יומני היקר, למה לעזאזל לא קראתי את מרים בנימיני?
צחי כהן הוא כתב "ידיעות אחרונות", שביום ראשון האחרון זומן לשימוע לפני פיטורים. אילו היה מנהל יומן, מה הוא היה כותב בו השבוע? שאלה מסקרנת. הנה הצעה היפותטית לחלוטין, שלא לומר פיקטיבית לגמרי, לדף אפשרי ביומן:
יומני היקר,
ביום שישי בבוקר בלה שוב העירה אותי ברבע לשש. לא קמתי. העירה ברבע לשבע. התעצלתי. העירה ברבע לשמונה. יצאתי לטייל איתה לבוש בכותונת לילה ובלי איפור. לפחות הפעם, כשחזרנו הביתה – בניגוד לתקרית מלפני חודשיים שבה שיתפתי כהרגלי את כל חבריי לפייסבוק – היא הואילה סוף סוף שלא לחרבן לי על השטיח האפגני. תודה רבה לה, באמת. רק לך, יומני, אני מוכן לגלות בסוד שחיוך מר עולה על שפתיי כשאני נזכר מה היו הצרות הטיפשיות שלי עד לפני שבוע. והיום? היום, יומני היקר, אני מוכן לכרות ברית עם השטן: השטיח האפגני היקר ללבי יישלח ל"תנו לחיות לחיות", וכל הכלבים והחתולים יורשו לעשות עליו את צרכיהם, ואילו השטן בתמורה יצטרך להבטיח לי רק דבר אחד: להריץ את הזמן שבוע אחורה ולמחוק את הכתבה שהרמתי ל"7 ימים" על פאטמה, הסטנדאפיסטית הבדואית הראשונה.
כבר בבוקר, יומני היקר, הייתה לי תחושה שמשהו רע יקרה. שום דבר לא הלך חלק. קמתי כל כך עייף, שצחצחתי שיניים עם קצף הגילוח. לא חוויה מומלצת, אבל בהחלט כזו שכדאי ואף רצוי לשתף בה את כל חבריי לפייסבוק. מיהרתי לעשות זאת, וגרפתי לא פחות מ-37 לייקים. נכון, זה עדיין לא מתקרב למספר הלייקים שאני מקבל בכל פעם שאני מעלה לקיר שלי תמונות מושקעות של בלה – אבל ידוע שכלבים וילדים תמיד גונבים את ההצגה. אה, וכמובן גם סטנדאפיסטיות בדואיות.
לא אכחד, יומני היקר, שלאורך כל התקופה שבה עבדתי על הכתבה, לחלק מהעורכים שלי נדלקו נורות אדומות, מה שגרם להם לבקש ממני לבדוק דברים לא הגיוניים. לא התעצלתי, העמקתי בתחקיר והתקשרתי שוב למושיק. הוא אמר לי שהוא עצמו היה בכפר של הגברת, שוחח עם בעלה וראה במו עיניו את הילדים שלה. זה קצת הרגיע את העורכים שלי, אבל אחר כך הם פתאום תהו איך זה שהמקום שבו פאטמה גרה, כפר יוסיף, בעצם לא קיים? שוב עשיתי כמה בירורים עם מיטב מקורותיי, ונאמר לי שיש כפרים בדואים לא מוכרים שאינם מופיעים במפה. נרגעתי. למרבה הצער, גם העורכים שלי נרגעו.
ואז, יומני היקר, הגיע יום שישי האחרון, אותו יום מר ונמהר. עד כדי כך הייתי שאנן וזחוח, ששעה קלה לפני הטלפון הנורא ההוא מהמערכת, עוד הספקתי להעלות סטטוס נוסף שבו כתבתי שהדבר היחיד שחסר לי בחיים זה תחתונים מנומרים. הו, גורל אכזר! מהם תחתונים מנומרים לעומת מה שקרה לי בהמשך? אילו רק הייתי יודע להוקיר תודה למזלי הטוב בזמן אמת! ואתה יודע מה הכי אוכל אותי, יומני? שלא למדתי שום לקח ממה שקרה לקולגה שלי, צחי קומה, ולא הקפדתי לקרוא בעיון את ההורוסקופ הכל כך מדויק של מרים בנימיני. איך היא כתבה על מזל דגים שבוע לפני שפרסמתי את הכתבה? "הצורך שלכם להרגיש חופשיים עלול לגרום לכם להסתכן שלא לצורך – היזהרו מכך". אם רק הייתי מעיף בזה מבט, הרבה צרות יכלו להיחסך ממני.
אני חש, יומני, שאתה מפקפק מעט בכוחותיה הטמירים של האסטרולוגיה, נכון? אז בוא ואצטט לך מה כתבה אותה בנימיני על בני מזל גדי. שבוע לפני פרסום הכתבה היא כבר הזהירה: "השבוע אינו קל לכם", ובגיליון שבו פרסמתי את הכתבה היא הוסיפה "אתם עלולים להרגיש לא טוב, אך תהיו עסוקים מאוד". למה אני מצטט מההורוסקופ של בני מזל גדי, אתה שואל? כי זה המזל הנאחס שהיה השבוע לבוס הישיר שלי – כן, כן – עורך "7 ימים", גדי בלום! מה, יכול להיות שגם הוא לא קורא את המדור הכי מוסמך שמתפרסם אצלו במוסף?
