"את 'מלאכת החיים' של חנוך לוין ראיתי יותר מעשר פעמים", מספר רוני קובן, אחד מיוצרי הסדרה הדוקומנטרית החדשה על חנוך לוין, "כבר היה לי מקום קבוע באולם שבמוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שורה ראשונה באמצע, מרחק יריקה מיוסי בנאי ותיקי דיין שנתנו שם ערב ערב את הופעת חייהם, קרב אמיתי, עד לעצמות, בין גבר לאישה, שקמים לילה אחד בדמדומי חייהם ועושים חשבון נפש אכזרי על נישואיהם המרקיבים, או כמו שאומר יונה פופוך הוא יוסי בנאי בעודו מצביע בתחילת המחזה על אשתו הנוחרת במיטתם הזוגית: 'הרבה פגרים נערמו על המיטה הזאת, 30 שנות זבל'.
"מהצגה להצגה בער בי הרצון להביא את אבא ואמא שלי, הרגשתי שיש דברים שאני יכול לומר להם רק ככה, אבל לא העזתי. חשבתי שהם לא יבינו, שיסתכלו על כל העסק בעין עקומה. רצה הגורל ובאותה תקופה שירתתי ככתב בגלי צה"ל. ערב אחד הגיעה ידיעה על זכייתו של יוסי בנאי בפרס חשוב. הוקפצתי לקחת ממנו ציטוט ליומן הבוקר, אבא שלי נתן לי טרמפ למוזיאון לראיין את יוסי בנאי מאחורי הקלעים. כשסיימנו, בנאי הביט באבא שלי ושאל: 'נו, אתה גאה בילד?' ומיד הזמין את שנינו לצפות בהצגה. זו הייתה הפעם הראשונה שאבא שלי צפה במשהו של חנוך לוין. בדרך חזרה הביתה השתררה באוטו שתיקה. "נו אבא מה אתה אומר?", שאלתי את אבא שלי בחשש, "מה אני אגיד לך", הוא ענה, "חנוך לוין הזה – הוא אומר את האמת". שבועיים אחר כך הוא קנה לו ולאמא שלי זוג כרטיסים. ואני יודע שהצפייה המשותפת הזו נחרטה בהם. אולי אפילו שינתה אותם קצת".
שלב מס' 1: תשוקה
"סליחה את הגברת של הישבן הזה?"
אם יש משהו שאתה יוצא ממנו כמעט בכל פרק מ"חיים שכדוגמתם לא ראינו מעולם" (במאי: רן לנדאו, עורכת: שרון קרני), שעלתה לפני שבועיים בערוץ הראשון, זה עד כמה חנוך לוין היה סוכן של האמת. המחזאי חיפש כל חייו, כמו בצילום רנטגן, את מה שמעבר לצביעות, להדחקות ולפוליטקלי קורקט. הוא עשה את זה כשכתב על המצב הפוליטי בסאטירות שלו, הוא עשה את זה במחזות החברתיים שכתב הרבה לפני שזה נהיה בון טון לדבר על מעמדות, עשירים ועניים, והוא הציב מראה לא פחות נוקבת כשהתבונן פנימה, אל חייו הרומנטיים, תשוקותיו, מערכות הנישואים שלו, יחסי הורים וילדים.
בכל זה יעסוק הפרק השלישי בסדרה שישודר במוצ"ש ב-22:00 בערוץ הראשון – באהבה (שלא ממש קיימת) לפי לוין, כפי שהיא מתבטאת במחזות שלו ובחייו. לוין לא מאמין ברומנטיקה, לפחות במחזותיו. אין הרבה אהבה, יש תשוקה, גברים נשלטים על ידי התשוקה שלהם. נשים לא. כך שכל זמן שהתשוקה נמשכת, האישה שולטת בגבר. גברים מתאהבים אצלו אף פעם לא עד הסוף ממש ותמיד בפנטזיה. לפעמים הם מתאהבים רק באיבר, לא באישה כולה, כמו באחת ההצגות הראשונות שלו, "יעקובי ולידנטל", שכוללת את אחד מניסיונות החיזור הכי מצחיקים שנכתבו בשפה העברית". וכך מתחיל הדיאלוג:
יעקובי: סליחה, את הגברת של הישבן חזה?
שחש: ככה זה יצא.
יעקובי: מקסים, מה שמו?
שחש: ידידים קוראים לו ביג תוחס.
יעקובי [לישבן]: הלו, ביג תוחס.
