כשהייתי בת שש-עשרה שנאתי את המשקפיים שלי. לא היו לי עדיין עדשות מגע והעדפתי ללכת כעיוורת ברחוב ולהיתקל בעצים מאשר להיתפס מרכיבה אותם. למעשה, זה בדיוק מה שקרה – הייתי יוצאת בלילות נטולת משקפי ראייה ונגררתי באפילה אחרי חברותיי, שנהגו להזהיר אותי מראש מפני מכשולים בדרך או כשאיזה בן חתיך מהשכבה התקרב אלינו. בקיצור – "דייט בחשיכה", גרסת שנות התשעים.
לא יכולתי שלא לחשוב על עצמי בת השש-עשרה כשישבתי בסלון של משפחת צדוק בראשון לציון, מול קורל (17) ואימה, אורית (40). חוסר הביטחון שלי כנערה גרם לי לעשות דברים מטופשים למדי, כמו כל טינאייג'ר שהכרתי בחיי, אבל את חוסר הביטחון של קורל תיעדו המצלמות בעונה השנייה של "חלומות מפלסטיק", שמשודרת בימים אלה בהוט בידור ישראלי.
הסדרה, אם טרם נתקלתם, מתעדת כמה מנותחים פלסטיים שחולמים על השינוי שיהפוך אותם למושלמים. כולם מגיעים לד"ר דב קליין, מלך שתלי הסיליקון הישראלי, ופורשים מול המצלמות את סיפוריהם האישיים והכואבים: דלית זריהן מ"היפה והחנון 3" שמתוסכלת מהגדלת החזה שעברה, הטרנסג'נדרית עדן שמבצעת גם היא ניתוח בשדיים, זמרת מתחילה שמנסה לפרוץ לתודעה ובחור צעיר שחולם על שתל בסנטר.
בין שלל סיפורי העונה בלטו במיוחד הצדוקיות, נערה יפיפייה שכל שאיפתה בחיים היא חזה נשי ומלא ואימה, מנותחת חזה בעצמה, שמנסה לשכנע את קליין להשתיל לבתה את השתלים הגדולים שבהם היא חושקת – למרות התנגדותו.
הסיפור הזה כבר מספר את עצמו, לכאורה: ילדה מבולבלת מהפריפריה עם דימוי עצמי נמוך ואימא דוחפת שלא מהססת גם לחשוף אותה לאור הזרקורים. האני בובו ומאמא ג'ון הישראליות, אם תרצו. כל כך קל להזדעזע ולצקצק מול הסצנות המשפחתיות שלהן, אבל בדירה המעוצבת בראשון נחשפת מציאות מורכבת קצת יותר, שאיכשהו נשארה על רצפת חדר העריכה של הריאליטי.
"אני רוצה קודם כל להבהיר שזו הייתה החלטה שלי בלבד", פותחת קורל בדיפלומטיות מעבר לשנותיה. היא נכוותה מהחשיפה ומהביקורת. "נעלבתי מאוד, גם בשמי וגם בשם אימא שלי", היא מודה. "לפני התוכנית אני הייתי בלי חזה בכלל, כמו גבר. בגיל 13, כשלכל החברות שלי כבר היו ניצנים, הבנתי ששלי לא גדל, הוא היה שטוח לגמרי. זה לא הפריע לי אז, אבל כשהגעתי לתיכון זה השתנה. הייתי חסרת ביטחון כשהלכתי עם בגד ים או עם גופיה, ליד חברות שלי. הן לא שפטו אותי, אבל כשהייתי יוצאת איתן הייתי מרגישה... פחות".
אבל את באמת מאוד יפה. בטח שמעת את המחמאה הזו מאנשים לפני כן.
קורל: "שמעתי אותה, אבל זה היה כמו חלק קטן שהיה חסר בפאזל".
אורית: "בנשיות".
קורל: "בנשיות, בדיוק. כשהייתי בת 15 אימא שלי עשתה חזה, כי גם לה היה שטוח, ומאוד אהבתי את מה שעשו לה. ראיתי איך הניתוח משנה את הגוף, את ההערכה העצמית ואת הביטחון. אמרתי לה, 'אימא, אני גם רוצה' וידעתי שזה יעזור לי. עד הניתוח, בכל פעם שהייתי הולכת לפארק מים עם מגלשות הייתי שמה את הסיליקונים הקטנים בתוך החזייה של בגד הים כדי שייראה שיש, ואז בראש את מפחדת – ייפול, לא ייפול. כבר נמאס לי שאין לי את השקט הפנימי שלי".