וכך, יומני היקר, ביום שישי האחרון, בשעת בוקר מאוחרת, התרחש הנורא מכל: הטלפון צלצל, ועל הקו היה העורך. תגיד, הוא שאל אותי, קיבלנו עכשיו פנייה מוזרה מלי-אור אברבך, הכתב לענייני תקשורת של "גלובס". יכול להיות שפאטמה, הסטנדאפיסטית הבדואית שכתבת עליה ושקיבלה אצלנו ב"7 ימים" חמישה עמודים, היא בכלל גילה צימרמן מרמת גן?
מה אגיד לך, יומני היקר? הלב שלי נפל לתחתונים הלא המנומרים שלי! בהתחלה סירבתי להאמין. מיד הרמתי כמה טלפונים ונאלצתי להתיידד מחדש עם גוגל. מהר מאוד גיליתי שהסטנדאפיסטית בכלל לא בדואית, ושבסוף כל הופעה היא חושפת שבעצם קוראים לה גילה צימרמן. אז למה לעזאזל היא לא סיפרה מי היא באמת דווקא בהופעה שבה אני נכחתי? שאלה טובה. עד היום לא הצלחתי לקבל עליה תשובה הולמת.
ובכל מקרה, יומני היקר, גם אילו הייתי מקבל תשובה לשאלה הזו – מה זה היה עוזר לי? ממילא אחרי הטלפון ההוא מ"ידיעות" הכול כבר היה מאוחר מדי ואי אפשר היה לעצור את השיטפון.
תוך כדי שאני כותב לך, יומני היקר, תמונות נוספות עולות לנגד עיניי מאותם חיים נפלאים שהיו לי עד שישי האחרון, שבו האסון פקד אותי. אני נזכר למשל, שבאותו בוקר שיתפתי את כל חבריי בכתבה שפרסמתי יומיים קודם לכן ב"זמנים מודרניים", על סטודנטית לפסיכולוגיה ביום שעובדת כנהגת מונית בלילה. עכשיו אני חושש שיתברר פתאום שגם המרואיינת הזו בכלל לא סטודנטית, לא נהגת ולא נעליים, אלא פנסיונרית מגדרה וסבתא לשבעה. אני חייב לערוך בהקדם תחקיר מעמיק ולהריץ את השם שלה בגוגל.
זה הכול, יומני היקר. ביום ראשון, כפי שצפיתי מראש, זומנתי לשימוע לפני פיטורים. יש מצב שבקרוב מאוד כבר לא אהיה יותר חלק ממשפחת "ידיעות". באותו יום, אחר הצהרים, ניסיתי לשאוב קצת נחמה וביקשתי מחבריי מפייסבוק שמי מהם שאוהב אותי – שיעשה לייק. לא תאמין, יומני, אבל גרפתי 174 לייקים! בפעם הראשונה ניצחתי את כלבתי האהובה בלה!
ואתה יודע מה הכי כואב לי, יומני היקר? שמהר מאוד הכתבה שלי זכתה לכינוי "השרוף 2". לא יכולתי השבוע שלא להיזכר בגידי, העיתונאי שראיין לפני 13 שנים את "השרוף 1", חיים צינוביץ', סיפור שהיה מרוח על פני כל עמוד השער של "7 ימים". גידי, בניגוד אליי, דווקא לא ניזוק מהפרשה ההיא. הוא נשאר ב"ידיעות", ואפילו קיבל טור משלו בעמודי החדשות. יכול להיות שריחמו עליו בזמנו רק בגלל שבאותה תקופה לא היה גוגל?
למה, יומני היקר, למה לא הקדמתי להיוולד?
שלך תמיד,
צחי
אימפריית הדיוק של גונן גינת
קשה היה לפספס השבוע את גילויי השמחה לאיד במערכת "ישראל היום" לרגל מפלת היריבים מרחוב מוזס 2 בפרשת הסטנדאפיסטית הבדואית. הגדיל לעשות תותח הוולקן ההגון והאפקטיבי גונן גינת, שהשיק פעמיים כוסית שמפניה מטאפורית כשפרסם שני טורים בנושא בהפרש של יומיים, שניהם כמובן תחת כותרת הגג המעודנת עד מרומזת "אימפריית הרשע של נוני מוזס". אז נכון, אמנם במקורותינו כתוב "בנפול אויבך אל תשמח", אבל האם ייתכן שכאשר בתיכון הממלכתי-דתי צייטלין בתל אביב לימדו את משלי כ"ד, פסוק י"ז, התלמיד גינת לא נכח?
מארש התותחים נפתח ביום ראשון, כשגינת פצח בשורת לגלוגים על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים של העיתון המתחרה. "'ידיעות אחרונות', כרגיל, אכלו הכול", כתב גינת. "בדיקת גוגל שלוקחת כמה שניות הייתה מגלה להם שמדובר בסטנדאפיסטית רמת-גנית ששמה גילה צימרמן... פרשת פאטמה שוב הבהירה לנו איך זה קורה: רשלנות, חפיפיות, היעדר נורמות עיתונאיות בסיסיות, עד כדי כך שאפילו בדיקת גוגל שלוקחת כמה שניות הם לא טרחו לעשות. במילים אחרות: הם עוד חושבים שמישהו יאמין להם?".
