הומו חילוני בלב סופרמרקט חרדי, קרניבור מושבע בסדנת בישול טבעוני, מלך תל אביב באוטובוס לראשל"צ ושונאת הילדים בבייביסיטר על תאומות בנות שלוש. לרגל החג שלחנו את מיטב כותבינו למקומות שהכי רחוקים מהם ודרשנו שינסו להשתלב. התוצאה: הלם, ושפית אחת שהשתכנעה להחליף קינואה בכבד עוף
כבר בסופר, בין המדפים, הבנתי שאכן נשלחתי למשימה ההירואית ביותר שאבצע בחיי. את כל כוחותיי הנפשיים הייתי צריך לגייס כדי לפנות לאשת צוות בשאלה המוזרה כל כך ״איפה יש מירין״. לשמחתי גם היא לא כל כך הבינה על מה אני מדבר, ואז, במבוכה, תיקנתי ל״סירים״. ״סירים, סליחה, איפה יש סירים. פשוט לא שמעת טוב״, אמרתי. מקווה שהיא האמינה.
אוי, הבושה. אני, קובי, ממלא עגלה בקינואה, דוחן, בורגול, פטריות, טופו, סייטן ועוד מיני עונשים איומים שהיתרון היחיד שלהם הוא שאין לך צורך לבדוק את כשרותם: הם פשוט לא אוכל.
מצויד בשקיות ענק הגעתי הביתה. בפתח כבר חיכתה לי זו שעמה אני עתיד לבלות את החוויה המוזרה הזו, השפית המקסימה איריס לוי (״שף פרטי״), שלשמחתי התגלתה מידית גם כבחורה נהדרת ומלאת חוש הומור וגם כשפית מן היישוב שמתמחה בין היתר באוכל טבעוני. לא רק, תודה לאל.
התחלנו. איריס השרתה את העדשים השחורות (שחורים? שחורות? אין לי מושג. בוא נאמר שזה לא ממש משנה). ביחד קצצנו ירקות ואז היא עברה להרצאה נטולת חשק אודות מזון טבעוני. הקשבתי בעניין תוך שאני ממוקד בצמח הנודע "טבק עם מעט ניקוטין", ואז עברנו לקיצוץ פטריות (לא לשטוף! לא לקלף!), השלמנו את המלאכה ואז הגיע הדבר האמיתי: סייטן.
את הקטע הבא הייתי יכול לכתוב בהרבה סגנונות תקינים פוליטית, להיות עדין ומתחשב או ענייני ומקצועי. לאחר מחשבה ומתוך תחושת שליחות עזה, אני בוחר לנקוט במינוח הבא: סייטן זה צואת אוגרים שיובשה, עברה תהליך צביעה לאפור, נחתכה, נארזה ונמכרת בחנויות טבע. להקיא רק מלראות. על פי ההגדרה המדעית, סייטן, שהוא הלהיט התורן של טבעונים, זה שמחליף את הטופו הדוחה, הוא גלוטן מרוכז המופרש מהחיטה ויוצר חומר בריא, אכיל וקולט טעמים. בפועל הוא בדיוק מה שכתבתי לפני שורה וחצי.
קובי אריאלי ובורגול. דו קיום | צילום:
קובי אריאלי
איריס חתכה את הסייטן לקוביות, צרבה אותו במעט שמן ועמדה להטיל אותו לתוך הסיר בו בעבע רוטב נפלא של בצל, יין אדום, סלרי קצוץ וסילאן. בשלב הזה כבר היו מוכנים ההמבורגר עדשים (נחמד) והפלאפל פטריות (לא רע בכלל). הם כבר צולחתו בכישרון, וכל שנותר הוא המנה העיקרית המוזרה הזאת.
ואז זה קרה: איריס הרימה את הקערה עם קוביות הסייטן, ריחו של הרוטב היה משכר. ידה כבר הייתה בגובה המבוקש – ואז, בשנייה אחת מרהיבה של חסד, הבנה הדדית ואחוות חובבי אוכל, הבטנו זה בעיני זו והבנו הכל. היא הורידה באיטיות את הקערה, אני רצתי למקרר והבאתי ממנו כבד עוף צלוי ומוכשר שנותר משבת, קצצנו בשתיקה ובאושר את הכבד, יצקנו אותו לרוטב וכעבור דקות אחדות אכלנו יחד בחיוך רחב את הארוחה המוזרה ביותר שראיתם: מנה ראשונה ומנת ביניים מבית ג׳ונתן ספרן פויר, ומנה עיקרית מבית שאול אברון. כך מנצחים את המערכת.
מיטלס מאנדיי | צילום:
קובי אריאלי
גלאט אושר אביעד קיסוס, הכי חילוני שיש, בסופרמרקט חרדי, רגע לפני הפסח
לאכזבתי, ההבטחה הגלומה בשמו של הסופרמרקט "אושר עד" בבני ברק לא קוימה. חבל. על פניו, להעניק שם שכזה לחוויית הקניות בסופר המסויטת כשלעצמה, זה סטראט אפ. מדוע, חשבתי לי בדרך, שלא יוחלפו כל השמות נטולי הדמיון של מותגי הקניות הגדולים – מגה בול, חצי חינם, רמי לוי – בשמות יפים ואופטימיים שכאלה. היום אערוך קניות ב"תקווה חדשה", למשל. אוי לא, נתקעתי בלי חלב ולחם, מוטב שאעצור ב"סיכוי לאהבה" בדרכי הביתה.
ובכן, מצב הרוח העגמומי ב"אושר עד" בני ברק, ערב חג הפסח, מוכיח שמוטב לבעלי הסופרים שימשיכו להתרכז בכדאיות הקנייה, ולא בכדאיות החיים, בבואם למתג את העסקים שלהם, ולו רק כדי לחסוך ללקוח את מפח הנפש.
