בינינו, אסי עזר לא היה צריך את זה בכלל. הרי למנחה הכריזמטי של "האח הגדול" יש הכל – משרה נחשקת, משכורת מכובדת והרבה דלתות שמוכנות להיפתח בכל רגע נתון. אלא שבראשו של נער הזהב של הפריים טיים מסתובב כבר כמה שנים חלום סודי שלא עוזב: לכתוב סדרה קומית שתהיה כולה שלו. זה התחיל כשלמד במסלול כתיבה במגמה לקולנוע בתיכון, המשיך בהרבה תסריטים ורעיונות למגירה לאורך שנות העשרים שלו, ולאט לאט צבר תאוצה עד שהפך ל"להיות איתה", קומדיה רומנטית בכיכובם של רותם סלע ואביב אלוש שנמצאת כרגע בשלבי עריכה. בקרוב, אם הכל יילך כמתוכנן, יוכל עזר סופסוף להוסיף לקורות החיים שלו את הטייטל: "יוצר ותסריטאי".
"זאת סדרה שמלאה בהתחשבנות שלי מול עצמי", הוא אומר. "מדובר על בחורה נורא מפורסמת שיוצאת עם בחור מאוד רגיל, וזה כשאני בחיי מנחה את האח הגדול ויצאתי עם אנשים לא מוכרים. יש שם המון מהניסיון שלי: מצאתי את עצמי מעביר ביקורת על עצמי ועל ההתנהגות שלי, על האגו והאופי שלי".
אבל למה בעצם היה דחוף לעזר לכתוב קומדיה? הרי עד לא מזמן, אם היית רוצה להשיק את עצמך כתסריטאי מוערך היית צריך קודם כל להתהדר בדרמה קורעת לב על נער שחוזר בשאלה/רקדנית שמגלה את שורשיה/ משפחה שחווה אובדן או כל סיפור אחר שכולל מבטים נוגים, רחוב תל אביבי וכנפיים שבורות. קומדיות ישראליות, כך היה נהוג לחשוב, הן בית קברות לשחקנים וליוצרים שלא מניבות רייטינג ולא יוצרות באזז.
ובכן, תראו מה נשתנה: לא רק שהקומדיה העברית חזרה לככב בפריים טיים (רק תציצו על המספרים של הפרקים הראשונים בעונה החדשה של סברי מרנן), אלא שלפתע היא הפכה לדבר הכי נכון ומרענן בתיק העבודות של כל יוצר – וכולם רוצים להשתתף בחגיגה. לראייה, אם עד לא מזמן היו טורחים בערוצים המסחריים להפיק מספר חד ספרתי של קומדיות בשנה, נכון לרגע זה יותר מ-15 סדרות קומיות נמצאות בשלבים שונים של כתיבה והפקה בדרך למסך הקטן שלכם. "פולישוק", "הפרלמנט" ו"יום האם" חוזרות לעונה שנייה, ולצידן יצטופפו בקרוב בין היתר "שחקן זר" של דוד ליפשיץ ואסף גפן, "הפרויקט של עמרי גורדון" של עידו רוזנבלום ואסף שלמון, "זמר מזרחי" של נועה פניני, "מלבי אקספרס" של מיקי גבע ו"שטכיימוס" של גיא אמיר וחנן סביון. כולן סדרות שאמורות להיות קורעות למדי, כולן נוצרו על ידי שמות גדולים יותר או פחות, שברוב המקרים מעוררים לא פחות סקרנות מקאסט השחקנים העתידי. איך זה קרה? תאשימו את "רמזור".
כל סדרה מטפלת בפצע
תולדות הסדרה הקומית הישראלית הוא נושא שאפשר להרחיב עליו את הדיבור עד אין קץ, אבל האמת היא שגם תמצות ממוקד יספיק הפעם: "קרובים קרובים". סדרת הקאלט הזאת, שמגנטה את אזרחי המדינה בשנות השמונים, הייתה תרגום מקומי ומוצלח של קומדיות המצבים המוכרות מארה"ב, והיא השכילה לשלב לראשונה בטלוויזיה הישראלית בין המאפיינים שהופכים קומדיה על המסך הקטן ללהיט: דמויות הזויות אך מוכרות, סיטואציות קטנות וקולעות וקאץ' פרייז אחד שממשיך להציק עד היום. הכותבים הראשיים שלה היו אפרים סידון וב. מיכאל – שיצרו יחד את תכנית המערכונים הסאטירית "ניקוי ראש" בעשור הקודם והמשיכו ל"זהו זה" בעשור הבא – ולמרות שהחזיקה מעצמה סאטירית, נאסר לקלל או לדבר בה פוליטיקה (בזמנו זה נחשב לאותו הדבר).