כעבור יומיים שיתף גינת את קוראיו, כהרגלו מדי פעם, במעשייה משעשעת למחצה על חזן מטרנסילבניה (נחסוך מכם את הפרטים), ולאחר מכן נזף ב"ידיעות" על כך שעדיין לא פרסמו התנצלות מעל דפי העיתון. "נגיד ככה: נראה כי בבניין המערכת בתל אביב לא סבורים שהקוראים מספיק חשובים כדי להתנצל בפניהם על הבלוף", כתב גינת. "ייתכן שזה יקרה היום, אולי מחר או בימים הבאים. מי יודע. זה כבר יהיה מעט מדי ומאוחר מדי".
המצב אף מחמיר כאשר מתברר שלפני שלושה שבועות, בטורו הקבוע של דן מרגלית במוסף "ישראל השבוע", הופיעו לא פחות משלוש טעויות עובדתיות. מרגלית כתב: "לפני 20 שנים (לערך) ניצב שמעון פרס על מדשאת הבית הלבן בחברת ג'ימי קרטר, יצחק רבין, יאסר ערפאת ואבו מאזן, וחתם על הסכם אוסלו". בפועל, לא ג'ימי קרטר הוא זה שעמד על מדשאת הבית הלבן במעמד חתימת הסכם אוסלו, אלא נשיא ארה"ב דאז, ביל קלינטון. שלוש פסקאות לאחר מכן ציין מרגלית כי הפלסטינים הם אלה שהכשילו את הסכם אוסלו, והוסיף כי "אין הסבר מדוע ערפאת חידש את הטרור שנה אחרי חתימת ההסכם". בפועל, לא ערפאת הוא זה שחידש את הטרור לאחר ההסכם אלא החמאס. ערפאת, שרק בשנת 96' נבחר רשמית ליו"ר הרשות הפלסטינית, העלים עין אל מול הפיגועים הקשים בתקופה שלאחר חתימת ההסכם, אבל אין זה נכון שהוא עצמו חידש את הטרור בשנת 94'. לסיום כתב מרגלית כי "תנו צ'אנס לשלום" הוא שיר של החיפושיות. בפועל, מדובר בשיר שכתב ג'ון לנון ומבצעיו הם Plastic Ono Band, שם הלהקה שליוותה את קריירת הסולו של ג'ון לנון ויוקו אונו בין 1969 ל-1975. כמובן שבדיקה בגוגל הייתה יכולה לחסוך את כל אי הדיוקים הללו גם במוסף "ישראל השבוע", בעריכתו של מבקר התקשורת גונן גינת.
דן מרגלית, מה תגובתך?
"לגבי ג'ימי קרטר זה נכון. לגבי ערפאת – זה שטויות. ערפאת היה אחרי הסכם אוסלו והוא נשא באחריות למעשי הטרור. זה כאילו שהיום תקום יחידה צבאית ותפוצץ על דעת עצמה כפר ביהודה ושומרון. אז ביבי לא יהיה אחראי לזה? ערפאת ישב אז בעזה, נשא באחריות באופן פורמאלי, והתחמק מלגנות את הפיגועים ומהמחויבות שעלתה מהסכם אוסלו שלא יהיה טרור. ובעניין לנון זה ילדותי ואידיוטי. ג'ון לנון זה החיפושיות, גם אם נתנו את זה ללהקה אחרת".
גונן גינת נמנע מלהגיב.
כך עשה צח שפיצן מבצע סבתא לאמיר אורן
הפרשן הביטחוני הוותיק של "הארץ", אמיר אורן הוא עיתונאי רב זכויות, החתום על סקופים רבים. אורן, למשל, היה הראשון שרמז על התאבדות מסתורית בכלא איילון, יותר משנתיים לפני שהתפרסם לראשונה התחקיר של הטלוויזיה האוסטרלית על בן זיגייר. עובדה זו, למרבה הצער, לא עמדה לו השבוע כשנשמטה ממנו ידיעה שהייתה יכולה להיות סקופ נוסף שלו, ולהפוך בקלות לכותרת ראשית בלעדית. בסופו של דבר הסתפק אורן באייטם צנוע יותר, ונאלץ לראות – מן הסתם בעיניים כלות – כיצד מידע שהיה ברשותו באופן בלעדי כשבוע לפני כל העיתונאים האחרים הפך ב"ידיעות" לכותרת ראשית ענקית, שתפסה כמעט את כל עמוד השער.
בניגוד ל"הארץ", שפנה לבית המשפט בבקשה לפרסם את החומרים, "ידיעות אחרונות" קיבל אישור לפרסם את החומר רק ביום שני השבוע. עם קבלת החומר מהפרקליטות, הוא הועבר לצנזורה ואושר. למחרת יצא "ידיעות" בכותרת הראשית "אסיר איקס חשאי נוסף בכלא איילון", שעליה היה חתום צח שפיצן, שחזר לאחרונה ל"ידיעות" לאחר שתי עונות במערכת "עובדה". הפעם האחרונה שבה שפיצן (שגילם את האח הצעיר של קרמבו בסרט הפולחן "מבצע סבתא") כיכב בווליום כזה בעמוד הראשון ובכפולת העמודים 2-3 היתה פרשת ליליאן פרץ השנויה במחלוקת.