צולם ביום חול | צילום:
אביעד קיסוס
"אושר עד", כפי שמעיד הלוקיישן, הוא סופרמרקט ייחודי לדתיים בדרגות שונות – בעיקר הגבוהות אגב, לא סתם נפתלי בנטים – על אף שבהחלט ניכרת בו שכבה שלמה של התפעלות חילונית מהמחירים. ולא במקרה – אם מה שעושה לכם את זה בחיים זה מארז של ששים וחמש משחות שיניים בשקל וחצי בערך, אתם מוכרחים לבוא לשם, ואחר כך לצחצח ולצחצח שיניים כל היום עד שתמותו. הנה לדוגמה חברתי ה' (בחיי שזו האות הראשונה בשמה. לא בחרתי בה חלילה כדי לגנוב את הרעם לבורא עולם), קיטרה כל הדרך, וקנטרה אותי על המשימות העיתונאיות הנחותות שכוכבת כמוני נשלחת אליהן, אבל מרגע שהגענו לקריית השמחה – לא זיהיתי אותה. כל הזמן "וואו" ו"שיואו", ו"במחיר הזה – בוא ניקח כבר עשרה בקבוקי יין אדום".
"באמת?", אמרתי לה, "על הכל כתוב כשל"פ. מה זה כשל"פ? לא נשמע לי כמו היקב הכי איכותי בעולם".
"מטומטם, זה ראשי תיבות של כשר לפסח", אמרה לי, והעמיסה את מארז גלילי נייר הטואלט הכי גדול שראיתי בחיי. קיר נייר טואלט. ומדובר לדעתי עוד במארז הקטן. שום דבר בסופר הזה לא מגיע באריזות של פחות ממאתיים.
"אולי תזיזי את המחראה הזאת מהעגלה", המלצתי לה, "ותפסיקי לעוף על המבצעים בקול רם מדי, כי גם ככה את נחשבת פה לערווה. הצניעי לכת. שמעת על זה?"
"תראו מי שמדבר. אני ערווה? אתה ערווה. הלו, משכב זכרוש. לך תחפש חתיכים ליד המדף של שוקולד 'מגדים'. תגיד להם שיסבירו לך מה זה כשל"פ".
מיותר לציין שבהשוואה אלי, ה' היא ערווה מוחלטת, עם הסקיני והמחשוף הענק שלה. בדרך לכאן אפילו שאלה אותי אם לא כדאי שהיא תתעטף במשהו יותר הולם, והורדתי אותה מהרעיון בתקווה שירקו עליה קצת, כמו באוטובוסים, וירימו את ביקורנו לגבהים חדשים. לא ירקו עליה בסוף לצערי. כנראה שבכל המגזרים, הקניות לחג הן עניין טראומטי, והפחד שמא תשכח משהו ותצטרך לחזור אל התופת, אינו משאיר מקום להסחות דעת.
אשר לחתיכים, הם אינם. לא שבסופר הקבוע שלי אני נתקל במשהו מלבד עקרות בית נואשות. מיתוס החתיכים בסופר הוא סתם תרגיל שיווקי שאבד עליו הכלח. כאן לפחות הילדים מחונכים. ובכל זאת, משהו בהופעתם החיצונית מטריד אותי קצת, ואני מחליט לשתף את חברתי:
"ערווה תגידי, שמת לב שאנחנו הכי זקנים כאן?"
"ברור", היא עונה, עודה מתלבטת האם היא צריכה שלושה סבוני ידיים בעשרה שקלים (ומחליטה לבסוף שכן), "אתה לא רואה שכולם פה בני 19?".
אני רואה. מאחורי הצאצאים הרבים, מתחת לכיפות הגדולות, לציציות, ולכיסויי הראש הדהויים, מסתתרים בני נוער של ממש. צעירים בגילאים 19-25 שהקדימו להתמסר לחיי המשפחה, ורק מקרוב אתה מופתע שפניהם חלקות מקמטים. מתברר אפוא שמדובר בגן עדן לאנשים כמונו – הרי היכן עוד יש לנו צ'אנס להיחשב לאנשים המבוגרים ביותר, ועדיין להרגיש הלוהטים ביותר? שתי עגלות שכמותינו, מאחורינו 35 שנות רווקות בממוצע, והנה פה אנחנו כמו ילדים.
סוף עונה | צילום:
אביעד קיסוס
מאחוריי אני שומע קול וחיתוך דיבור שמעידים באופן חד משמעי על כך שהדובר הוא הומו, אך כשאני מסתובב אני מבחין בשלושה ילדים מסולסלי פאות, שתלויים על רגלו. תודו שזה קצת עצוב, וסליחה על ההתנשאות כן? אנשים כל כך צעירים שכבר כלואים בחיים שתוכננו עבורם. לא פלא שהם מחפשים נואשות אחרי האושר בכל מקום, אפילו בשמו של הסופרמרקט.
בינתיים ה' קצת מתבלבלת מכל השפע, ומתחילה להטריד זבנית צנועה ומבוהלת בשאלות דחופות כמו "יש לכם סויה דלת נתרן?" וגם "איפה מחלקת המוצרים האורגניים? אנחנו לא מוצאים אותה", ואני מבין שהגיעה השעה ללכת. כשאנחנו יוצאים לחניון, מתחוור לנו שהעומס גדל, ומריבה קטנה מתחילה על עגלת הקניות שלנו, שנחטפת לבסוף על ידי אב לחמישה, עם ידיים זריזות בנות 20.
"רוצי אחריו", אני אומר לה', "היה לך מטבע של עשרה שקלים בתוך העגלה", אך היא כבר נכנסת לאוטו, טומנת ראשה בכותל נייר הטואלט שלה, ובנימה פייסנית של אשת חיל, לוחשת: "נו, אלוהים נתן הנחה על הסבון, ואלוהים לקח. יהי שם ה' מבורך".
סליחה, 189 עבר כבר? גל אוחובסקי, מלך שדרות רוטשילד, באוטובוס לראשון לציון
אני לא כל כך אוהב את המשימות האלה של "בוא נראה אותך נוסע באוטובוס". כאילו מה? לא נסעתי כל הנעורים בקו 852 או 872 מפרדס חנה לתל אביב? שלא לומר שעד לאחרונה, ועד שהומצא התל אופן, הכי אהבתי להשתמש בקו 5 בדרך אל הסנטר. מה כבר אני אגלה באוטובוס? שיש אנשים שנוסעים באוטובוס? ואוו.
לפני כמה שנים נקלעתי לוויכוח עם רני רהב שטען שאני סנוב ושהוא עממי. ויכוח משעשע, תודו. כשהעסק התחמם הטחתי בו, "מתי היית פעם אחרונה בסניף דואר?".