בהמשך הצטרפו לקרובים קרובים קומדיות מצבים נוספות – "איצ'ה", "שמש", "חצי המנשה", "אחד העם 1" ו"החיים זה לא הכל" – אבל המוטיב המרכזי נשמר: הקהל לא ידע על הכותבים שלהם דבר, והם לעולם לא אלה שעמדו וייצגו את התוכנית בגאון. אלא שעכשיו, כאמור, משהו קורה, ואנחנו לא רק זוכים למבול חדש של קומדיות שנונות ומתוחכמות, לא סיטקומיות בעליל, אלא שאלו גם מתהדרות בכותבים מנוסים וידועים. אמנים מצליחים, לרוב תסריטאים בעלי שם או סטנדאפיסטים מוכרים, שהרגישו שאחרי כל כך הרבה זמן, הם פשוט חייבים להיות חתומים על בייבי אישי שיהיה רק שלהם. בין היתר ניתן למנות את סייד קשוע ו"עבודה ערבית" שלו, אסף הראל עם "מסודרים", נאור ציון עם "החברים של נאור", גיא אמיר וחנן סביון עם "עספור" ויעל פוליאקוב עם "הכל דבש".
"אחד הדברים המרכזיים שאנשים שואפים לעשות היום בטלוויזיה הוא לכתוב את התכנית שלהם", אומר רן תלם, סמנכ"ל התכניות של קשת. "האמת היא שפה צריך לתת קרדיט לאדיר מילר – בזמנו הייתה לו תכנית טלוויזיה מצליחה בשישי בערב, 'היכל התרבות', אבל במקום להסתפק בזה הוא עשה תפנית בקריירה כדי לכתוב את הדבר שיהיה התשובה שלו כשישאלו אותו 'מה עשית בחיים'. הוא השקיע ב'רמזור' המון מאמץ ויצירה, וההצלחה של הסדרה, שלא קרתה בין לילה ולא הייתה מובנת מאליה, גרמה להרבה אנשים לחשוב. אלה יוצרים שהבשילו יחד בעשור האחרון, בעיקר קומיקאים וכותבים קומיים, וגם הם כבר רוצים כבר לעשות את הפרויקט שלהם".
הדור החדש והמוכר של היוצרים לא רק מעורר סקרנות גדולה במוצר עוד לפני שהוא מושק, אלא גם מציב רף כנות יוצא דופן. בדיוק כשחשבתם שאתם יודעים עליהם הכל הם מוכנים לחשוף עוד שכבה באישיות, לדבר על הבעיות האמיתיות בחייהם הפרטיים – ועל הדרך להקפיץ את גרף ההזדהות שלכם אל מעבר לקו האדום. קחו לדוגמה את סיגל אבין, תסריטאית ידועה ויוצרת ובמאית הסדרה "בלתי הפיך" בכיכובה של עדי אשכנזי, שהקדישה פרק שלם לנושא הכלל לא מביך: שינוי ברקמת השד.
"פשוט הייתי חייבת לכתוב על זה", היא אומרת. "בתקופת ההיריון החזה שלי הגיע למימדים עצומים. בחיים הרגילים אני קאפ בי, ובהריון פתאום הפכתי להיות יותר מדאבל די! אחרי ההנקות והכל החזה לא צנח או משהו כזה, אבל פשוט חזר להיות הבי הקטן והחמוד שתמיד היה, וזה לא היה פשוט. את יכולה לתאר לעצמך שבמשך שנה בן הזוג שלך יהפוך לדרק דיגלר ואז ביום בהיר אחד יחזור להיות דלעת? ולא שיש לך בעיה עם הדלעת, אבל את יודעת, כבר היית בנשף וראית עולם".
"כל סדרה מטפלת באיזשהו פצע", מאשר אסף הראל. "במקרה שלי, הסדרה 'שוטטות' התייחסה לשנים המתסכלות בהן עבדתי בערוץ הקהילתי, שהורכבו בעיקר מחוסר אונים, תחושת השפלה מול סלבס וייאוש שנובע מעבודה עם צוות צילום לא מקצועי. 'מ.ק 22' טיפל בחוויות של כולנו (היוצרים מולי שגב, ירון ניסקי ודורון צור – ל"א) באפסנאות ובצבא בכלל, בתסכול של התקיעות במערכת השרירותית הזאת. 'מסודרים' ו'הפרלמנט' עדיין מטפלות בעניינים שלנו: מסודרים הייתה הפנטזיה שלנו, והפרלמנט – סרט האימה".
