פעם, בהופעה של גורי אלפי, שמעתי אותו מספר לקהל בגאווה עד כמה הוא סחי: הוא מעולם לא היה עם אישה אחרת מלבד הילה אהרון, זוגתו מגיל 17, ומעולם לא לקח סמים. עכשיו, כשהגיע לגיל 40, הוא סוף סוף יכול לסמן וי לפחות על אחת מהחוויות האלה. "זהו, זה נגמר, עישנתי גראס", הוא מספר בחיוך, "זה היה בקיץ האחרון בלוס אנג'לס. הייתי באיזו מסיבה, הביאו לי ג'וינט, ואמרתי לעצמי 'די, כמה לא מגניב אני יכול להיות?'. אז לקחתי שתיים-שלוש שכטות והפכתי לענן".
לא רע.
"כן, כנראה השתלם לחכות כל כך הרבה שנים עד הפעם הראשונה. הרגשתי שאם מישהו ייגע בי אני אתפזר, וכדי שזה לא יקרה החזקתי את הגוף שלו צפוף במועדון עם הרבה אנשים. חברים שלי רצו לעבור למועדון אחר, אז אמרתי: 'אין בעיה, אני אסיע אתכם'. עמדתי עשר דקות מחוץ לאוטו וחשבתי איפה אני אשב, לא הבנתי שאני צריך לנהוג כדי להסיע אותם. היה מצחיק".
למה יש לי תחושה שגם באותם רגעים חשבת על הפאנץ'?
"אני לא יודע אם זה מה שקרה, אבל אין ספק שעניין השליטה הוא בעייתי אצלי, כל הקטע של לשחרר. אני יודע שלפעמים צריך לאבד את חוש המידה והאחריות, אבל גם את זה אני עושה בצורה מבוקרת".
זה לא סוד שקשה להוציא את גורי אלפי מאיזון. הוא טוען שזה מולד, משהו שהגיע מהצד הבריטי של משפחתו. אחרים מרגישים שאלפי עבד על התכונה הזו לאורך שנים, דווקא כקונטרה לקריירה שלו, שבה הוא מרשה לעצמו לקחת סיכונים ולהפתיע. בכך הוא מיישם את העיקרון "סערה בחוץ, שקט בבית", אם כי אצלו בבית דווקא לא חסר רעש.
"אם את רוצה לראות אותי מאבד את זה לגמרי, בואי בבוקר כשאני צריך לארגן ארבע בנות לבית הספר ולגן. יש צרחות וילדה על כל רגל ואתה בקושי מגיע לאוטו. תגיעי בשבע וחצי ותצפי בקסם, זה ממש הזוהר הצפוני של רמת גן".
אחרי כל הניסיון ההורי שלך, זה עדיין סיוט בכל בוקר?
"כן. הדרך היחידה למנוע את זה היא לא להתעורר בבית. תתעורר בבית מלון מרוחק ויהיה לך בוקר שקט. זה ממש טיפ של מיכל דליות, לא?".
אילנה דיין חומקת לי במסדרון
בשנה שעברה גורי אלפי התיישב לראשונה בחייו בכיסא המגיש הבודד. אחרי שפירק צמד מצליח (אסי וגורי), פרש מפאנל מדובר (גב האומה), ובין לבין התנסה במשחק, בימוי ושירה, הוא הפך לאחד ממובילי המהפכה הקטנה של הלייט-נייט הישראלי. זה עולם שדורש ממנו מחויבות רבת עונות ונשימה ארוכה, שונה מזו שהורגל לה עד עכשיו בקריירה התזזיתית שלו. עכשיו, רגע לפני העונה השנייה של "הלילה עם גורי אלפי", הוא כבר נרגש ומסמן מטרות.
"קודם כל אני רוצה להביא את אילנה דיין להתראיין", הוא אומר, "אני מעריץ אותה והיא כאן בבניין בקשת, אבל היא חמקמקה. הדרך שבה היא קראה את התגובה של נתניהו למצלמות, עם ה'מה אומרים? לא אומרים', היתה הצהרה חזקה מאוד. אנחנו צריכים עיתונות כזו, במיוחד בעידן של פייק ניוז ומנהיגים שמדברים בטוויטר".