המגניבים יושבים מאחור | צילום:
גל אוחובסקי
"ומתי אתה?", שאל אותי, ומיד הסברתי שאני הולך לדואר כל שבוע כי יש לי תיבה, ואני מאוד אוהב את העובדים בסניף יהודה הלוי, שהם אדיבים ונחמדים ותמיד מכבדים אותי בשוקולד. רהב טען שהוא אף פעם לא הלך לדואר, גם לא בילדותו, כי אימא שלו הייתה הולכת במקומו.
בקיצור, אם לא הבנתם, אני בונה כאן קייס שאומר שאני יותר עממי ממה שאתם חושבים. שהוא קייס מעט שיקרי. כי אני לא. אבל בכל זאת החלטתי להיות ספורטיבי ולראות מה עושה בן אדם מתל אביב שרוצה לנסוע לאיקאה או לסינמה סיטי בראשון ואין לו רכב.
נכנסתי לאתר של אגד. הסבירו שקו 84 יביא אותי לשם תוך בערך שעה. שזה קצת הרבה, אבל החלטתי לזרום. האוטובוס יוצא כל חצי שעה מרציף בקומה 6 בתחנה המרכזית החדשה. יצאתי מהבית לכיוון בגין ומיד הרמתי יד למונית. אחרי שעליתי עליה הבנתי שזה קצת מגוחך. מי נוסע עם מונית לתחנה מרכזית כדי לנסוע באוטובוס? אבל יאללה.
התחנה המרכזית החדשה רגועה ונקייה. אני לא מבקר בה הרבה, אבל תמיד כשאני בא אני נזכר במסיבה הגדולה של עיתון העיר שהייתה שם באייטיז, רגע לפני שהמקום נפתח. כיום יש בה המון חנויות ונראה שלכולם יש פרנסה לא רעה, אם להמר לפי הפרצופים של המוכרים בשעה 11 בבוקר.
הלכתי למודיעין. הייתה שם גברת נחמדה. שאלתי אותה אם 84 זה באמת הקו לאיקאה ואיפה הרציף. היא שאלה אם אני יודע שזה קו מאוד ארוך.
"מה זה ארוך? זה שעה לא?"
"לא, זה שעה וארבעים". קצת התעלפתי. שעה וארבעים זה באמת המון זמן. אפשר להגיע בזמן הזה לבאר שבע עם קו ישיר של אגד. ניסיתי להבין למה זה ככה, אבל היא ספקה יידים כדי להסביר שזה לא בשליטתה.
נהג! דלת! | צילום:
גל אוחובסקי
בשלב ההוא עוד הייתי במצב רוח ידידותי. קניתי לי בקבוק מים קטן לנסיעה וניהלתי שיחות עבודה בטלפון. האייפון שאיתו יצאתי מהבית היה על 92 אחוז. לפני שהגעתי למסוף הגיעה אלי שוב הגברת החמודה מהמודיעין, שלא כל כך הבינה מה אני עושה שם ורצתה לברר אולי התבלבלתי והתכוונתי לאיקאה בנתניה. האוטובוס לשם הרבה יותר זריז.
יצאנו לדרך באחת עשרה וחצי. פחות מעשרה אנשים. זוג זקנים ממוצא רוסי, שני נערים ממוצא אתיופי ושני חיילים עם תיקים גדולים. האוטובוס הסתובב לא מעט בתוך תל אביב ואחרי רבע שעה בערך הגענו לבת ים. ב 11:50 עצרנו ליד בית החולים וולפסון והאוטובוס התמלא. מהשלב הזה בעצם התברר לי שאני נוסע על אוטובוס שתושבי בת ים מתייחסים אליו כאל קו פנימי.
הנסיעה היתה איטית. כל כמה מאות מטרים עצרנו בתחנה שעליה עלו וירדו המון נוסעים. התחלתי להרגיש חוסר אונים. אני בלב בת ים, לא ברור למה, ואין לי מושג מתי נצא מכאן לכיוון איקאה. האייפון כבר הגיע ל-55 אחוז. צילמתי את "טירת הממתקים" וכל מיני חנויות שכונתיות שנראות קצת מהסבנטיז. אבל בתכל'ס התחלתי לאבד סבלנות.
בשעה 12:27, אחרי 57 דקות של נסיעה, יצאנו סופסוף מבת ים לכיוון ארץ הקניונים. לפי החישוב שלי נותרו עוד 43 דקות עד איקאה. שזה המון המון זמן. בקבוק המים כבר הסתיים והשלפוחית שלי החלה לסמן שצריכים לבקר בבית שימוש. האייפון הגיע ל-38. נבהלתי והפסקתי לשחק MILPA ונשארתי רק עם המוזיקה באוזניים. בשלב ההוא גם הבנתי שהדיסק החדש והקצת מטרחן של דפש מוד, שעליו אני אמור לכתוב בקורת למדור מוזיקה, לא עוזר למצב רוח שלי. החלפתי מוזיקה. זה לא עזר.
במילים אחרות, נכנסתי קצת לפאניקה. מה אני אעשה עוד ארבעים דקות באוטובוס הזה, שאמור באותו זמן לעבור פחות מעשרה ק"מ? לפי הגוגל הגענו למרחק 700 מטר מסינמה סיטי, אלא שלפי מפת התחנות שצילמתי לעצמי עד לשם יש עוד שש תחנות אחרות ולפחות רבע שעה נסיעה. הבנתי שההרפתקה הזאת גדולה עלי.
האימה, האימה | צילום:
גל אוחובסקי
סיכמתי עם עצמי שהפעם לא אגיע לאיקאה ושהנר הריחני יחכה. אפילו סינמה סיטי תחכה. בכוחות אחרונים סחבתי עד קניון הזהב, סה"כ שעה ו-14 דקות מרגע שיצאתי מהמרכזית בתל אביב. ירדתי מהאוטובוס מזיע, כמו מי שחזר ממסע אלונקות. רצתי לתוך הקניון, נכנסתי לסניף של מקדונלד ועשיתי פיפי. אחר כך פינקתי את עצמי בגלידה של מקדולנד'ס. כרטיס האוטובוס עלה לי שישה שקלים ושישים אגורות. ביחד עם הגלידה האהובה הבנתי שהבילוי כולו עלה עד עכשיו פחות מעשרה שקלים.