אלא שלא תמיד הכתיבה משמשת רק לבחינה והתבוננות עצמית. לפעמים המדיום, שמרשה לכותבים המפורסמים שלו ליצור עולם בו הם כל יכולים, מגלה לצופים מי באמת עולה להם על העצבים. "איפה שאתה חסר אונים נכנסת הקומדיה", מספר ערן זרחוביץ', כותב 'ארץ נהדרת' והתסריטאי הראשי של הפרלמנט, שכמו רבים אחרים התחיל בכתיבת פאנצ'ים לתכניות בידור בתוך צוות כותבים רחב, והבשיל לכדי פרויקט אישי שהביא אותו לקדמת הבמה. "אם ניקח לדוגמה את הפילוסים מ'ארץ', מדובר באנשים שאני רואה כל הזמן, כאלה שעושים מה שבא להם, וזה מצחיק ומרתיח אותי זו זמנית. אין ספק שאהבתי את הדמויות האלה, אבל יש כאן גם לגמרי סגירת חשבון. הכי גדול זה שהדמויות שלך יכולות להגיב כמו שהיית מת להגיב לאנשים האלה במציאות, אבל לא יכולת מחשש לקבל קרש לראש".
לא מצחיק? לכי הביתה
אז הבנו שכולם רוצים לכתוב קומדיה, אבל כמה מצליחים לעשות את זה כמו שצריך? הרי הקלישאה אומרת שכל כותב קומי יכול לכתוב דרמה אבל מעטים מכותבי הדרמה יוכלו לכתוב קומדיה – וכנראה שיש בזה משהו. "לכתוב דרמה טובה זה בוודאי קשה כמו קומדיה טובה", שומר הראל על פוליטיקלי קורקט, "אבל בדרמה, בואי נגיד שאם זה כתוב רע את לא רואה את זה באותו רגע. בקומדיה לעומת זאת האפקט הוא מיידי, קל נורא לזהות כשזה לא עובד. זה שקט נורא שמכה בך". וזרחוביץ' מוסיף: "כשמישהו מספר פאנץ' שאתה כתבת לו ואף אחד לא צוחק, זו תחושה נוראית: אתה מרגיש כאילו שלחת אותו לקרב עם מחסנית ריקה".
"להצחיק זה בהחלט קשה יותר מלרגש", מחזקת הקומיקסאית ויוצרת הסדרה "יום האם", דניאלה לונדון-דקל. "קחי ילד קטן עם זוג עיניים עגולות, הושיבי אותו על ברכיים של זקן חרוש קמטים והנה לך ריגוש. ככה פשוט. הלב הוא איבר מאוד גמיש, קל להגיע אליו, אבל כדי לכתוב מצחיק לא מספיק להתכתב עם הלב של הצופה, צריך להגיע גם אל הראש שלו. אם אני לא מצליחה להצחיק לא עשיתי כלום, וזה גם הדבר הראשון שאנחנו בודקים בישיבות: מצחיק או לא מצחיק. לא מצחיק? לכי הביתה ותנסי שוב".
מה מאפיין צופה של קומדיות?
"הוא חסר סבלנות. בדרמה הוא יודע שהוא לא חייב להבין הכל מיד, בעיקר כשמדובר בנסיעה של הגיבור בגשם, בשתיקה, מלונג איילנד לטיזי-נבי. 'בטח יש כאן המון משמעות' אומר הצופה לעצמו וממשיך לצפות בסבלנות. אם זאת הייתה הקומדיה שלי והייתי מושיבה את קרן (מור – ל"א) לבכות בגשם את כל הדרך מאילת לגולן, הצופה שלי מזמן היה קם לכבות את הטלוויזיה".
את החרדה המוכרת של כל כותב קומי – קהל אדיש, או גרוע מכך, קהל עוזב – אפשר אולי לשכך קצת באמצעות כתיבה בצוות. נכון, זה נשמע לא קל, אבל מה רבה ההפתעה כשמתברר שכמעט כל הכותבים הקומיים של העשור האחרון עושים זאת בזוג או יותר: מ"רמזור" (אדיר מילר ורן שריג) דרך "עספור" (גיא אמיר וחנן סביון) ועד "בלתי הפיך" (סיגל אבין ורענן שקד) – כמעט כל פאנץ' טלוויזיוני שמגיע אליכם נרקח בצוותא. לא סתם אסי עזר מכנה את החלטתו לכתוב לבד את הסדרה הראשונה שלו "טעות חיי".
"יש משהו בתהליך הזה שהוא נכון יותר לקומדיה", אומר דוד ליפשיץ, הכותב הראשי של 'ארץ נהדרת' אשר עובד בימים אלה עם הקולגה אסף גפן על הקומדיה "שחקן זר". הסדרה תגולל את קורותיו של כוכב כדורגל מקומי שנקנה על ידי מועדון אנגלי ועובר לשם עם אביו, אחיו הגדול והלוזר ובת זוג שהיא דוגמנית פליטת ריאליטי. כדי להקשות עוד קצת על המעבר, מוצמד גם סוכן כושל – בגילומו של אסי כהן – שמסבך את העניינים. טוב, אולי כל הטירוף הזה באמת דורש לוחמה משולבת.