"בכל הרדמה יש סיכון, אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן"
למשמע הבקשה של בתה, אורית לא היססה אפילו לרגע. גם ההוצאה הכספית הכבדה – 21 אלף שקלים, לא ממש דמי כיס עבור שני עובדים במחלקת התברואה בעירייה – לא גרמה לה לסרב. "זה סוג של מותרות, אבל הנפש שלה הייתה חשובה לי, ראיתי את הכאב שלה", היא אומרת. "הלכתי לבנק בלי לשאול את בעלי. אמרתי לו שאני לוקחת הלוואה, ושאנחנו עוזרים לה עם זה. תראי, אני ראיתי שאין לה חזה. זאת אומרת, מן הסתם זה גנטי. כשהיא באה אליי בגיל 15 אמרתי לה שנחכה, נראה אם זה גדל ומתפתח, אבל כשהיא הייתה בת 17 וזה נשאר אותו הדבר אמרתי לה 'בואי נלך לייעוץ, נדבר עם רופא ונראה איך אנחנו מתקדמים. אם הוא יגיד לחכות שנה-שנתיים, נחכה'".
את אבי (41), אביה של קורל, היה קצת יותר קשה לשכנע. "הוא אמר לי 'אל תדאגי, יגדל, בואי נחכה עד גיל 18', אבל אמרתי לו 'אבא, הדוקטור אמר שלא יגדל. אני כבר בת 17 וקצת, מה תעזור לי החצי שנה הזו?' לקח לו זמן, אבל הוא הבין שאין ברירה".
אורית: "כשבעלי אמר לה לחכות הזכרתי לו שגם אני חוויתי את זה, שאני יודעת מה היא עוברת. אני שנאתי בזמנו את הגוף שלי בגלל שהרגשתי חצי אישה. למה שהבת שלי תגדל עם התחושה הזו?".
אורית, בתוכנית אבי מנסה להסביר לך שמדובר בניתוח לא נחוץ ובהרדמה מלאה. זה לא גרם לך לחשוב פעמיים לפני שהסכמת לתת לה לעבור משהו כזה?
"תראי, אין ספק שיש חששות ויש פחדים, את מרגישה באותו יום כאילו שהשמיים נופלים עלייך כי בכל הרדמה יש סיכון, אבל גם לחצות את הכביש זה מסוכן, את יודעת. שידרתי לה ביטחון, שאנחנו לא מעודדים אותה לעשות את זה אבל כן תומכים בה. הסברנו לה את כל הסיכונים, ובשורה תחתונה זו היתה החלטה שלה".
גם החבר הצמוד מזה שבעה חודשים, שלא נחשף בסדרה, ממש לא דחף לכיוון. "הוא אמר לי 'את יפה בכל מצב, מה שיעשה אותך מאושרת, אני מאחורייך'", מספרת קורל. "זה היה כיף לשמוע, אבל זה לא שינה כלום. לא אהבתי את עצמי, וגם אם מישהו יגיד לי 'את יפה ומהממת', ההרגשה עדיין לא תשתנה".
במרפאה של קליין, רגע אחרי מדידת השתלים, ניגשה אליהם המלהקת של התוכנית. קורל סירבה בהתחלה להשתתף, בעיקר מכיוון שהמשמעות היתה דחיית הניתוח המיוחל בכמה חודשים, אבל לבסוף החליטה בכל זאת להכניס לחייה את מצלמות הריאליטי. על החשיפה הן לא מתחרטות.
לא היו לכן חששות לפני התוכנית?
קורל: "לאבא שלי היו חששות מזה שהבת שלו נחשפת".
אורית: "גם לי היו חששות".
קורל: "גם לאימא, ברור. זה לא דבר מובן מאליו, לתעד ניתוח של חזה של נערה. אבל הם אמרו לי שהם משאירים לי את ההחלטה".
אורית: "שאלנו את קורל אם היא מוכנה לזה נפשית, איך היא מקבלת את זה. והיא אמרה לי שאין לה בעיה עם זה".
לא פחדתן מהדרך שבה יציגו אתכן?
"דיברתי את האמת שלי", שולפת קורל את המונח הכי משומש בז'רגון הריאליטי. "הסברתי להם מה שבאמת הרגשתי, לא המצאתי דברים, אז לא היו לי חששות, אמרתי מה שכואב עליי ומה שעבר עליי לפני שנים. עניתי הכי בכנות".
ואיך הרגשת עם כל המצלמות סביבך בחדר הניתוח?
"דווקא הרגשתי יותר ביטחון כי כבר הכרתי את הצלם ואת הבמאית, ואת נכנסת לרגע הזה עם מישהו שאת מכירה", היא אומרת. "כשבאתי למרפאה ידעתי שאני עושה ניתוח, אבל לא נפל לי האסימון. רק כשבאו עם הכיסא גלגלים פתאום הבנתי שזה קורה. נכנסתי לחדר ואני רואה שם 15 רופאים, ואחד עם מזרק, ואחד מסדר את המספריים. האמת, פחדתי".