צעדתי בקלילות אל טור המוניות. המחיר לנסיעה הביתה, הבהיר לי הנהג, הוא 90 שקל. שזה אומר שהבילוי כולו יהיה מאה שקל. באייפון נשארו 16 אחוז והוא התחיל להסביר שאנחנו תיכף מתים. כיביתי את כל האפליקציות וגם את המוזיקה. הנסיעה הביתה לקחה 25 דקות. אם צריך מסקנה אופרטיבית, הרי שמהתחקיר שעשיתי עולה שאין דרך אמיתית להגיע באגד מתל אביב לאיקאה או לארץ הקניונים בראשון. כלומר, לא דרך שמתאימה לבני אדם. שעה וארבעים של נסיעה איטית שעושה כאב בטן וכאב ראש זה לא משהו שמגיע גם לשונאי.
אני גם מבין שזה לא משנה לאף אחד. ואולי זה מה שקצת עצוב בסיפור הזה. כי אם אין לך רכב בישראל, אתה ממש לא בן אדם. לתשומת לב כל מי שטוען שהעבודה שלו בכנסת זה לדאוג למעמד הביניים.
משחק ילדות נטע חוטר, ממש לא בעניין של ילדים, בבייביסיטר לתאומות
ילדים, הכאפה של הטבע. אין לי מושג למה חבריי למשרד החליטו שאני לא מתה על פעוטות, כנראה זה קשור לנטייתי לספק צרור נהמות זועפות במקום המהומי התפעלות קולגיאליים בכל פעם שבה פעוט משרדי מחרב עמדת עבודה. מעולם לא עשיתי בייביסיטר, אין לי אחיינים והתקשורת היחידה שלי עם ילדים מאז שהייתי אחת בעצמי, הייתה לסמס לקטלין אליגדו מהעונה הראשונה של בית ספר למוזיקה.
מכיוון ש-mako היא סביבת עבודה פורייה והורמונאלית, לא מעט עובדים נוטים להביא ילדים לעולם. ומכיוון שאני כבר בגיל שבו מצופה ממני להצטרף למטחנת הבשר הבורגנית ולהפוך לאם שלא יהיה אכפת לה יותר משום דבר אחר לעולם, העובדים האלו נוטים להיות החברים שלי. לא פלא שהלם התרבות שלי כלל בייביסיטר על התאומות של סיון, בנות שלוש וחצי, במשך אחר הצהרים שלם.
נטע והתאומות. צער גידול בנות | צילום:
נטע חוטר
מקבץ תהיות: מה אני אמורה לעשות עם ילדות כל כך הרבה זמן? מה זה אומר בדיוק גיל שלוש וחצי, טיטול? מרד גיל ההתבגרות? האם הן ראו כבר את פרק 8 של "בית הקלפים"? כי עם כל הכבוד לכתבה, אני לא אספוג ספוילרים. ורגע! אם יקרה משהו? אחרי הכל מדובר בילדות של הממונה הישירה שלי, אם אזיק להן היא עלולה להתבאס. מצד שני – סביר להניח שהסיבה ששלחו אותי לדאוג לתאומות היא שאם אני מקלקלת אחת אז תמיד יש ספייר, לא?
ההורות האלטרנטיבית שלי החלה בארבע, כשהגענו להוציא אותן מהגן. אני מודה שעד היום דמיינתי גן ילדים כדירה חלודת צעצועים הצמודה לחצר עשבית וצפופה עם שתי שומרות המעניקות לילדים שיחת טלפון יחידה. ממש לא ציפיתי למרחבי העד שבהם מניחים לילדים לרעות במרכז תל אביב, גם לא לשלל הפינוקים. "היום נטע תיקח אתכן לגינה" בישרה סיון, לא בלי שמץ של דאגה, לשתי פעוטות שפיזזו סביבה במהירות האור כפרפרים היפראקטיביים. רומי ושירה, נעים מאוד.
להסתובב עם שתי ילדות בנות שלוש וחצי על אלנבי? מאתגר. מצד אחד, שירה נהנית להתעכב על מעברי חצייה, מצד שני – רומי בינתיים כבר ניגשת ללטף באמפתיה את שיערו של הומלס מבוגר ששוכב על המדרכה. את מי מהן תופסים קודם? וזה לא רק מאתגר, אלא גם משנה מושגי זמן באופן בלתי הפיך. כל פעולה פשוטה הופכת לארוכה פי ארבע כי ילדים, כך גיליתי, לא הולכים קדימה אל עבר מטרה מוגדרת, אלא מתפזרים לצדדים בבלגן מאושר ונטול קשב, ובעיקר מאוד מאוד מרעיש.
במקרה הכינותי מראש | צילום:
נטע חוטר
וכן, אני מודה, שיחקתי מלוכלך – הבאתי שוחד. לא, לא ריטלין, למרות ששקלתי לרסק להן קצת לתוך ביצת השוקולד, אלא שני סטים מרהיבים של מדבקות שהצליחו לקנות את ליבן של רומי ושירה כבר בחצי השעה הראשונה להיכרותנו, מה ששינה את יחסן אליי מחשדנות אדישה לפטפטנות חברית מתרפקת, שגילתה לי שלמעשה נושאי השיחה שלנו לא כאלה שונים – אוכל וחתולים. וול פלייד נטע, וול פלייד.
לאחר כמעט שעה של הדבקות בגדים על בובות, התברר שהחוש האסתטי והאופנתי שלהן מפותח הרבה יותר משלי, ושרומי, שעדיין לא גידלה פוליטיקלי קורקט, מוכנה להיפרד רק מהבובה השחורה באוסף שלה. עד שהגענו לגינה כבר חשתי בעלות על השתיים, ובמקביל התפתחה אצלי טינה כלפי כל הילדים שאינם הן. והיו הרבה מהם – תופסים את הנדנדות השוות, מטנפים את מתקני הטיפוס ושאר ניג'וסים שהיו יכולים להיפתר בעזרת קצת פתיחות לחוקי הדמוגרפיה הבריאים של החברה הסינית.