שחש: כולם כל-כך מתפעלים ממנו, ואילו אני מצידי אומרת: קחו אותו, מה לי ולו? מה אני צריכה את חית-השעשועים המפונקת הזו צמודה אלי לי מאחורה? מפני שאני, אולי עוד לא ידוע לך, פסנתרנית.
'יעקובי ולידנטל' הוא מחזה לשלושה שחקנים – שני גברים שנלחמים על ליבה של אישה אחת, רות שחש. המחזה עלה ב-1972 בתאטרון הקאמרי והוא גם הראשון שחנוך לוין ביים בעצמו. "אני זוכר שראיתי את זה וצחקתי כל כך", נזכר בפרק הבמאי מיקי גורביץ', "עצם זה שהוא העז להגיד שזה מה שמניע אותנו: אני רוצה לזיין אותך, אני רוצה לשכב איתך, אני רוצה את התחת שלך. צריך לזכור לאיזה תיאטרון הוא נכנס - מהוגן, כולם על הבמה דיברו יפה, החוסר טקט הזה שלו היה ממש מחייה נפשות". השחקן דרור קרן ששיחק בכמה מההפקות המצליחות של לוין מוסיף: "תחשוב מה משפט החיזור הראשון שלו – 'סליחה את הגברת של הישבן הזה?' זה מיד ממחיש מה חשוב לו: את מחוברת אליו? כי אני רוצה אותו. איתך אני צריך לדבר על זה?".
שלב 2: חתונה
"אני אוהב אותך. אני רוצה להתחתן איתך. את יודעת לבשל?"
אחרי חיזור קצר יעקובי ורות שחש מתחתנים, היא כי הוא נראה לה נוח לשליטה ובעל פרנסה קבועה והוא בגלל התוכעס והאמנות. אבל מהר מאד היחסים מתקלקלים. הפער בין הציפיות למציאות גדול מדי. קשה להאמין שלוין כתב טקסט מדוייק וכואב כל כך על חיי נישואין עוד כשהיה רווק, לפני שבכלל התחתן בעצמו. "חנוך הבין כבר אז שהמציאות לא דומה לפנטזיות שלנו", אומרת בפרק פרופסור נורית יערי, מהחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב, "וכשהשנים עוברות, האושר לא מתגלה ומתחילים לחפש את הסיבות למה אין אושר. הזמן שוחק את התשוקה, את הגוף שלנו, את החלומות שלנו ואז מתחילים לעלות תחושות הכעס, הזעם וההחמצה. בוקר אחד אתה מסתכל על אישתך ותוהה: 'מי זאת? מה אני עושה איתה בכלל?'".
כמה שנים אחרי לוין מכיר את מי שתהיה אשתו הראשונה: נאוה כורש. "מאד אהבתי איך שהוא נראה", היא מספרת בסדרה, "היו לו אוזניים הכי יפות בעולם וקוצים מטר לכל צד, ממש כמו בהצגות שלו. עיניים גדולות בתוך סוודר ענק. התאהבתי". "הוא כתב לי מכתב", מוסיף ידידו הוותיק ויטק טרץ', 'פגשתי בחורה בלונדינית גבוהה, אני מסתובב בין רגליה כמו פודל'. קראתי וידעתי. זהו. הוא מאוהב".
נאווה: "אנחנו יודעים שלהתאהב זה 99 אחוז פנטזיה, לאהוב זה עבודה של היומיום ובעבודה של היומיום הוא לא היה פרטנר. היה עסוק רק בכתיבה וכשנולד לנו ילד, ישראל, זה כבר פחות עבד".
סיפור אהבתם של כורש ולוין שהדרדר לסיפור מתח של חטיפה כפולה, כבר סופר בחלקו לפני שנה בסרט האישי-משפחתי העדין והיפה שעשה בנו של חנוך, רפאל, על אביו. זה גם הסרט שגרם ככל הנראה לבני המשפחה, כל נשותיו וילדיו, לשבור את חומת השתיקה שהקיפה את לוין כל חייו, ולספר בסדרה את סיפורו וסיפורם. אחרי 4 שנות נישואים, נאוה לוקחת איתה לארה"ב בלי להודיע את בנם המשותף ישראל, מבלי להודיע ללוין. היא נוסעת שלא על מנת לחזור. "בפתק שהיא השאירה לו", מספר הבן ישראל בסדרה, "נאוה כתבה לאבא: 'אני יכולה או לתקוע את הסכין בך או בי ואני בוחרת לתקוע את הסכין בך'.