גורם המקורב לנושא אמר השבוע כי אורן פספס את הסקופ, למרות שיכול היה לפרסם את המידע לפני כולם. רק ביום שני בערב כאשר נודע לו איכשהו שהמידע מצוי בידי המתחרים, הוא הצליח ברגע האחרון להעביר לעמוד הראשון של "הארץ" ידיעה בנושא, אך לא ככותרת ראשית, אלא ככותרת קטנה יותר מתחת לקיפול. אורן העדיף שלא להרחיב את הדיבור בעניין זה, אך הפנה לידיעה שפירסם, אשר ממנה עולה כי כבר בסוף השבוע שלח "הארץ" לדוברת שירות בתי הסוהר בקשה לתגובה בנושא האסיר האלמוני הנוסף. ב"הארץ" טענו השבוע כי למרות שהמידע אכן היה בידיהם קודם, הם העדיפו, מתוך הגינות, להמתין לתגובת השב"ס – המתנה שבסופו של דבר התבררה כבלתי כדאית בעליל.
עורך "הארץ", אלוף בן, נמנע מלהגיב.
הקשר הצרפתי
ביום שלישי שעבר פרגנה המהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2 לערוץ חדשות טלוויזיוני חדש שאמור לעלות בקרוב לאוויר. מדובר בערוץ i24news, שישדר מנמל יפו לכל העולם באנגלית, ערבית וצרפתית ואמור להציג את ישראל באור חיובי. הכתבת החרוצה עמליה דואק סיירה באולפנים הנוצצים של הערוץ, שוחחה עם מנכ"ל הערוץ ועם עיתונאים ומגישים, דיווחה כי מאות עובדים כבר גויסו לפרויקט השאפתני ואפילו סיפרה כי לצורך ההקמה 12 משפחות עשו עלייה.
רק פרט אחד קטנטן היה חסר בכתבה של דואק: גילוי נאות על הקשר העסקי בין חדשות ערוץ 2 לבין ערוץ i24news. על פי הסכם התוכן שנחתם לאחרונה בין שני הגופים, כפי שפרסם דוד אברהם ב"וואלה! ברנז'ה", תקבל חברת החדשות של ערוץ 2 תשלום חודשי קבוע מהערוץ החדש תמורת שימוש בקטעי וידאו שבבעלותה וגישה לארכיון שברשותה. בסוף הכתבה של דואק, אגב, איחל דני קושמרו לערוץ החדש "בהצלחה". שנאמר: הצלחתכם הצלחתנו.
עמליה דואק וחדשות ערוץ 2 נמנעו מלהגיב.
מה ההבדל בין ליהיא לפיד לשרה נתניהו?
כמו פוליטיקאים רבים, גם בנימין נתניהו אוהב להתגאות בהישגיו בעמוד הפייסבוק שלו. ברביעי שעבר, למשל, הכריז על סוף עידן המונופולים בנמלים. כעבור ארבעה ימים בישר על אישור המתווה להגברת השוויון בנטל. משעשע לדמיין איזו מהומה הייתה קמה אילו בסיומו אחד מהסטטוסים הללו היה נתניהו מציין כי פרטים נוספים על הרפורמות ניתן למצוא גם באתר של "ישראל היום". בינתיים זה עוד לא קרה. דווקא חבל. אפשר היה לכתוב על זה אייטמון ל"מי נגד מי". לא נורא, טוב שיש לפחות את שר החינוך, שי פירון, ואת יחסיו הקרובים עד הדוקים עם קבוצת "ידיעות".
ביום שישי לפני שלושה שבועות העלה פירון סטטוס ארוך לפייסבוק. הנושא: יוזמת "מחנכים מסביב לשעון" – תוכנית להעסקתם של התלמידים במהלך חופשת הקיץ. פירון בישר על "צעד משמעותי, שיש בו פוטנציאל למהפכה", הודיע כי "משרד החינוך אחראי גם על הקיץ" והוסיף את משנתו לפיה "חינוך לא קצוב לשעות ולימים. חינוך זו שפה. חינוך זו מהות". בסיום הפוסט ציין שר החינוך כי פרטים על התוכנית החדשה "ניתן למצוא באתר משרד החינוך ובאתר ynet".
ואכן, לילה לפני שפירון העלה את הסטטוס החגיגי, פירסם ynet עמוד ממותג עם הלוגו "מחנכים מסביב לשעון", כשלצדו הכתובית "ביוזמת משרד החינוך". תחת הכותרת הדביקה "להיות שם בשבילם – כל הזמן", דיבררה הכתבה את התוכנית החדשה של פירון באותם צבעים ורודים שבהם השתמש שר החינוך. למחרת, יום שישי, כמה שעות לפני שפירון העלה את הסטטוס שלו, פורסם גם ב"ידיעות" אייטם דומה על פני עמוד שלם, עם אותו לוגו ,בתוספת הפניה מפרגנת בשער. ומה לגבי הביקורות שספגה התוכנית מכיוונם של ארגוני המורים, אשר זעמו על כך ששר החינוך מנסה לאלץ אותם לעבוד גם בחופשתם השנתית? ובכן, איך אומרים? לא בבית ספרנו. כלומר לא בקבוצת "ידיעות". במקום זה העדיפו בעיתון, כעבור יומיים, להקדיש את כפולת האמצע של עמודי החדשות ללוח הפעילויות המלא של משרד החינוך לחופשת הקיץ.
