"עזה תיעלם, ונקרא למקום החדש 'נובה'", נכתב בפוסט שזכה ל-92 אלף לייקים באינסטגרם. "ואני ארקוד שם כמו שלא רקדתי בחיים, וזו תהיה האדמה שלנו".
כותבת הפוסט היא ד', צעירה תל אביבית שאחרי חשבון האינסטגרם הצנוע שלה עקבו עד השבוע רק 700 גולשים. את זהותה היא מבקשת לא לחשוף לאחר סדרת איומים מצד גולשים פרו-פלסטינים. "כתבתי את הדברים כסטורי, וחברים שראו אותו אמרו שלדעתם זה חשוב והציעו שאהפוך אותו לפוסט", היא מספרת. "ברגע שעשיתי את זה הוא פשוט התפוצץ. 60 אלף איש שיתפו אותו, קיבלתי אלפי הודעות בפרטי, אנשים אמרו לי שזה היה הדבר היחיד שהוציא מהם איזה חיוך של תקווה".
בתשובה לשאלתי על עמדותיה הפוליטיות, ד' ממקמת את עצמה במרכז ומדגישה: "תמיד קידשתי את זכויות האדם, חמלה היא הרגש הראשון שמופעל אצלי. אני לא רוצה להרוג במו ידיי תינוקות עזתיים, מעולם לא שנאתי ערבים וזה לא שהתחלתי לשנוא אותם השבוע. אבל אחרי מה שקרה אני אומרת לתושבי עזה – התינוקות שלכם הם הבעיה שלכם".
עוד לפני ששוחחנו היה לי ברור שאת פוסט ה"כמו שלא רקדתי בחיים" לא כתב אדם שביקש להביע השקפת עולם ימנית, אלא כזה שחווה צונאמי תודעתי. וזה אחד הדברים המרתקים, המשונים, הקשים והחשובים שקורים לנו מאז השבת השחורה משחור: המלחמה הזאת בוחנת מחדש את כל מה שאנחנו מגדירים כאנושי, כמוסרי, כמידתי. זה כנראה בלתי נמנע באירוע שהחל בגילוי המחריד ביותר של היעדר אנושיות שהתחולל אי פעם על אדמת ישראל, ונמשך באלף ואחד מופעים של אנושיות במיטבה על אותה אדמה. אירוע שיש אנשים שיצאו ממנו בחיים – ואחרים שמצליחים להתמודד איתו, פיזית ונפשית – רק בזכות גילויי אנושיות באמת באמת מופלאים.
הגיוני שכמעט 100 אלף ישראלים קראו את הדברים והזדהו, התחברו לרעיון או לפנטזיה של למחוק את עזה ולרקוד על חורבותיה. הרי אפילו אנשים שבשגרה מזוהים עם השמאל קוראים עכשיו לשטח את עזה, למחוק אותה, להשמיד אותה. חבר פייסבוק, ישראלי תושב קליפורניה, כותב "לצערי בשלב הזה צריך להרוס את עזה עד היסוד" (אני מניח שדי ב"לצערי" כדי להבהיר עם איזה מחנה הוא מזדהה); חבר אחר, שמאלני שאני מכיר מהחיים האמיתיים, שואל למה אי אפשר לנהל מו"מ על החטופים תחילה ו*רק אז* לשטח את עזה; בה בעת, באולפן חדשות 13, יושב האלוף במיל' נועם תיבון – דווקא הוא, מי שחילץ עם לוחמי מגלן את בנו אמיר עם משפחתו מקיבוץ נחל עוז – ואומר, אסור לנו להרוג ילדים ללא אבחנה, כי אנחנו לא כמוהם. זאת לא אמירה אסטרטגית או טקטית של האיש שראה את הלבן בעיניים של הנאצים מעזה; זאת אמירה מוסרית, הגדרה של גבולות האנושי. זה השיח שלנו עכשיו, גם אם נדמה לנו שאנחנו מדברים אסטרטגיה.