"אני לא חוסכת מהילדים שלי שום דבר"
הן נראות כמו אחיות, וזה לא מקרי. מפרידות ביניהן קצת יותר מעשרים שנה, אבל אורית – שהורישה לקורל גם את הגזרה הפטיטית והקומפקטית – נראית ומתנהגת כמו חברתה הטובה של בתה. "גדלנו ביחד. הייתי יושבת איתה ומשחקת בארגז החול, ואנשים היו חושבים שזו אחותי הקטנה", היא אומרת. "אני מספרת לה הכל", מוסיפה קורל. "היא החצי השני שלי".
קשה להתעלם מהפתיחות יוצאת הדופן הזו שלהן, במיוחד בסצנות שבהן אורית חופנת את החזה של בתה ומסבירה לה איך ייראה אחרי הניתוח, או כאשר השתיים מדסקסות בנונשלנטיות את גודל השתלים של הבת בשולחן ארוחת הערב, כשמסביבן יושבים במבוכה אבי והאחים לידור (15), רום (10) ואלין (3). בשלב מסוים פונה אורית לאלין הקטנה ושואלת אותה "את יודעת שקורל הולכת לעשות ציצי גדול?", והפעוטה המבולבלת שואלת "למה?".
אורית, את לא חוששת שילדה ששומעת בגיל כזה על הניתוח הפלסטי שאחותה עשתה, תגדל עם דימוי גוף בעייתי?
"לא, ממש לא. יש לי חברה שעשתה הגדלה ואימא שלה עשתה הגדלה, ולאחותה הקטנה יש חזה קטן והיא לא רוצה לעשות. היא חושבת שזה סקסי. יש נשים שאוהבות חזה קטן, יש נשים שאוהבות חזה גדול, כל אחת גדלה עם מה שהיא אוהבת וזה בסדר. אם אלין תגדל ועוד 10-15 שנה היא תגיד לי 'אימא אני רוצה לעשות ציצי', אני אעשה לה ציצי. אין לי בעיה עם זה. אני לא חוסכת מהילדים שלי שום דבר. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה להסביר להם מה טוב ומה רע".
זהו, למעשה, סלע המחלוקת – האם הורה טוב אמור לעזור לילדו לתקן את הפגמים שמפריעים לו בעצמו, או לעזור לו להשלים עם המציאות ולנסות לקבל את עצמו כפי שהוא? התשובה, לפחות על פי אורית, היא פשוטה. "קורל היא ילדה שגדלה עם הרבה חיזוקים וביטחון עצמי", היא אומרת. "אבל אני ערה לצרכים של הילדים שלי, לתחושות שלהם. אם הבן שלי יבוא ויגיד 'אני לא אוהב את האף שלי, צוחקים עליי', למה שאני לא אשנה לו את זה?".
לא כל הורה יסכים עם הקביעה הזו. רן שריג, למשל, דיבר בבוטות כשביקר את אורית בתוכנית "מועדון המבקרים" בערוץ 2. "הילדה הזו בת השבע עשרה מדברת על גודל החזה שלה, אבל חינוך מיני - לדבר על הוואגינה שלה, איך ליהנות בעצם ממיניות - היא עוד לא יודעת", אמר. "האימא שלה רוצה שהיא תהיה כוכבת פורנו, כשבשביל מה אנחנו צריכים את המחשוף הזה? יש לו איזה תפקיד. זה מה שהאימא רוצה בשביל הילדה שלה?". חברו לפאנל, רענן שקד, חיזק את דבריו: "יש תרבות שלמה שבמסגרתה נשים מוכנות להיהרג על זכותן להיות אובייקט מיני".
גם הנשים שבחבורה, לוסי אהריש וג'ודי ניר מוזס, לא טמנו ידן בצלחת. "ברגע שאני רואה אימא שעומדת מאחורי הבת שלה ופשוט מצמידה לה את החזה, אומרת לה 'תראי תראי איזה יופי', הדבר הזה פשוט מזעזע בעיניי", אמרה אהריש בתוכנית. "האימא הזו צריכה באופן דחוף פסיכולוג. אחר כך היא צריכה לספק לבת שלה עשר שנים של פסיכולוג". "ולבעלה פרק ב'", הוסיפה ניר מוזס.
לאורית וקורל קשה לבלוע את הביקורת הזו. "צפיתי בזה ופשוט הזדעזעתי, לא יכולתי להפסיק לבכות", אומרת האם, שגם עכשיו מתקשה להסתיר את רגשותיה. "מי אתה, מי שם אותך להחליט על מה אנחנו מדברים בבית? אתה אבא לילדות. גועל נפש. אין לי בעיה לשמוע דעות, אבל יש צורה להגיד דברים. מדובר פה בקטינה. יש לך מצלמה ומיקרופון, אז אתה מרגיש שאתה גבר ואתה יכול לדבר ככה לאישה?".