"פחות כותבים זה פחות טוב", טוען ליפשיץ. "אם תראי קרדיטים של פרקי קומדיה בארה"ב, יש תמיד לפחות שניים-שלושה כותבים לפרק. אישית, כשאני רואה שיש רק כותב אחד אני יודע שיהיה פרק מבאס, כי הכותב ישב לבד ולא היה לו עם מי לבדוק, עם מי להשוות. אז יש ימים שאתה נפגש עם הפרטנר שלך והכל קולח, ויש ימים שלא. כמו היום", הוא נאנח, "אנחנו כבר שעה יושבים בשקט מול המחשב".
מחשב אחד? לשניכם?
"כן. אנחנו לא מאמינים בחזון של ביבי של מחשב לכל ילד. מחשב לשני תסריטאים. זה מה יש".
גם בחבורה המפורסמת של מסודרים והפרלמנט, שלגמרי נחשבת לילדים הקולים מהמושב האחורי של האומה, אין קומדיה חד-הורית. "אנחנו הרי לא סופרים, זה קטע אחר", אומר הראל, "הפרלמנט לגמרי נולדה מהכימיה של החבורה שלנו – כבר שנים שאנחנו עושים ערבי אלתורים, נפגשים בבית של מישהו, זורקים רעיון לאיזו סיטואציה ומתחילים לזרום עליה. את כל הערב הזה אנחנו מקליטים וזה החומר שממנו נוצרה הסדרה. בעיקרון אפשר להגיד שמה שאנחנו עושים בטלוויזיה נולד מזה שאנחנו מנסים להצחיק אחד את השני".
סיגל אבין, זה באמת כזה כיף לכתוב ביחד?
"לצערי במקרה שלי העבודה די רחוק מפנטזיית ה'יושבים בחדר וצוחקים'. לרוב, אם תיכנסי למשרד שלי תראי את המצח שלי מונח על השולחן, או לחלופין אותי דופקת את הראש בקיר. הרי קומדיה היא קצת כמו מתמטיקה, יש נוסחא מסוימת ואת במירוץ תמידי לפצח אותה. גם אם יש צחוק ברגע שעולה הרעיון, משם זה ממש רק עבודה שחורה".
כולם רוצים אמריקה
אלא שהעבודה השחורה הזאת לגמרי משתלמת, כי השוק רק ממשיך לחפש את הקומדיה הבאה שתפיל אותו. עבור גופי השידור, לסדרות קומיות יש מספר יתרונות בולטים על פני אחיותיהן הדרמות הכבדות: הן נחשבות נגישות יותר עבור הקהל, עובדות טוב יותר בשידורים חוזרים, קל לבנות עבורן עונה שנייה ושלישית – והקהל, המקומי והעולמי, תמיד רעב לעוד מנה של צחוק. "כששואלים אותי מה אני מחפש, אני כל הזמן אומר 'קומדיות'", מספר עמיר מאורי, מנהל מחלקת הדרמה והקומדיה בקשת. "מבחינתי אני לא מקבל מספיק הצעות לקומדיות, אני תמיד רוצה עוד".
ויש כמובן את העניין של חו"ל – או איך שאוהבים לכנות את זה בתעשייה: "מסגרת תוכן גלובלית". הרי היום, אחרי הצלחות כמו "הומלנד", יוצרים ישראלים כבר לא מפחדים לפנטז על מכירת פורמט מעבר לים – וכולם יודעים שהרבה יותר פשוט לעשות את זה עם קומדיות אוניברסליות מאשר עם דרמות כבדות על משפחות חרדיות במאה שערים. לראייה: "רמזור" שנמכרה לרשת פוקס (אך בוטלה בסופו של דבר) ו"יום האם" של לונדון דקל, שנמכרה ממש עכשיו ל- CBS האמריקאית, שכבר הספיקה ללהק את דברה מסינג לתפקיד קרן מור.
אז נכון, זה לא אומר שכל קומדיה מקומית תהפוך ללהיט החדש של HBO, אבל היי, לפנטז תמיד מותר – ובינתיים אפשר ליהנות משצף של יצירות מאת האנשים שיודעים לעשות מהלימונים שלהם לימונדה עמוסת אירוניה, גם אם זה עולה להם בבריאות. "לכתוב מצחיק זה ייסורים, ורק כשאני מקריאה את מה שכתבתי לשבי גביזון, העורך שלי, ולדנה עדן שותפתי, והם במקרה צוחקים – אני צוחקת גם. בעיקר מההקלה שהם לא יעירו לי", משתפת לונדון-דקל. "למרות הקשיים, בסופו של דבר מאוד משתלם להתפרנס מהחיים, לדעת להפוך אותם לחומר כתיבה. הרי החיים כחומר הם גן עדן. בכל מובן אחר, הם די איומים".