אתה אוהב לראיין?
"כן, אבל אני צריך עוד להשתכלל בזה. היו מקרים שהייתי אגרסיבי מדי, והחוכמה היא להוציא מאנשים דברים בצורה נעימה. כשעשינו פיילוט הגיעה אורלי לוי אבקסיס שאני מאוד אוהב, אבל באינסטינקט מימי גב האומה, כשהיא התיישבה מולי, הייתי כולי בתוקפנות. היא נעלבה ממני ואחר כך לא הסכימה לבוא לתוכנית, ובצדק".
למה זה חשוב לך, להיות נעים?
"כי אתה מזמין אנשים לסלון שלך, אתה לא בא לרדת עליהם. במקום העבודה הקודם שלי באנו כדי לכתוש, אני פחות שם עכשיו. היום יש לי את הדבר שלי, שזה 80% בידור ו-20% אמירה, אין עלי עול של מסר לאומה בכל פעם. זה עושה לי יותר טוב ברמה האישית, מבחינת לישון בלילה וקארמה. אני מצטער על האמירה הרוחנית הזאת, אבל אני מעדיף להפיץ אור מאשר לעורר מדון".
בניגוד, נאמר, למתחרה שלך מערוץ 10, אסף הראל?
"אני מת עליו, יש לו לשון חדה והרבה ביקורת. הוא לא תמיד משתדל להצחיק, חשובות לו האמירה והמסר, והוא מעולה בזה. אם אני אעשה משהו דומה זה יהיה מזיע. אני יודע את מה שאני יודע ומתמקצע בזה. זה כמו קיפוד: יש לו רק טריק אחד, אבל הוא עושה אותו מצוין. אגב, אסף ואני רוצים להתארח אחד אצל השני בעונה הזו".
עם ליאור שליין אתה מדבר?
"אם יש על מה".
ויש?
"לא ממש", הוא מחייך, "אולי נדמה לאנשים שאנחנו חברים כי רואים אותנו על אותו מסך, אבל החבר'ה של 'גב האומה' הם לא אנשים שאני בבית שלהם כל יום. אני מת על כולם שם ויודע שליאור לא ייתן לתכנית ליפול. אם ניפגש זו תהיה שמחה גדולה, אבל אלה רק חברויות קאסט".
מירי רגב צודקת, יש מועדונים סגורים
למרות רצונו לבדר ולא להטיף, כשאלפי נשאל על הקטעים שהוא היה גאה בהם במיוחד בעונה הראשונה – הוא מגיע מהר לרגעים הפוליטיים. ביניהם בלטו קרב ראפ מול תאמר נפאר, הביקורת על יחס המשטרה לאתיופים, וליווי צמוד של מירי רגב לפסטיבל קאן, שבמהלכו אלפי אמנם הטריל את שרת התרבות, אבל במקביל גם התאהב גם קצת.
"גילוי נאות: אני מחבב מאוד את מירי רגב", הוא אומר, "ואני יכול להגיד לה את דעתי גם כשאני לא מסכים איתה. מירי מפרקת את המובלעות של השמאל אחת אחרי השנייה, היא מוציאה את כולם מהכלים".
עמדת לצדה על הבמה באירוע פרסי אופיר, רגע לפני שהתחיל הבלאגן.
"כן, ראיתי את הכל הופך לטקס בית ספרי שיצא משליטה. לפני זה הייתי איתה בחדר כשהיא גילתה שעומדים לבצע שיר עם שורות של דרוויש, והיא לא ידעה מה לעשות עם זה. היא קראה ליועצות שלה, טיכסו עצה והחליטו שהיא לא תישאר בזמן השיר. מארגני הטקס לא נתנו לה זמן אמיתי להתכונן, אז מה שקרה בסוף זו פרובוקציה הדדית משני הצדדים". באקדמיה לקולנוע, מצדם, טוענים מאז המקרה שרגב עודכנה מראש על ההופעה ושעזיבתה היתה מסודרת.
הפרובוקציה הזאת שירתה בעיקר אותה.