שי פירון, נזכיר, הוא מספר 2 במפלגת "יש עתיד", שבראשה עומד הבן יקיר לי של "ידיעות", שר האוצר יאיר לפיד. אשתו של לפיד, ליהיא, מפרסמת זה עשור טור שבועי פופולרי ברשת מקומוני "ידיעות תקשורת". זכותה, כמובן. אבל שוו בנפשכם מה היה קורה אילו שרה נתניהו (לשעבר כתבת נוער מצליחה ב"מעריב לנוער"), הייתה מפרסמת טור שבועי קבוע ב"ישראל היום"? ניתן בקלות לשער כמה רעש, צלצולים והתנגדויות מקיר לקיר זה היה מעורר. סטנדרטים כפולים? לא מן הנמנע שייתכן שאולי.
ב-ynet נמנעו מלהגיב. גורם ב"ידיעות אחרונות" מסר בתגובה: "שרבוב שמה של ליהיא לפיד לאייטם הזה מקומם במיוחד. נראה כאילו הכותב לא היה בטוח באטרקטיביות של האייטם על שי פירון ולכן החליט לתבל אותו בקצת שרה וליהיא. רק חבל שהטריק העריכתי הזה בא על חשבונה של ליהיא לפיד ועל חשבון 'ידיעות אחרונות', ובעיקר חבל שהוא נותן לחינמון סוג של לגיטימציה להמשיך ולמלא את דפיו באייטמים יחצ"ניים על שרה נתניהו, כי 'במקומון של 'ידיעות אחרונות' יש לליהיא לפיד טור'. והאמת היא שליהיא לפיד כתבה טור במקומון במשך כמעט עשר שנים, הרבה לפני שבעלה חלם ללכת לפוליטיקה. בתקופת הבחירות יצא הטור לפגרה וחזר לאחר הקמת הממשלה. האם הכותב מצפה ש'ידיעות אחרונות' יפטר את ליהיא לפיד רק משום שבעלה מונה לשר האוצר? זה עיסוקה וזו פרנסתה, ולכן הכי לגיטימי בעולם שתוכל להמשיך ולכתוב, מה עוד שמדובר בטור אישי ולא פוליטי".
אולי אתם, ילדים, תוכלו למצוא את אולמרט?
ביום שישי האחרון כלב נשך אדם. זה קרה למחרת יום הדיונים האחרון בערעור המדינה על זיכויו של אהוד אולמרט בפרשות ראשונטורס ומעטפות הכסף. הנושא סוקר כמובן בארבעת העיתונים הגדולים. "ישראל היום" פירסם אייטם בולט בשטח 285 סמ"ר, עם כותרת שציטטה את השופט ניל הנדל מקשה על צוות ההגנה. "הארץ" פרסם ידיעה עוד יותר בולטת בשטח 435 סמ"ר, שגם הכותרת שלה ציטטה את אותו השופט מקשה על הסניגורים של אולמרט. "מעריב" הגדיל לעשות ופרסם דיווח פרשני של ברוך קרא בשטח 684 סמ"ר, שבו נקבע כי לאולמרט יש ממה לחשוש (ומיד לאחר מכן הופיעה הסתייגות).
מסיפורי דנקנר אפשר ללמוד (31)
אמנון דנקנר לא הצטיין, בלשון המעטה, במטלות יומיומיות, בעבודות הבית ובתפעול אלמנטרי של אמצעי תשלום. "כל מי שמצוי בהסדרים שעל פיהם פועל משק הבית בבית דנקנר, יודע שאני מתפקד שם כצורת החיים הנחותה ביותר", איבחן בעבר את עצמו במדויק בטורו במוסף "סופשבוע" של "מעריב". "אי שם בתחתית הסולם אני מככב כמפגר של הבית, דמות מטושטשת במקצת שכדאי לפקוח עליה עין שלא תעשה שטויות. במסגרת ההערכה הכוללת הזאת לאישיותי נמנעת ממני הגישה לפנקס הצ'קים המשפחתי, הגבלה שאפשר למצוא לה הצדקה בכך שמעודי לא הצלחתי להחזיק בפנקס צ'קים בלי לאבד אותו בתוך 24 שעות".
