזכר בכל העיתונים האחרים) היה חסר – נכון, שמו של רוזנטל.

רוזנטל עבד ב"ידיעות" במשך 13 שנים. בתפקידו האחרון שימש סגן עורך, עד שעזב בעקבות מחלוקות וחיכוכים. מאז - הס מלהזכיר את שמו במערכת. עד כדי כך, שכאשר הוכנס בעבר ל"פנאי פלוס" אייטם שגרתי על כך שרוזנטל מועמד להגיש את מהדורת החדשות של ערוץ 10 בערב שבת – ניתנה הוראה מגבוה לעצור את הדפסת השבועון והאייטם הוסר. בהזדמנות אחרת, נדרשו עורכי Ynet להסיר מהאתר ידיעה על סרטו של רוזנטל, "שיטת השקשוקה". רוזנטל עצמו, בראיונות שנערכו איתו, הירבה להתבטא נגד העיתון.

לפני חודש וחצי, כשרוזנטל הודיע על הצטרפותו לפוליטיקה, "ידיעות" היה העיתון שנתן לכך את האיזכור הצנוע ביותר. כתבתי אז שמעניין יהיה לעקוב האם ואיך יסקר "ידיעות" את הפוליטיקאי הטרי לקראת הפריימריס ובכלל. ובכן, הנה סיכום ביניים: נראה שהבולדוזר עדיין לא נחלץ מהרשימה השחורה. "ידיעות" ממשיך לשים איקס על האקס.

עורך חדשות החוץ בחוץ

ובינתיים, כמו בכל שבוע, הצמצומים ב"הארץ" נמשכים. השבוע פורסם שעורך חדשות החוץ, אדר פרימור, יעזוב בסוף השנה, אחרי שקיבל הצעה לפרוש בתנאים מועדפים. כמעט 20 שנה עבד פרימור ב"הארץ" בתפקידים שונים, ובשנים האחרונות ראה את העיתון הולך ומתכווץ. למרות הקיצוצים לאורך זמן, עד לאחרונה פרימור נחשב מוגן. הסיבה: אבא שלו, אבי פרימור, לשעבר שגריר ישראל בגרמניה, הוא מי שתיווך בין עמוס שוקן למו"ל הגרמני שהשקיע ב"הארץ", אלפרד דומונט. פרימור האב גם היה חבר בדירקטוריון "הארץ", כנציגו של דומונט, אחר כך פרש. עכשיו הגיע תורו של הבן.

פרימור, יש קשר בין העזיבה שלך לזה שאבא כבר לא בדירקטוריון?
"זה קשקוש מקושקש. אני הייתי בעיתון הרבה לפני שאבא שלי תיווך את המשקיע הגרמני. התחלתי ב"הארץ" בשנת 1993, והמשקיע הצטרף ב-2006. תעשה חישוב כמה שנים זה. להגיד שהייתי מוגן בגללו? נשמע לי די מגוחך".

חבל שפרימור הולך, אבל יש גם בשורה טובה. נכדתו של גרשם שוקן, עפרה אידלמן, שאמה רחלי היא אחותו של עמוס שוקן ומבעלי העיתון, חזרה לתפקיד הכתבת לענייני משפט שאותו מילאה בעבר. כבר פרסמנו כאן כיצד במשך שנה הופיעו תחת חתימתה של אידלמן הבת 19 ידיעות בלבד ורק כתבת מגזין אחת, ולמרות זאת אותה, בניגוד לעובדים אחרים, דווקא אותה לא זימנו לשיחת "יחסינו לאן?". והנה, בשבוע וחצי האחרונים פרסמה אידלמן לא פחות משבע ידיעות – ובהחלט אפשר להניח שהשנה הקרובה תהיה הרבה יותר פורייה מבחינתה.

עפרה אידלמן נמנעה מלהגיב, וכך גם עמוס שוקן. לכן זה בדיוק המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako, מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות". 

• יאיר לפיד