"נו, ברור שהיא מתגרה בכוונה. מה את חושבת שחשוב למירי רגב, הקרן לקולנוע או הפריימריז בליכוד בעוד שנתיים? ביבי נתן לה מתנה. הוא שם אותה בעונש כשלא נתן לה את הבינוי ושיכון כמו שרצתה, חשב שבמשרד התרבות היא תאכל חרא ומרורים, וההפך הוא הנכון. העניין הוא שאת חייבת להודות שבמובנים מסוימים היא צודקת. את הרי יודעת שיש קליקות בתקשורת, כמו שהיא אומרת. יש מועדונים סגורים, יש שליטה תרבותית ושררה. אנחנו צריכים כל לבדוק את עצמנו כל הזמן".
אתה עושה את זה?
"אני כל הזמן שואל את עצמי: 'האם יש מספיק גיוון וקולות בקרב האנשים שעובדים איתי, ולא רק את הדעה שהבאתי מהבית, מהחינוך שלי?'. אני תמיד מנסה שחצי מהכותבים יהיו כותבות, ובוחן אוטומטית כמה נשים יש בכל פאנל שאני רואה, ואפילו בכל חדר שאני נכנס אליו. אם אני עושה אירוע לארגון כלשהו אני אשאל כמה נשים עובדות שם, באילו עמדות ולמה. בהייטק, למשל, החברה היא מאוד גברית. ואני כמובן מחכה שתהיה מנחה אישה בלייט-נייט. אני רק מקווה שלא מצפים שזה יהיה אני, שלא אצטרך להיות כמו יוצרי המטריקס ולעשות שינוי מין".
אתה מודאג כשאתה חושב על העולם שהבנות שלך יתמודדו איתו?
"אני חושב שהעולם שלהן יהיה שונה. אנחנו הרי יתוש בזמן: נשים רק הורשו להצביע לפני מאה שנים, זה לא רחוק מאיתנו. המין האנושי עושה צעדים מדהימים במהירות, בעוד חמישים שנה נהיה בעולם אחר".
לא בעולם של חיים יבין?
"די, די עם זה כבר", קולו מתחיל לעלות בעצבים, "אי אפשר עם הדברים האלה יותר. שמישהו יוציא מזכר כבר ויסביר שזה נגמר, שאי אפשר לחפון אף אחד או ללטף אף אחד או לנשק אף אחד או לנופף על אף אחת משהו בניגוד לרצונה. אני לא מכיר את חיים יבין, אבל חייבים כבר לשנות את תפיסת העולם הזו. ואם יש גברים שמלינים על זה שעכשיו נחיה בפחד, אז לא יקרה כלום אם נחיה איזה 25 שנה בפחד כדי להוציא את הדבר הזה מהמערכת. אם נשים חוששות מהטרדה מינית בכל רגע ורגע, אז שגברים יחששו מתביעה באותה מידה. זה מאזן האימה שצריך להיות בינינו".
גם על המסך אלפי לא עושה שום מאמץ להסוות את הדעות שלו, הפוליטיות והאחרות. הוא מקפיד לדווח למי הוא מצביע, אבל לא עושה הנחות גם לפוליטיקאים שתמך בהם. כשציפי לבני התארחה ב"גב האומה" הוא הציק לה על ההזדמנויות שפספסה להיכנס לממשלה. לעונה שעברה של "היום בלילה" הוא הזמין את שר האוצר משה כחלון, עקץ אותו על מחירי הדיור שטרם הצליח להוריד, ושיחק איתו במשחק "תא של אסיר או דירה להשכיר". העונה החדשה של "היום בלילה" מתחילה בראשון הקרוב, וגורי לא מתכוון להפסיק.
אתה מתחרט שהצבעת לכחלון?
"נו, מה את רוצה? זה מה יש. הלוואי והיה פשוט פה, כמו הדמוקרטים והרפובליקנים בארצות הברית. אתה יודע באיזה צד אתה, וזה לרוב הצד שנולדת בו, ואילו ערכים אתה מקדש. היום אנחנו ברשימות שלא סובבות אג'נדה אלא אדם, פרסונה. זה קשה. אני יכול רק להגיד שלביבי אני לא אצביע בבחירות הבאות".