לעיתים כמובן צצו מקרי חירום שבהם לא הייתה ברירה, כמו אותה פעם שבה דנקנר התקשר בפאניקה לאשתו מירי, הלוא היא הגברת דנקנר, ששהתה באותה עת בחו"ל כדי לבשר לה שהוא צריך לנסוע לחתונת בתם של חברים טובים וחייב להביא איזה צ'ק. "מתוך ערפילי השינה שלה היא אמרה לי: 'נו, באמת, אתה לא צריך להביא צ'ק, תיכנס לחנות ותקנה מתנה בכרטיס אשראי', אבל אז התעוררה לגמרי וחזרה לחושיה המלאים וכמעט נחנקה מצחוק כשחשבה איזו שטות היא אמרה", תיאר דנקנר. "זאת אומרת, מן המפורסמות הוא שאותה אונה במוח האחראית על קניית מתנות נורמליות לשמחות, משותקת אצלי מילדות ובפעמים הנדירות שבהן הוטל עליי התפקיד, גרמתי להרבה השתנקויות של צחוק מעורב בזעם בחדר שבו קולפים את המתנות ונותנים ציונים לאורחים". בסופו של דבר הגיע דנקנר לחתונה, הגיש לחוגגים מעטפה עם צ'ק עם סכום גבוה ביותר ותהה לאורך ימים ארוכים מדוע אינם מודים לו על נדיבותו הרבה. לבסוף, כאשר הגברת דנקנר שבה מחו"ל, היא מצאה את הצ'ק הקמוט בכיס חולצתו.
אייל גפן, חבר קרוב של דנקנר, נאלץ גם הוא לסעוד אותו בכמה מאותם רגעים קשים שבהם נדרש חברו להתעמת עם מהמורות השגרה. "בכל מה שקשור לפרוצדורות של חיים דנקנר היה בור וחסר ישע", אומר גפן. "כשמירי הייתה מבקשת ממנו לעשות דבר מה שקשור בעבודות הבית הוא קודם כל היה מזיע, אחר כך היה מתנשם בכבדות ובמקרים קיצוניים הוא היה מאשפז את עצמו במיטה ועונה לטלפונים כמו מרכזן בחברה קדישא".
זכור לך איזה מקרה ספציפי?
"באיזה בוקר מוקדם, אני מתכוון לשש בבוקר, הוא התקשר אלי ואמר לי בקול סדוק שמירי ביקשה ממנו לקנות קומקום חשמלי, והוא לא ישן כל הלילה. בשמונה הוא נכנס לאוטו והרים לי שוב טלפון. הדרכתי אותו איך מגיעים לקניון אילון, אחרי זה הובלתי אותו לחנות של שקם אלקטריק, הפניתי אותו לזבן, אמרתי לו מה לשאול, ובשידור ישיר שמעתי כיצד מתבצעת הרכישה. אבל אז הגיע שלב מאוד דרמטי - שלב התשלום. מירי הייתה מציידת אותו בכסף או בכרטיס אשראי, לא היה לו ארנק, הוא היה מחזיק את הכסף והכרטיס בכיס כמו מטפחת אף. אמרתי לו: 'תוציא את כרטיס האשראי מהכיס ותיתן לזבן, כשהוא יבקש ממך לחתום, אל תחשוש, תחתום, זה בסדר, כולם חותמים'".
בקיצור, המשימה הושלמה?
"בטח. בדרך חזרה הביתה הוא עוד אמר לי: 'ראית? קטן עליי לקנות קומקום חשמלי'".
סודות ההצפנה של גיא
אפילו ענני הגובה לא יכלו לשתיקת הארכיון שבו נברתי בחדר הטחוב למחצה שבפאתי דירתי האהובה בדרום חולון. בדיוק כששקלתי להרים ידיים ולפרוש למיטה לקראת שבוע מתיש נוסף שממתין בפתח צלצל הטלפון. על הקו היה הקונספירטור.
"מצטער שאני מתקשר אליך בשבת בלילה, הורביץ", הוא פתח כהרגלו מהאמצע. "אבל הייתי חייב לשמוע מה אתה אומר על גיא".
"הפעם עליתי עליך", אמרתי בחיוך של ניצחון. "אתה בטוח מתכוון לגיא רולניק".
"מה גורם לך לחשוב ככה?", תמה הקונספירטור.
"כי לפני שנתיים גיא הזמין את הסטנדאפיסטית הבדואית למערכת 'דה מרקר'", המתקתי סוד.
"באמת?", הופתע הקונספירטור. "נו, וגם גיא נפל כמו צחי ולא עלה על זה שבעצם מדובר ביהודייה אותנטית מרמת גן?".
"חס וחלילה", הצטמררתי מהמחשבה. "גיא הוא ליגת על. שכחת שקיבלו אותו לתוכנית לימודים מתקדמת בהרווארד? גיא צייץ בטוויטר שבערך 20 שניות אחרי שהופעתה המעולה של הבדואית החלה, כל חברי המערכת קלטו שמדובר בבחורה ישראלית. ובכל זאת, דבר אחד לא הבנתי".
"נו, אם זה רק דבר אחד שלא הבנת אז בכל זאת יש לנו כאן איזושהי התקדמות", אמר הקונספירטור בסרקזם. "מה לא הבנת, הורביץ?".
"איך זה שאף אחד במערכת המרקר לא גילה את הסוד לצחי", אמרתי בהשתוממות.
"כי ככה זה אצל הבלתי מחוברים", פסק הקונספירטור. "כשמם כן הם: בלתי מחוברים. כמוך, למשל, הורביץ".
"מה זאת אומרת?", התבלבלתי.
"זאת אומרת שאתה לא מחובר למציאות", סיכם הקונספירטור בשלווה. "עובדה שעד עכשיו לא עלית על זה שבכלל לא התכוונתי לגיא רולניק".