הוא לא ניסה לפגוע בה. מבחינתו, הוא רצה להבהיר שהיא עדיין צעירה מכדי להתעסק בחזה שלה.
"אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה עם זה שאמרו שאני לא נורמלית, צריכה פסיכיאטר, האימא – איך הם אמרו את זה – המגעילה הזו. אני אימא מגעילה? אני מאחלת לכל מי שישבה שם שתגיע לרבע שלי. אני אימא מגיל עשרים. את החיים והנשמה אני נותנת לילדים ולבית שלי".
"אמרו לי 'יואו קורל, איזה מהמם לך'"
קורל שומעת את כל המילים הקשות האלה, ולא יכולה שלא להתרגז. מבחינתה, הדבר שדחף אותה לניתוח הוא בכלל הפחד מהמבטים שתקבל במקלחות בצבא – וכל הקישורים המיניים מתחילים ונגמרים בראש שלכם. "אם היו לי אוזניים בולטות או אף גדול והייתי עושה את הניתוח, לא היו מתייחסים לזה ככה", היא צולפת. "אז בגלל שעשיתי חזה גדול אני אובייקט מיני? למה? לכל בן אדם יש משהו שמפריע לו, החוסר הזה, ואם יש לו את היכולת לשנות אז למה לא?".
ובכל זאת, גם היא יודעת שחלק מהסצנות בה מככבות היא ואימה יכולות לגרום ללא מעט צופים להרים גבה. כזאת היא למשל הסצנה בה השתיים מתעקשות על שתלים בגודל של 330 סי.סי, בעוד שקליין מנסה להבהיר להן שנערה בגילה ובגודלה של קורל לא תוכל להשתיל יותר מ-220. רק במהלך הניתוח מגלה הרופא כי הוא יכול לצ'פר את המנותחת שלו ב-255 סי.סי, הפתעה שמתגלה לה רק כשהיא מתעוררת מההרדמה. אז המטופלת יצאה מרוצה, אבל האם אמא שלה, 400 סי.סי בעצמה בכל צד, לא הייתה צריכה לשים לה קצת מחסומים?
"את צריכה לראות בשביל להבין", מסבירה לי אורית. "השתל של ה-220 הוא ממש קטן. מניסיוני אני יודעת שרופאים לא אוהבים להכניס שתל גדול, כמו 350, אבל אישה שאין לה חזה, היא רוצה לראות ציצי. היא לא רוצה לראות ניצנים, כי היא חיה עם ניצנים כל החיים שלה. זה לא שהיא הולכת להיות עכשיו סמנתה פוקס".
קורל: "אנשים חושבים שאימא שלי דוחפת אותי, אבל זה לא היה ככה. היא בסך הכל הבינה את הצער שלי ושמחה כשהייתה אפשרות לשמח אותי. זה הכל עריכות שנועדו להציג אותנו בצורה מסוימת".
ברחוב, לעומת זאת, הן מעידות שקיבלו רק פידבקים חיוביים מאז התוכנית. "מזהים אותי, ואני גם מקבלת תגובות בפייסבוק ובאינסטגרם", אומרת קורל. "בחור שאומר לי 'אני מעריץ אותך על האומץ להשתתף בתוכנית' ואחת אמרה לי שהיא גם רוצה לעשות ואם אני ממליצה לה על ד"ר קליין. אני עונה בשמחה. הייתי ביומולדת של חברה אחרי הניתוח, וישבו שם איזה 15 בנות ואמרו לי 'יואו קורל, איזה יפה ומהמם לך. את יכולה להראות לנו?' אמרתי שלא, כי זה החזה שלי".
במבט לאחור, היית ממליצה על זה לבנות בגילך, שלא מרגישות טוב עם עצמן?
"תשמעי, כשחזרתי לבית הספר אחרי הניתוח היו אנשים שהרימו גבה, אבל אחרי חודשיים אני רואה שעוד ילדה מהשכבה עשתה, ועוד ילדה מבית ספר אחר עשתה. הן קיבלו אומץ. לפני יומיים הלכתי לגלידרייה, וניגשה אליי בחורה שאני מכירה ואמרה לי 'תדעי לך שראיתי את התוכנית, ואת נתת לי השראה'. שמחתי בשבילה, כי אני יודעת שלי זה עשה טוב. אני מודה להורים שלי שנתנו לי את האפשרות לעשות את זה, גם הכלכלית, ועל זה שהם חיזקו אותי ונתנו לי לעשות מה שטוב בשבילי. כולם יכולים לדבר, אבל זה בדיוק מה שחלמתי עליו. החלק החסר הושלם".