אגב, מה חשבת על הבחירה בטראמפ?
"זה חלק מזרם לאומני ומסתגר, כולם מסתכלים רק על עצמם. גם הדרך שבה שראש הממשלה שלנו נוהג זו התנהגות אגוצנטרית מאוד. המנהג הזה, של לתקוף עיתונאים בגלל איך שאתה נתפס, פשוט לא מובן לי".
פמיניסט, אבל הילה מנהלת את הבית
את השואו ביזנס גורי ינק מגיל אפס, כבנם של מייסד פסטיבל מספרי סיפורים יוסי אלפי ושל המפיקה סו אלפי. עוד בתיכון הוא התנסה בסטנד-אפ של דומינו גרוס, בצבא שירת בלהקת חיל החינוך, וגם בהמשך חייו כמעט תמיד הופיע מול מצלמה או קהל. הרקע הזה לא סידר לו רק פור על אנשי בידור אחרים, אלא גם כמה בונוסים אישיים, כמו ביקור של שמעון פרס בחתונה שלו. "גם אני שמתי תמונה עם פרס בטוויטר כשהוא נפטר, יצאתי כמו כולם", הוא נאנח, "הוא הביא לי בתור מתנה לחתונה את הספר שהוא כתב, ובירח הדבש הילה אמרה לי משפט שרק רבין שמע בזמנו: 'עזוב כבר את פרס ובוא למיטה'".
לא ברור אם הספר עזר להיכנס לאווירה, אבל האלפי-אהרונים יכולים לככב בתשדיר לעידוד הילודה. ארבע בנות בין הגילאים שנתיים ל-13 - אמה, סול, מליה וניאה - דורשות מהמכונה המשפחתית שהילה וגורי בנו להיות משומנת ביותר. "לפעמים נדמה לי שצריך עוד שני מבוגרים בשביל לעמוד בכל המשימות", אומר גורי, "הילה היא המנהלת של הבית, ואני אומר את זה בשיא הענווה. אני עושה מה שצריך כדי לעזור, אבל מרגיש שאם אני מנסה להפוך את זה לשותפות מלאה – זה מפריע".
אבל אתה פמיניסט. למה שלא תהיה שותף שווה לגידול הבנות?
"כי שני מנהלים זה קשה, וכשיש ניהול טוב זה בסדר להיות מספר 2. אני גם אדם שתמיד מחפש פתרונות ודווקא זה גורם לי לפשל לפעמים, אולי זה החלק הגברי שבי".
זה לא התפקיד שלנו כהורים, למצוא פתרונות?
"לא, זה אקט אגרסיבי לפעמים. היופי בהורות הוא להשאיר את הבעיות לא פתורות ולחכות לזמן הנכון. ילד זה לא לוח מחיק, שאתה רושם ומוחק ועושה בקרת נזקים ותוצאות. אתה פשוט צריך להיות שם ולחבק. אני מאוד טיפש אז אני עדיין נופל בזה, וכל הזמן בודק אם הייתי יעיל. הילה ורוב הנשים שאני מכיר יודעות לחיות בתוך ההורות, יותר להיות ופחות לעשות."
הם גרים ברמת גן, ליד ההורים של גורי, ולצד הקריירה שלו מטפחים גם את זו של הילה, שבשנים האחרונות עשתה לעצמה שם כמטפלת בשחקנים ובאמנים. "כל הזמן רוצים לראיין אותה והיא לא מסכימה", אומר גורי, "אבל אני בטוח שכל מי שעבר אצלה הוא שלט פרסומת. היא משכנעת את האדם שהיוזמה אצלו בידיים, שזה החלק הקשה, ועוזרת לו להביא את עצמו לעשייה".
מתי אתה מגיע הביתה?
"יש שלוש תוכניות בשבוע, וביום של תוכנית אני אגיע מאוחר בלילה. אני עובד הרבה בלפצות, לנסוע לנסיעות ארוכות, להשלים פערים".