כמה חודשים אחרי מתארגנת פגישה בניו יורק. חנוך מגיע לפגוש את נאוה וישראל, הוא מבקש לקחת את הילד לבד להצגה, אבל במבצע מדוקדק ומתוכנן מראש הוא בעצם מעלה אותו על הטיסה הראשונה לישראל.
"עד גיל שנתיים וחצי ביליתי עם אבא מעט זמן ועם אמא שלי הייתי כל דקה, "מספר ישראל, "פתאום היא לא הייתה שם. פתאום אתה לוקח ילד ומנתק אותו ככה מאמא שלו?
תסתכל על התמונה היותר גדולה. זה גם לא שהוא לקח אותי כדי לבלות איתי. הוא לקח אותי ונתן לעדנה אשתו השנייה לגדל אותי".
שלב 3: מלחמה
"אין בעולם אהבה! וכל ההבדלים הם בין שנאה לוהטת לשנאה כבויה"
עם או בלי קשר לסערות של חייו האישיים לאט לאט המלחמה זולגת לזוגיות גם במחזות שלוין כותב. בהצגה "הזונה הגדולה מבבל" שהוא מעלה בקאמרי ב-1982 הוא מביא עד לקצה את סף הסבלנות של הצופה הישראלי, רק שהפעם לא מדובר בסאטירה על המצב אלא במלחמת עולם מיתית שפורצת בין גבר לאישה, סיפור על אישה שנוקמת באופן בלתי נתפס בגבר שאנס אותה. המחזה כל כך נורא עד שרבים מהצופים פשוט עוזבים את האולם. בלוק אייטיז חינני הם מתראיינים לצוות צילום של הערוץ הראשון שממתין להם מחוץ לתיאטרון, ומטיחים בלוין סופרלטיבים כמו: "חולה נפש, מניאק מדכא, יוצר מנוון".
העלילה שהכעיסה כל כך מספרת על הזונה הגדולה מבבל שמגיעה למדבר להלווית אחותה. האלמן הטרי חושק בה ואונס אותה על הקבר שזה עתה נכרה. הזונה חוזרת לארמון ומגלה שהיא בהיריון. את הבן המשותף, פרי האונס היא יולדת ושולחת אל אביו. שבע שנים מאוחר יותר היא מזמינה את האנס יחד עם הבן לארמונה. מאחורי גבו של האב היא מורה לשחוט את הבן המשותף, ואז מגישה אותו לאביו בארוחה. האב אוכל את בנו מבלי לדעת שזה מה שהוא עושה. בסיום ההצגה מסתובב האב השבור על הבמה ובידו סיר הצרכים שהוא כל מה שנותר לו מבנו. הקהל מצביע ברגליים והזונה הגדולה מבבל יורדת אחרי פחות מ-30 הצגות.
"אני לעולם לא אשכח את החזרה הגנרלית", נזכר בסדרה אורי עופר שהיה בזמנו מנכ"ל התאטרון הקאמרי, "היה אולם מלא, שישי ערב. יוסי ידין ישב בשורה 10 באמצע. אחרי כמה דקות הוא קם ואמר "מספיק, אנחנו לא מוכנים יותר לשמוע את המחלות שלך. להסיר את החרפה הזו". השחקנים על הבמה לא ידעו מה לעשות, סגרנו מסך , הקהל באולם נשאר לשבת".
"חנוך מהצד, מאחורי הקלעים, סימן לא להיבהל", נזכרת השחקנית יהודית ינאי, "הוא אמר לנו: 'להירגע. שיצעק, שיצעק'. ידין סיים לצעוק וחנוך לחש לנו: 'אוקיי. ממשיכים'".
"גם בהצגות הבאות", נזכר ששון גבאי שהשתתף בהצגה, "אנשים צעקו מהקהל 'בושה חרפה איך מציגים דבר כזה'. חנוך לא נותן לך עולם כיפי ונחמד, זה מצחיק אבל תמיד גם מר ואפל וכואב מאד. כמו בחיים".
ופרופסור נורית יערי מסכמת: "הטרגדיה, מראה לנו את מה שאנחנו רוצים לא לראות. שהמאבק בין גבר ואישה יכול להיות מאבק עד מוות. חנוך ידע את זה והיה לו חשוב לומר את זה לכולנו".