"אז על איזה גיא דיברת?", גמגמתי.
"על גיא מרוז", צהל הקונספירטור בשמחה לאיד. "קראת את טורו עמוס הרמזים אתמול?".
"אתה מתכוון לטור שבו נכתב על הדמות הביטחונית הבכירה מאוד מאוד שלחשה לאורלי באוזן שהיא אחלה כוסית?", שאלתי בסקרנות.
"שששש, הורביץ, מה קרה לך? מה זה המילים המלוכלכות האלה?", נזף הקונספירטור. "אתה לא יכול להיות קצת יותר מעודן?".
"מעודן?", הרמתי גבה.
"צודק, שכחתי שאתה מדרום חולון", אמר הקונספירטור. "ובכל זאת אני חש לא בנוח לשמוע אותך נוקט במילים הגסות האלה, 'אחלה כוסית'".
"אבל הרגע אתה חזרת בדיוק על אותן מילים!", קראתי בתדהמה.
"מהפה שלי הן בכל זאת נשמעות רכות ועגולות יותר", אמר הקונספירטור בקול קטיפתי.
"מה שתגיד", משכתי בכתפיי. "תגיד, אתה יודע מי הדמות הביטחונית הבכירה מאוד מאוד שאמרה את המילים האלה לאורלי?".
"איזה מילים?", היתמם הקונספירטור.
"אחלה כוסית", פלטתי.
"לא סיכמנו שאתה לא חוזר יותר על המילים הגסות האלה, הורביץ?", נזף הקונספירטור. "ולשאלתך: מכיוון שכל האירוע התרחש בחגיגות יום הולדתו התשעים של חברי הטוב, שמעון, מי אם לא אני אדע מיהו הבכיר שלחש לאורלי שהיא אחלה כוסית".
"אתה מאכזב אותי, הורביץ", חזר והצהיר הקונספירטור. "תדע לך שדווקא מאדם כמוך, שנוהג לעיתים לשתול כל מיני צפנים מטופשים בטורים הארוכים שלו, ציפיתי ליותר".
"למה אתה מתכוון?", שאלתי בסקרנות חלקית.
"בעיקר לזה שחמור בעיניי שעדיין לא פתחת את מוסף 'סופשבוע' בטור של גיא", האיץ בי הקונספירטור. "נו קדימה, הורביץ, תזדרז. לא בטוח שהמוסף הזה ימשיך לצאת לאור. אני מחכה על הקו ואין לי את כל הלילה".
מיהרתי למוסף ופתחתי אותו בעמוד של גיא. "הטור מולי", בישרתי לקונספירטור.
"באמת הגיע הזמן", הוא נאנח. "עכשיו תגיד לי איך גיא מתאר במשפט השלישי בפסקה השנייה את אותו בכיר שאמר לאשתו אורלי שהיא אחלה כוסית?".
"כתוב שם שאותו בכיר, עם אשתו הנאווה, הסתחבק עם גיא ועם אשתו העוד יותר נאווה", דיווחתי לקונספירטור.
"ולדעתך גיא סתם השתמש במילים 'נאווה' ו'סחבק'?", הקשה הקונספירטור. "או שאולי הוא רצה לרמוז לבכיר ביטחוני לשעבר מאוד מאוד ספציפי?".
"לאיזה בכיר למשל?", שאלתי בתימהון.
"נגיד לבכיר בטחוני לשעבר שמאוד מזוהה עם המילים 'נאווה' ו'סחבק'", אמר הקונספירטור. "אחד כזה שאוהב לגור במגדלים כמעט כמו שהוא שונא את הרמטכ"ל לשעבר גבי".
"אני דוחה בתוקף את הרמיזות המכוערות כאילו מדובר באהוד", אמרתי בנחישות. "אהוד התגרש מנאווה כבר לפני עשור ומעולם לא היה סחבק. לכן אין לי ספק שמדובר בצירוף מקרים".
"יכול להיות שאתה צודק", הפתיע הקונספירטור.
"סוף סוף אתה מסכים איתי", נשמתי לרווחה.
"מי מסכים איתך, הורביץ?", התעצבן הקונספירטור. "פשוט תוך כדי קריאה משוונית בטור של גיא גיליתי שהוא שתל עוד רמז לבכיר לגמרי אחר שאולי הוא זה שאמר לאורלי שהיא אחלה כוסית".
"איזה רמז? איזה בכיר?", שאלתי בעייפות.
"אל תסבול, הורביץ", האיץ בי הקונספירטור. "במקום זה תקרא בבקשה את הפיסקה החמישית עם כותרת הביניים שמופיעה מיד אחריה".
"גיא כותב: 'עכשיו אתם בטח שואלים מה בין כוסית ובין נסראללה?' ואז מגיעה כותרת ביניים שכתוב בה: 'גלימתו השרופה של נסראללה'", אמרתי בלאות לקונספירטור.
"גלימתו השרופה של נסראללה", חזר אחריי הקונספירטור במסתוריות. "אתה חושב שהמשפט הזה מקרי, הורביץ?".
"חס ושלום", אמרתי. "זה בסך הכול צירוף מקרים".