הקומיקאים היום יותר נועזים מאיתנו
סמכות אבהית היא משהו שאלפי לחוש בשנים האחרונות גם ביחס לדור הצעיר של הסטנד-אפ הישראלי. הוא יכול לקחת קרדיט על הפריצה של תום יער, שהתחילה בפינה אצלו ועכשיו קיבלה תוכנית משלה ב"יס", אבל מתאפק. "לא בגללי היא פרצה, היא נורא מוכשרת", הוא אומר, "זה היה עניין של זמן עד שהיא תתגלה, ועובדה שגם 'ארץ נהדרת' עשו איתה דברים. פשוט מגיע לה".
איפה גילית אותה?
"הייתי בהופעה שלה. אני רואה אמנים צעירים כל הזמן בהופעות, בסטנדאפ פקטורי או בקאמל קומדי קלאב. יש היום דור של אנשים כמו ניב מג'ר, לאה לב וירמי שיק בלום, והם יותר משוכללים משאנחנו היינו, כי יש יותר כלים לעבוד איתם. אני כולל בחבורה הזאת גם עורכי וידאו ושחקנים ומוזיקאים. תראי את רועי כפרי, איזה יוצר משוכלל הוא. ויש להם גם הרבה תעוזה".
בדומינו גרוס לא הייתה תעוזה?
"אנחנו עשינו נונסנס. זה היה סוג של מחאה שאמרה 'לא נעשה חיקויים ולא נשתתף במשחק שלכם', מרדנו בטוביה צפיר ורבקה מיכאלי. אבל עכשיו יש קומיקאים שלא חייבים לאף אחד כלום והתוכן שלהם יותר בוטה, משוחרר, פחות מדבר על משפחה ועל עדות. הם מעורבים פוליטית, מפרקים נורמות ופרות קדושות. אני מת על זה. קטורזה ואדיר מילר הם קומיקאי-על שכובשים כל במה, וגם לי יש עדיין מופע שהוא ה-DNA שלי. אבל כיף לי נורא להיתקל פתאום במישהו כמו אסף קפלנסקי, שמדבר על זה שהוא מלווה את אמא שלו לבדיקות בבית חולים ואין לו איפה לאונן שם".
שתיים מנציגות דור הקומיקאים החדש הזה, גלית חוגי ונועה ארנברג, כותבות ליס את הסדרה "האחיות המוצלחות שלי" שאלפי מביים. בקרוב תעלה "האחיות" לעונה שנייה, אחרי שהראשונה הפכה ללהיט בינג' מדובר. "הסדרה הזו היא ממש מתנה שקיבלתי", הוא אומר, "ביימתי דברים בעבר אבל לא ברמה עלילתית כזו, ובכל זאת כשגלית ונועה שלחו לי תסריטים אמרתי מיד כן. ידעתי לזהות שזו תופעה שקורית אחת להרבה שנים, שמשהו הולך להיות ממש טוב ושכולם יאהבו אותו, וזאת תחושה נורא כיפית".
לא קשה לך לביים? להגיד לאחרים מה לעשות במקום פשוט לבצע?
"דווקא מאוד טבעי לי להיות מנהל. אני מפיק בנשמה, שואו-ראנר. אני אוהב אנשים, לקבל החלטות, לעשות דברים מיד ולא לדחות אותם. למדתי מאבא שלי: עם כל הקטע של מספרי סיפורים, יש בו גם סוחר. היה לו מפעל לטקסטיל פעם, הוא יודע לנהל אנשים. זה היה בית ספר מצוין".
היית צריך פעם לפטר מישהו?
"בטח, הרבה פעמים. זה מעגל החיים, פעם מפטרים אותך ופעם אתה מפוטר. זה תמיד לא נעים ולא משנה מי מפטר אותך, אם זה צ'רלי צ'פלין או אורן חזן. אולי כשחנוך רוזן מפטר אותך זה כיף, כי הוא עושה את זה בתנועות, אבל זו הדוגמה היחידה שאני יכול לחשוב עליה".
העונה השנייה של "היום בלילה עם גורי אלפי" תשודר מהשבוע הבא בראשון-שלישי, מיד אחרי האח הגדול
סטיילינג: ליהי פדר