אני מוכרחה להודות שהגינה היא מקום מתיש, הזמן עובר בו לאט במיוחד ובהנחה שאתם לא מטפסים על המתקנים בעצמכם כמו איזה ווירדוז, אז הילדים הם היחידים ששורפים קלוריות. אבל לדבר על שבלולים, לשיר ביחד, לאכול פירות ולהתנדנד – זה דווקא נחמד ומרגיע, לפחות לפעמים ולפרקי זמן קצובים, מה שמכניס לא מעט היגיון לכל הקונספט של משמורת חלקית. אמנם נפרדנו בחיבוקים ובאחד ממעברי החצייה שירה כבר הסכימה לתת לי יד, אבל הביקור הוכתר כהצלחה אמיתית רק כשהן שאלו עליי למחרת (בגעגועים, לא באימה, יש להדגיש). אז לא, אני עדיין לא מתה על ילדים, אבל על רומי ושירה דווקא כן, וזה מספיק. גם ככה כל מה שצריך זה לחבב כמה ספציפיים, עדיף של חברים ושל עצמך. תודו שהיתר די מגעילים.
בואו בנים קרן בר לב, חדשה בזירת הפיק אפ, בערב ספיד דייט
אין לי מה ללבוש. כן, זו הכי קלישאה – בחורה שעומדת מול הארון שעות לפני דייט ומתלבטת מה ייראה סקסי ומחמיא, אבל לא מתאמץ מדי. ואם להחליט מה ללבוש לבליינד דייט אחד זה קשה, אז לבחור אאוטפיט לעשרים בליינד דייטים זו כבר משימה בלתי אפשרית.
קרן ואיריס סולומון. מישהו פנוי באלנבי?
ברוכים הבאים לסיוט הפרטי שלי: ספיד דייט. על פניו, המצאה גאונית – במקום לצאת לדייט אחד, לפגוש אותו ואז לשבת במבוכה שעה שלמה בבית קפה בניסיון לשמור על שיחה קולחת, את יוצאת למרתון דייטינג. מדי כמה דקות מתיישב מולך בחור חדש, ובזמן הקצרצר שעומד לרשותכם, עד שהפעמון הקטן מצלצל, שניכם אמורים להחליט אם בא לכם להמשיך את הקשר – או שכאן זה מסתיים.
גאוני לגמרי, אלא שעבורי, מישהי שרק לפני כמה חודשים החליטה להפסיק לחכות לחתן על הספה בבית בטרנינג ולהתחיל לבדוק מה קורה באתרי ההיכרויות, מדובר בהתקף חרדה בלתי נגמר. בקושי למדתי לזחול לפיק-אפ ברים ולחייך בפלרטוט לבחורים חמודים, וכבר זורקים אותי למרתון? ואם זה לא מספיק, גם אין לי מה ללבוש.
בכניסה לבר באלנבי מקדמת את פניי בחיוך איריס סלומון, מנהלת "ספיד דייט" ופסיכולוגית שכבר יצא לי לראיין בתוקף תפקידה כמומחית לזוגיות. עכשיו אנחנו נפגשות כל כך רחוק מאזור הנוחות שלי עד שריצת מרתון אמיתית כבר נראית לי כמו אופציה סבירה יותר בשלב הזה. "את תראי שיהיה כיף", היא מעודדת אותי. אני מאחרת בטירוף, ובפנים כבר מתנהלים עשרות דייטים מסביב לבר. זה מראה משונה, אבל מהר מאוד אני מקבלת שולחן משלי ומדבקת שם – ויתרתי על הדחף לרשום "רוסלנה" – וגם רשימה של שמות הבחורים שאותם אני עומדת לפגוש.
אני מחליטה להתכחש לכל אינסטינקט ראשוני שלי, ונוקטת בשתי טקטיקות עיקריות: 1. להיות לבבית וחמודה לכל מי שיישב מולי, גם אם ברור לי מיד שאין סיכוי לדייט נוסף. 2. לא לטרחן בסיפורים על חיי המרתקים ככתבת מגזין תל אביבית, אלא להאזין בעניין לגברבר שמולי, בין אם מדובר בהייטקיסט שבדיוק חזר מיפן או בעובד מפעל שאוהב לצפות ב"האני בו בו".
וזה עובד. הדייט הראשון שלי מתברר כמהנדס עם לא מעט סיפורים מהשטח, והחיוך הקורן שאני שולחת, בשילוב עם הבעת ה"ספר לי עוד", הופכים אותו לפטפטן לא קטן. כשהפעמון מצלצל הוא נזכר לשאול בבהילות בת כמה אני ומה אני עושה, רק כדי שיוכל לרשום לעצמו הערה שתעזור לו לזכור אותי בתום הערב. הצליל של הפעמון הופך לאבן הבוחן שלי: אם אני חשה הקלה, כנראה שזה לא זה. אם הרגשתי מופתעת ומאוכזבת שהדייט הקצרצר הסתיים, סימן שיש על מה לדבר.
ספר לי קצת על עצמך
מפגישה לפגישה החרדות הלכו ונעלמו. לאט לאט הבנתי עד כמה הספה והטרנינג הרחיקו אותי מהמטרה, ועד כמה הייתי זקוקה להלם התרבות הזה כדי לחזור למשחק. נכון, זה אולי מלאכותי ומוזר, אבל מתוך 11 הדייטים שהתיישבו מולי בשעה הזו מצאתי התפלגות די זהה לזו שתמצאו בכל בר – שניים שמצאו חן בעיניי מאוד, כמה שרצו אבל לא רציתי בחזרה, שניים שלא הסתירו את חוסר העניין שלהם, אחד שבקושי הוציא מילה ועוד אחד שהיה כה חתיך, עד שהייתי חייבת לשבור פאסון ולחקור אם הוא במקרה שתול של ההפקה. הוא לא.
כשהדייט האחרון הסתיים, התחיל משחק ה"בול פגיעה" – החלק שבו אני אמורה לסמן את שמות אלה שהייתי רוצה לפגוש שוב בטור ה"כן", בתקווה שיסמנו אותי גם. אם יש התאמה הדדית, שני הצדדים יקבלו את מספרי הטלפון למחרת ויוכלו להמשיך משם. "אם יש ספק, יש ספק", מייעצת לי איריס. "עדיף לסמן, מה כבר יכול לקרות". אני בוחרת בשניים שמצאו חן בעיניי ומכניסה גם את החתיך, ליתר ביטחון.