לשמאלנים זה כבר קרה פעם. פרוץ האינתיפאדה השנייה, בדגש על הלינץ' ברמאללה, יצר ממש נחשול של ישראלים שבאו ואמרו, תמכתי באוסלו וטעיתי, אנחנו מתמודדים עם חיות וכך צריך להתייחס אליהן. אברי גלעד ועירית לינור הם שני שמות שקופצים מיד לראש בהקשר הזה, אולי המייצגים הכי מובהקים של תופעת "הימני החדש", אנשים שלתפיסתם התפכחו באחת מאשליית המזרח התיכון החדש וכיו"ב רעיונות אוטופיים. אלא שבאינתיפאדה השנייה לא נמצאו בשום מקום 40 גופות של תינוקות יהודיים, חלקן ערופות ראש, כפי שנתגלו השבוע בכפר עזה. שאלת האנושיות של אויבינו, או ליתר דיוק היעדרה, מעולם לא הייתה תקפה יותר.
חבר הפייסבוק שהציע את נוסחת "לשטח תחילה" נגע בסוגיה האנושית-מוסרית הגדולה השנייה שיצרה המלחמה: שאלת החטופים. אותו קונפליקט שליווה אותנו לאורך שנות השבי של גלעד שליט, מועצם פי 10 או 200 על פי האומדן המקובל, אבל תכלס מועצם פי מיליארד כי מדובר בילדים. ובנשים. ובנערות. ובתינוקות. גלעד שליט היה חייל, ואנחנו נקרענו בשאלה מה נכון מוסרית לעשות למענו. מה תעשה לנו הקריעה שקורעות בנו תמונות הישראלים החטופים? מה יקרה לשיפוט המוסרי שלנו מול התמונות של הנשים הישראליות המוחזקות בעזה? "מה יהיה על החטופות", שאלה השבוע תמר קפלנסקי בטור ב"הארץ" והציפה תת-דילמה אנושית מחרידה: האם ישראל צריכה לפעול כדי לשחרר את הנשים – למשל להיענות למתווה הקטארי שדיבר על שחרור נשים וילדים תמורת שחרור אסירות – תוך סיכון, ובעצם ידיעה, שהטיפול בגברים שיישארו שם יידחה עד לך-תדע-מתי? והגברים שנמצאים שם, מה היה אומר המצפן המוסרי שלהם לו הייתה המדינה הולכת על המתווה הקטארי: שהצלנו את הנשים ואת הילדים, או שהפקרנו אותם?
"איפה היית, אדם? הייתי במלחמת העולם". כך נפתח "איפה היית, אדם?", הספר שכתב היינריך בל בעקבות חוויותיו כחייל גרמני במלחמת העולם השנייה. השאלה והמענה נראו לי תמיד כמו ניסוח קולע של השאלה לאן הולכת האנושיות במלחמה, לאן הברווזים הפנימיים שלנו עפים כשהאגם קפוא. אלא שאנחנו לא חיילים שיצאו לקרב, אלא אזרחים שנכפתה עליהם מלחמה ולפניה נכפה עליהם פוגרום. איפה היית, אדם? ספרתי גופות של ילדים בעוטף עזה.
בסביבה שלי – שמאלנית ברובה המוחלט – אני שומע קולות מעטים מאוד שמהדהדים את האלוף תיבון, וקולות רבים מאוד בעד שיטוח הרצועה. אלא שבניגוד לאינתיפאדה הראשונה, שבעקבותיה המירו ישראלים רבים את דתם הפוליטית משמאל לימין, אני לא מזהה הפעם סנטימנט דומה. "זה לא שהלכתי לישון אחרי הטבח בעוטף ובמסיבת הטבע, ואז קמתי בבוקר ביביסטית", אומרת ד'. "אני בכלל אדם א-פוליטי, ילדת מסיבות טבע. אבל מי שמבתר ראשים של תינוקות – זה אירוע משנה-תפיסה שאחריו יש לנו פשוט עולם אחר. לקריאה לשטח את עזה אין קשר למי שאני, לערכים שלי. אבל טבחו בנו בחסות האוכלוסייה האזרחית בעזה, וזה כל מה שאני יודעת על הסיטואציה".