חלק 4: ריקבון
"האידיוטיזם הזה, לשכב יחד במטה זוגית, פה אל פה, אחד מתייפח, שותת דם, והשני מחליק על האלפים בחיוך, ואלה נקראים חיי נישואים. הלא הכל שקר, שקר"
אבל עם כל הסערות והטלטלות, כשנשותיו וילדיו של לוין מדברים עליו כאיש משפחה הם נזכרים בו בגעגוע גדול ובהמון אהבה. הם מתארים שיגרה של קסם, של משחקיות. "חיי השגרה", נזכרת אשתו השנייה עדנה, "היו ברורים ובלתי ניתנים לשינוי. הוא היה קם בשש וחצי בבוקר, מצחצח שיניים, שותה קפה והולך לכתוב. בשבתות היה אותו דבר. והילדים בבית". "כשהיה רעש", נזכר בנו רפאל, "אבא היה צועק 'חורזם'. זה אמר שקט. צעקה חדה שחותכות ת'אוויר וכולם נאלמים דום. חורזם!!!".
"היינו משחקים בארוחות ערב משחקים מיוחדים ומוזרים", נזכר הבן אהרון, "חידות, שיכול אותיות, הוא מאד אהב חידות שיולונדע, היה פותר ושולח כל פעם בשם של ילד אחר שאולי נרוויח איזה 400 שקל. תמיד הייתה תחושה שאנחנו מאד חשובים לו, הכי חשובים , אבל הנשים לא. את הנשים אפשר להחליף".
ב-1989 עולה בהבימה אחד המחזות הכי מצליחים והכי אהובים של לוין, "מלאכת החיים". סיפורם של יונה ולביבה פופוך, כל כך שובה את הקהל הישראלי שהוא מופק שלוש פעמים ובכל פעם רץ מאות הצגות. בפעם הראשונה עם ליא קניג וניסים עזיקרי, בפעם השנייה עם תיקי דיין ויוסי בנאי, ובפעם השלישית עם ליאורה ריבלין וששון גבאי.
"מלאכת החיים זה מחזה על זוג ש-30 שנה חי ביחד", מספרת תיקי דיין בסדרה, "הבעל קם לילה אחד מסתכל על אשתו שישנה במיטה וזה לא נראה לו בכלל. הוא לא מבין למה היא שם כל כך הרבה זמן, הוא רוצה לעזוב. הוא מודיע לה שהוא עוזב ואז מתחילה ההצגה: כל האפשרויות שיש בידיה כדי לנסות להבין למה, כדי לשכנע אותו לא ללכת". אבל יונה לא מוותר. "גם אם נשתוק", הוא מטיח באשתו, "אני אזכור כל רגע. באיזשהו מקום מתרחשים חיים ואני לא לקחתי בהם חלק".
"התשוקה שלו לנשים אחרות", אומרת לקראת סוף הפרק אשתו השנייה של לוין, עדנה, "כל פעם הציתה בו את האש הזאת והוא לא היה מסוגל להפעיל את השכל הישר בשביל להחליט מה טוב או לא טוב, נכון או לא נכון לטווח הרחוק". "זה תמיד התחיל ברגשות עזים", מוסיף חברו ויטק טרץ', "אהבה מאוד גדולה והוא לא ראה שום בחורה אחרת ואז כעבור זמן מה הוא היה אומר – 'פתאום התחלתי לראות שיש עוד בחורה'".
ב"מלאכת החיים", לעומת זאת, יונה הבעל בוחר להישאר בבית. הוא מבין שעדיף עם לביבה מאשר להיות לבד, ושהחיים הקטנים שניהל הם כל מה שיש וכל מה שיהיה לו, אבל הוא מתקשה להשלים עם זה. "אני חושבת שהבדידות מאיימת על אנשים יותר מכל", אומרת השחקנית לאורה ריבלין ששיחקה את לביבה בהפקה של בית לסין ב-2012, "בדידות היא דבק שמחבר בין אנשים לא פחות מאהבה". וכך, רגע אחרי שיונה מבשר על בחירתו בלביבה הוא מת בזרועותיה. רגע לפני שהוא מת, היא שרה לו את אחד משירי האהבה העצובים והיפים שנכתבו כאן.
"וכשמיששנו זה את זו לראשונה,
כבר ניחש הלב הכול:
סחורה פשוטה מחומר זול.
לא היה בנו להט.
בחרנו זה את זו מפני שמוכרחים.
מפני שגשם יורד בעולם, והלילות קרים,
ומפני שאי-אפשר לעבור את החיים האלה
בלי חיבוק.
אבל מעולם לא עזב אותנו ריח כבד של שוק".
הפרק השלישי בסדרה "חיים שכדוגמתם לא ראינו מעולם", ישודר במוצ"ש אחרי 'רואים עולם', ב-22:00, בערוץ הראשון.