מהבר באלנבי אני יוצאת בראש סחרחר ועולה בטעות על מונית שירות לכיוון הלא נכון. את החרדות אולי השארתי מאחור, אבל דבר אחד לא לקחתי בחשבון: אם לחכות לטלפון אחרי בליינד דייט מוצלח אחד זה קשה, להמתין לגזר דין אחרי שלושה דייטים מוצלחים זו כבר משימה בלתי אפשרית.
שריר פרידה עמרי קירון, בטטת כורסה ידועה, בחדר כושר
מור"ק ידוע במשפחתי הולך ממש כך: כשהייתי בערך בן עשר לקחה אותי אמי לתחרות שחייה בעמק חפר. בכל אחת מההזדמנויות הקודמות העדפתי להעמיד פני חולה מאשר להתייצב מול קהל בספידו קטנטן, אבל במקרה הזה דבר הוביל לדבר ומצאתי את עצמי עומד על שפת המקפצה ומהדק משקפת לראש. בהינתן האות קפצתי אל המים למקצה של 100 מטר חתירה, והתחלתי לשחות בכל הכוח. בעטתי הכי חזק, דחפתי את עצמי קדימה, הוצאתי את כל האוויר מהריאות ולא בזבזתי רגע על לקיחת אוויר. בסוף ארבע בריכות מתישות נגעתי בקיר, הוצאתי מהר את הראש מהמים והבטתי לצדדים. אף אחד מהמתחרים אפילו לא נראה באופק, ומיד הרמתי ידיים בתנועת ניצחון אדירה. ואז הבטתי הצידה, כדי לגלות את כמעט את כל יתר השחיינים ישובים כבר על הספסל בחוץ, חלוקים לגופם ואימהות מריעות לצידן. מאחוריי אמנם עוד הקציף את המים ילד אחר נוסף, אבל תמיד היינו בטוחים שההורים שלו אחים, כך שהרבה נחמה לא הייתה שם.
ביום ההוא הפסקתי את הרומן שלי עם הספורט. הייתי ילד הישגי ותחרותי שרגיל להצליח ופשוט לא ידעתי איך לאכול את הבינוניות הזאת. לאכול דברים אחרים דווקא ידעתי היטב, וכך יצא שאת שנות בגרותי העברתי בלנשנש בגט עם גבינת שום שמיר ולקבל התקפי אסתמה בדיוק לפני מבחן המתח בשיעור ספורט. לחדר כושר, אגב, דווקא נרשמתי מספר פעמים, רק כדי לגלות ששתיית שייקים טבעיים וכיסוי הלוקר האישי במדבקות אינם נקראים השתתפות פעילה. פעם בכמה חודשים עוד הייתה ניצתת בי מחדש אש הפעילות הגופנית, ואז הייתי קונה נעלי ספורט, מכנס ספורט, חולצה ומגיני זיעה כדי להתיישב מול "היפים והאמיצים" כשאני מדוגם למשעי.
גם קניית נעליים זה סוג של ספורט | תמונת AVI:
עדי רם, חדשות
האמת היא שחדרי כושר פשוט מאיימים עליי, ואני יודע שאני לא היחיד. הרי בעולם שבחוץ מסתובבים לא מעט אנשים בטוחים בעצמם ואף נאים יחסית, שברגע שידרכו בתוך המכון הקרוב לביתם ירגישו כרכיכות אקראיות בצלחת פטרי. המבטים האטומים של המתאמנים, אגלי הזיעה, הגניחות בעמדת המשקולות והילולת הבולבולים במלתחות – כולם תזכורת מתמידה לכך שלכאן נכנסים רק זכרי אלפא. לא יודע לתפעל את האלפטיקל? גש ועזור לכובסות בנהר, הן צריכות שם יד תומכת.
ובכל זאת, שוב עשיתי את זה לעצמי. כלומר, לא בדיוק. את חדרי הכושר המנצנצים של פעם, עם מסיבות הספינינג ולוח החוגים המקולל, החלטתי לפסול על הסף. במקומם שמתי פעמיי לחדר כושר קטן במתנ"ס מקומי, שמבטיח לאפשר לך להתעמל בשקט, בלי מדריכת זומבה מחומצנת שנובחת ברקע.
אלא שמהר מאוד הבנתי שהרבה נחת אני לא הולך לחוות גם כאן. כבר ברגע שנטרקה מאחורי דלת המקום זכיתי לארבעה מבטים נוקבים, מארבעת האנשים שהיו בדיוק בעיצומו של אימון: גבר אחד מגודל עם גופיית סבא, נער אחד מגודל עם גופיית סבא ושתי נשים מבוגרות שצעדו על ההליכון ושרו ריהאנה. ברגע שהתיישבתי על מכשיר המולטי טריינר מיד התקבצו הזכרים בלהקה סביבי, כשהם קוראים לחבריהם לבוא לצפות, ותבעו ממני להפגין את יכולותיי כדי שיוכלו "להראות לי איך עושים את זה נכון". מאותו רגע ליוו אותי לכל אחד מהמכשירים, עודדו אותי בקול כשהצלחתי ורקעו ברגליהם כשפישלתי בגדול. המהדרין גם נצמדו אליי קרוב בעת ביצועי התרגילים וביקשו להעניק לי שיעור פרטי בחדירה למרחב האישי.
נבוך ומבוייש ניסיתי לשדר מבטי מצוקה רבים ככל שאפשר למדריך האחראי, אבל הוא נשנש גרנולה (בכל זאת, פאוור פוד) וראה את התוכנית של דנה רון. רק כעבור שעה, אחרי שנתקל במבטי ההלום במקרה, התקרב אליי והרחיק את האחרים. "נראה לי שנפל לך קצת הסוכר", אמר, "רוצה מהגרנולה?".
"לא תודה", השבתי. "אחרי כל העבודה הקשה, חבל סתם להרוס עם פחמימות".