"שום צירוף מקרים", הצהיר הקונספירטור. "אתה הרי יודע טוב מאוד, הורביץ, מי הקצין הבכיר מאוד שדיבר לאחרונה על האש שאוחזת בשיפולי גלימתו של נסראללה, נכון?".
"בוודאי", אמרתי. "אני מכיר היטב את בני, עוד מהימים שבהם שנינו לבשנו מדים, הוא כאלוף משנה ומח"ט הצנחנים ואני כתת-טוראי בעיתון 'במחנה'. מאז התקדמנו שנינו במקביל בסולם הדרגות, עד ליום שבו נאלצתי לשמחתי להשתחרר כסמל ראשון והוא בחר להמשיך בצה"ל".
"ומה אתה יכול לספר לי על בני?", התעניין הקונספירטור.
"שאין מצב שהוא זה שילחש לאורלי מילים גסות כאלה", אמרתי ברוגע. "סביר הרבה יותר להניח שבסך הכול מדובר בצירוף מקרים".
"שוב הצירופי מקרים האלה שלך, הורביץ?", כעס הקונספירטור. "יודע מה? אתה בכלל לא ראוי לבונבוניירה שכבר חמש דקות תמימות אני מנסה לשווא להעניק לך".
"איזו בונבוניירה?", שאלתי בהשתוממות.
"מידע אקסקלוסיבי ומוסמך שממנו עולה חד משמעית מיהו הבכיר הביטחוני שלחש לאורלי שהיא אחלה כוסית", סיכם הקונספירטור וטרק.
דממה השתררה בארכיון הביתי המאובק. הלכתי לישון לקראת שלושה ימי עבודה מפרכת. ביום שלישי, לראשונה בהיסטוריה, טילפנתי אני לקונספירטור שענה לי בקול עייף.
"נו, אתה רואה שמדובר בצירופי מקרים?", התקשיתי להסתיר את שמחתי לאיד. "התעלומה נפתרה ומי שלחש לאורלי זה לא אהוד ולא בני, אלא בכלל גבי שהיה רמטכ"ל".
"יפה מאוד", אמר הקונספירטור ביבושת. "עכשיו תקשיב לי טוב, הורביץ. העובדה שגבי הודה שהוא זה שאמר לאורלי שהיא אחלה כוסית, ואפילו התנצל בפניה, עדיין לא אומרת כלום".
"כלום?", שאלתי לתומי.
"שום כלום", פסק הקונספירטור. "גיא הרי שתל רמזים מובהקים בטור שלו, ובטוח יש לזה סיבה. יודע מה? למה שלא תתקשר אליו בעצמך ותשאל אותו מה עומד מאחורי כל הרמזים האלה?".
"כי כבר עשיתי את זה", אמרתי בשלווה.
"התקשרת לגיא?", התפלא הקונספירטור. "נו? ומה הוא אמר לך על הרמזים שהוא שתל?".
"גיא בכלל לא נתן לי הזדמנות לשאול על הרמזים", עדכנתי את הקונספירטור. "כבר ברגע שבו הצגתי את עצמי בטלפון, הוא מיד הודיע שאין לו רצון להגיב לנושא של אורלי".
"אתה רואה, הורביץ, אתה רואה?", צהל הקונספירטור. " לא סתם גיא לא הגיב! כנראה שיש משהו ברמזים שהוא שתל בטור! אבל רגע, ניסית בכל זאת להמשיך את השיחה?".
"בוודאי", אמרתי. "אם כי נאלצתי לשנות טקטיקה ולהחליף שאלה, כדי לנסות להתיידד עם גיא".
"יפה מאוד, הורביץ, יפה מאוד", עודד אותי הקונספירטור. "אז ספר, מה שאלת את גיא כדי להתקרב אליו, לרכוש את אמונו ולגרום לו להודות בפניך מיהו הבכיר האמיתי שאמר לאורלי שהיא אחלה כוסית?".
"טוב, זה היה ממש קל", אמרתי בגאווה. "כדי לשבור בינינו את הקרח וכדי ליצור בסיס ליחסי קירבה קולגיאלים בינינו, פשוט שאלתי את גיא מה הדבר הכי טוב שהוא יכול להגיד על מתי גולן, שכתב השבוע ב'גלובס' שגיא נפוח מחשיבות עצמית, ושהוא עשה תכניות בסגנון עיתונות נשים עם רכילויות וטיפשויות".
"אוי ואבוי", נאנק הקונספירטור. "רגע, ומה גיא ענה לך על זה?".
"אז זהו", הצהרתי בחגיגיות. "פה גיא דווקא שמח להרחיב את השיחה האינטימית בינינו ואמר שהוא לא מגיב לזה. חשבתי על זה, והגעתי למסקנה שזה בטח צירוף מקרים".
"צורה לך, הורביץ", התרגז הקונספירטור. "ולמה לא כתבת השבוע אפילו מילה אחת על ההתפתחויות ב'מעריב' או על מצבו הרע של שלמה בן-צבי? בטח תיכף תגיד לי שגם זה צירוף מקרים?".
"לא מן הנמנע שאתה צודק", הסכמתי. "וחוץ מזה, למה שאני אגיד משהו? בן-צבי מדבר נגד עצמו".
ואם כבר דברים שמדברים נגד עצמם, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", וש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות".
>> לכל כתבות המגזין