התקשורת והרשתות החברתיות מלאות בעצות טובות להורים. איך להסביר לילדים על המצב, איך לעזור להם להתמודד עם השהייה במרחבים המוגנים, מה לומר להם (אם בכלל) על ההרג וההרס. כל זה חשוב וראוי ונכון, אבל זה גם קל יחסית. אינטואיטיבי. איך משתפים ילדים – והאם צריך בכלל לשתף אותם – בשאלת העין-תחת-עין? וכשנראה יותר ויותר תמונות של אזרחים עזתים וילדים עזתים מתים, מה – ושוב, אם בכלל – צריך וראוי לומר לילדים על ההצדקה לפעולות שגורמות לכל זה?
דעות יש לכולם. גם לי. אבל הטור הזה לא מנסה לקבוע מי צודק, איזה עיקרון מוסרי נעלה יותר ממשנהו, או מהו הדבר הנכון מבחינה אנושית בהתמודדות מול אויב שאיבד צלם אנוש – אם אי פעם היה לו כזה. הטור הזה נכתב כי השבוע הבנתי שהליבה המוסרית שלנו השתנתה, כנראה באופן בלתי הפיך, וזה אירוע שדורש את תשומת הלב והשכל של כולנו – כי מדינה ועם זה לא רק עניין של שפה וצבא והיסטוריה, אלא גם של מרקם מוסרי. כפי שבנינו צבא על עיקרון טוהר הנשק (ועזבו כרגע את השאלה כמה הקפדנו על העיקרון הזה), כך בנינו מדינה על עמודי תווך מוסריים (חירות, צדק, שלום, שוויון בלי הבדל דת וגזע ומין, ושאר הדברים המפורטים בפסקה ה-13 של מגילת העצמאות. שוב, עזבו כמה הקפדנו על זה). השינוי של השבוע האחרון עשוי או עלול לשנות את פני המדינה, כי זה מה שקורה כשהעקרונות הכי בסיסיים שלנו משתנים. לא בטוח שאפשר לשלוט בזה, לא בטוח שצריך לעצור את זה, אבל אסור לנו לא לראות את זה.
בסיום השיחה עם ד' צץ הסבר אלטרנטיבי לוויראליות המטורפת של הסטורי-שהפך-לפוסט. "אני לא הייתי במסיבה בקיבוץ רעים, אבל הרבה אנשים שאני מכירה מתים והרבה אחרים נמצאים בייאוש", היא אומרת. "רוב האנשים שהגיבו לא דיברו בכלל על פוליטיקה או הביעו איזה צמא לדם, אלא התחברו בכלל לתקווה שהבעתי שם".
התקווה לרקוד לזכר מי שנרצחו כשביקשו לרקוד?
"התקווה להתעורר לעולם טוב יותר כשזה ייגמר".
אנשים לא התחברו לדברים כמסר של נקמה? מין "נרקוד על הדם של עזה"?
"אני מבחינתי לא כתבתי מסר של נקמה אלא של אופטימיות, ומהתגובות נראה שהרבה אנשים קראו את זה בדיוק ככה".
וכאן אולי טמון לב הסיפור: אם כמעט 100 אלף ישראלים מזדהים עם הרעיון של מסיבה על אדמת מה שהיה פעם עזה, אם עבור רבים מהם מדובר בכלל בחיפוש אחר סוף טוב ולא נקמה – הרי שההשמדה ההכרחית כדי להגשים את הפנטזיה של ד' היא בכלל לא אישיו, בכלל לא העניין כאן. והנה זה שוב, הגבולות של האנושיות שלנו. של המותר והאסור והנכון והמידתי. חשוב שנהיה ערים לזה, שלא נטאטא את זה מתחת לשטיח. כי ארצות משנות את פניהן לא רק כשנפרצים גבולותיהן הפיזיים.