שלום, קוראים לי איילת ואני מכורה לעיר. משהו ברעש, בבטון, בהמון, גורם לי להרגיש בחיים. הלכלוך, האופנה, הפוזה, האפשרות לקנות המבורגר באמצע הלילה just because I can, כל אלה נותנים לי להרגיש שאני חיה בסרט נוצץ (או בסיטקום כושל, אם נדייק) – וזה נפלא! אני מהאנשים שעבורם עשן מכוניות הוא אוויר הרים צלול כיין וסופ"ש בצימר מבודד הוא עינוי סיני – ככה זה היה מאז ומעולם.
דאונטון איילת רוזן | צילום:
איילת רוזן
עכשיו, אחרי שהכרנו קצת, נראה לי שזה זמן טוב לחמם את היחסים ולספר לכם שלפני חצי שנה עברתי לגור באנגליה. אני יודעת שקיללתם אותי עכשיו בלב, אבל זה רק בגלל שקראתם "אנגליה" וחשבתם לונדון. ובכן, Love, we're not in London anymore, כי כשאני לא מדווחת מלונדון, אני גרה בקיימברידג'. אז נכון, קיימברידג' היא עיר, אבל בואו נבהיר שמדובר בעיר אוניברסיטאית: החליפו את ההמולה של אוקספורד סטריט בבניינים בני מאות שנים, הוסיפו את העובדה שאין פה אפילו סניף של MANGO, הכניסו לתמונה סנאים מקפצים ואוושת רוח – וברוכים הבאים לחיים החדשים שלי, הכי רחוק מתל אביב.
הדבר הראשון ששמתי לב אליו כשעברתי לגור כאן היה הנוף. בימים הראשונים הלב האורבני שלי לא ידע איך להתמודד, ומכורח ההרגל חיפשתי בחלון את השכן שמטגן חביתה בתחתונים, את הזוג שמתווכח בקול ומשלים לצלילי אופרות גרמניות (סיפור אמיתי) ואת נגני הרחוב של גן העיר. במקום כל אלה, הביטה אלי בפליאה ציפור שהערתי משנת היופי שלה, ועץ כביר, שזכה ברבות הימים לשם טֶרִי (באנגלית זה נשמע יותר טוב: Terry The Tree). מאז, אני מנסה להתאהב בשקט שמקיף אותי, ולחיות בשלום עם העובדה שהוא מחליף פסקול של אוטובוסים, צעקות מהרחוב ואזעקת מכוניות.
טבע. איוווווו | צילום:
איילת רוזן
אם השקט לא מספיק מוזר, קצב החיים רחוק מהעיר מביא איתו גם אורח חיים אחר, בו צריך לתכנן הכל: אני רוצה לצאת ביום שישי עם החברים? מצוין, אבל צריך להזמין את כולם במייל בתחילת השבוע. שכחתי לקנות חלב? אשלם על זה בלא פחות מעשרים דקות של הליכה. לא בדיוק חיי הפיצוציה– אס.אמ.אס–דיפ פריז שהייתי רגילה אליהם, אבל גם לאיטיות יש גם צד שמח: תנו לי עשר דקות ואני בערוץ של נהר הקאם בחברת ברווזים וחמש דקות לכיוון השני יזמנו לי דייט עם פרות שעסוקות בארוחת הצהרים שלהן לפני שיהפכו לאחת.
והטבע הוא רק מתאבן למתנה האמיתית: המפגש עם האנשים שחיים לידי. אחרי שבארץ לא ידעתי דבר על השכנים שלי, פה הכרנו מיד – והם נפלאים! באמת! הקרבה הגיאוגרפית יוצרת קהילה קטנה ותומכת, נעימה ורכה, חסרת ציניות ואוהבת – וזה מאוד מתוק ופותח לב. אני אומרת לכם: אם תקומו עכשיו, תדפקו על הדלת השכנה ותציגו את עצמכם, חייכם עשויים להשתנות (וזה עשוי לחסוך לכם 20 דקות שלמות כשייגמר לכם החלב, למשל).
עם הקרבה האנושית מגיעים גם ביטחון ותחושת שייכות, שמאפשרים לחשוב, לשקול, לטעות ופשוט להיות - מבלי להישפט. במשך שנים נהנתי מלצעוד באבן גבירול במראה לא מתאמץ שעבדתי עליו ארבע שעות, ללבוש פוזה, לצפות בתגובות ולזייף נונשלנטיות – אבל מסתבר שהאפשרות המקבילה, של נוחות ופשטות בלי לחשוב מה יגידו, מהנה לא פחות.
אז זהו? אבנה בית במושב? הפכתי לעכבר כפר? רחוק מזה. הקצב של העיר הוא עדיין הדופק שלי, ותמיד אשאר סיטי גירל. אלא שאחרי התקופה הזו, אין ספק שמשהו מהכפר יישאר איתי גם כשאחזור.
מגדלים באוויר אביב לביא, אחד שמתעקש לחסוך, בלב שכונת מגדלי הפאר של העיר
עמדנו על המדרכה מול מגדל "W בוטיק" ההולך ונבנה ועיינו במחירי הדירות שהתנוססו על שלט גדול שניצב בחזיתו. אולי נלך על הפנטהאוז הצנוע שמוצע להשכרה ב-23,500 שקלים לחודש? הדיון נקטע כשלצידנו צץ בחור שהודיע באדיבות: "כל מה שאתם רוצים לדעת – אני לשירותכם". הודינו בנימוס ופנינו לעבר הדבר היחיד שאנחנו כנראה יכולים לרכוש בשכונה הזו: קפה.
"פארק צמרת" התחילה את דרכה בתור מגדל יוקרה שהתרומם בכניסה הצפונית של תל אביב, בין דרך נמיר לנתיבי איילון. המגדל הפך לשניים, ואחר כך ללהקה שלמה. במהלך השנים, בכל פעם שחלפתי ליד המגדלים הללו, חשדתי שמדובר בתפאורת קרטון מהסוג שעיטר סרטים הוליוודיים ישנים. השבוע, לראשונה, סטיתי מהכביש הראשי ונכנסתי לרובע המגדלים, כדי לגלות שבמרחק עשר דקות רכיבת אופניים ממרכז תל אביב צמח לשמים מתחם מנותק של עשירים. אני מניח שבמקרה הזה המילה המדוייקת היא "בועה".
במרכז הבועה, בצל המגדלים, ניצב מבנה נמוך ולבן – "קניון G". הרצפות, הקירות, פרחי הבבונג – הכל צחור למשעי, אפשר רק לדמיין כמה שעות ניקיון מושקעות בתיחזוק הלובן הזה כדי להשאירו חף מכתם. ניסים אלוני, המחזאי הדגול שהקניון ממוקם ברחוב הקרוי על שמו, בטח היה שמח לכתוב על זה מערכון מושחז. החנויות בקניון מלאות בחפצים שאין להם שימוש במחירים שאין להם הסבר. ב"טולמנס" אנחנו מאתרים את המתנה המושלמת לפסח: מטחנת פלפל בגובה של כחצי מטר ובעלות של 1274 שקל. בתיאבון.
בכניסה ל"רביבה וסיליה" ההמולה רבה. צוות מלצריות בסינרים צחורים (אלא מה) עוטפות במרץ שי לחג – ערכת תופינים או קנקני תה מעוצבים. צבא שלם של מלצרים מחייכים ומאוד משתדלים, וכולם מסביב לבושים נכון ונראים נכון ובאופן כללי עושה רושם שהם מרגישים בבית. כולם, חוץ ממני.
אביב לביא ומגדלי יו. לנובורישיות סתם יצא שם רע | צילום:
אביב לביא
המרפסת רחבת הידיים, שמשקיפה על נוף המגדלים, מלאה למדי. אחרי שאנחנו מבצעים את ההזמנה הצנועה (מיץ גזר – 13 שקל; הפוך על סויה – 16, ועוד 2 שקלים תוספת חזירית בגין הסויה; סלט – 48 שקל), אני מתפנה לחפור קצת בנבכי נשמתי ולפענח מה פשר חוסר הנוחות שאני מרגיש במקומות כאלה. הנבירה מחזירה אותי לילדותי, ברחוב תל אביבי מוזנח על גבול כרם התימנים. כשהסתובבתי בשכונה, קל וחומר כשחציתי את הגבול הדמיוני ונכנסתי לכרם שהיה אז גטו קשה יום, נחשבתי ל"צפוני", ילד מבית אשכנזי טוב שלא ידע טעמה של מצוקה אמיתית; כשנסעתי לבית הספר שבצפון העיר, לעומת זאת, הייתי זה שהגיע מהדרום המרופט, שגר בדירת דמי מפתח עם תריסים שבורים ופעילות ערה של זונות מתחת לחלון. הייתי תקוע באמצע עם זהות כלכלית ומעמדית מבולבלת, וככה בדיוק הרגשתי השבוע כשקשרתי את האופניים החלודים שלי מול הכניסה של קניון G.
סקירת המסובים בבית הקפה מפצלת אותנו לבית הילל ובית שמאי: בעוד אני רואה מסביבי בעיקר אנשים רגילים ושמחים בחלקם, לא מאתר ולו סלבריטאי אחד מאלה ששמם נקשר בנדל"ן השכונתי (איפה בר רפאלי כשצריך אותה) ואפילו מצליח לזהות כמה נשים עם שיער כהה(!), ע' מתעקשת לזהות בכל פינה קלישאה של עושר. היא לוחשת לעברי מונולוג מרושע שסוקר ביסודיות את הנפשות היושבות שולחן אחר שולחן: "קודם כל שים לב שאין פה אף אחד שמן. ככה זה כשיש הרבה זמן פנוי וגישה חופשית למכוני כושר, בריכות שחייה ובמקרה הצורך שאיבת שומן. עכשיו", היא מצווה, "תסתכל על שתי הנשים שמשמאלנו. לאחת יש פסי בלונד. זה לא סתם צבע, זה משהו מורכב יותר שמחייב ללכת לספר. זה בא אצלה יחד עם חבילה שכוללת החלקה ופן מוקפד. כדי לתחזק את זה ברמה הזו היא צריכה לבקר אצל הספר על בסיס שבועי. אני מתחייבת שהיא משאירה אצלו כל חודש סכום שמהווה משכורת חודשית של נשים באיזורים אחרים בעיר. לחברה שלה יש נעלי סירה מעוצבות ששם המותג מופיע עליהן בגדול באותיות מוזהבות, וממש עכשיו היא מוציאה פודריה ורודה קטנה שכתוב עליה בגדול 'איב סאן לורן' ותוחמת לעצמה את השפתיים שמלאות בבוטוקס".
לקינוח ע' מנתחת את כפות הרגליים של האם הצעירה שיושבת מאחורינו עם בתה התינוקת: "היא יצאה לפני כמה דקות מפדיקור יסודי. היא לא תרשה לעצמה להיראות בציבור עם עקבים סדוקים או ציפורניים שלא משוחות בלק זרחני אופנתי. אין לה שום בעייה לשלם על בסיס קבוע 250 שקל ל-50 דקות שבהן מישהי טורחת על הרגליים שלה, ולמרות שהיא מטופלת בפעוטה יש לה המון זמן פנוי לשרוף. היא כנראה לא צריכה לתמרן חסרת נשימה בין העבודה, הכביסות והשמירה על הילדה".
האנשים מסביב נראים די מבסוטים. מי אמר שהחיים בישראל מוכרחים להיות קשים? אני תוהה אם מה שנראה כמו גלוייה של אושר הוא אכן אותנטי או שמתחת לשכבת המייק אפ הדקה, כמו שלימדו אותנו סדרות הפרברים האמריקאיות, רוחש עולם שלם של יצרים, ריקנות ורדיפה אינסופית אחרי סמלי מעמד ממותגים.
בין המגדלים משתרעות ערוגות פרחים מוכנות למסדר, ולצידן שלט שמתריע מפני האוייב הגדול - שחרור חיות מחמד. יש גם מתחם ילדים עגמומי – כתם דשא קטן ומתקן בודד. מי שתכנן את רובע הבועה לקח בחשבון שתושביו לא ירבו לבלות מחוץ לחומות המגדל. המילה "שכונה" – מלשון שכן – נראית כאן לא רלבנטית. אני שואל את עצמי אם בסביבה מהונדסת כזו יכולים לגדול ילדים מאושרים, או אולי רק מעושרים.
