את הרובינס הראשון שלי קראתי על חופו של איזה אי בתאילנד ב-1993, במהלך הטיול הגדול של אחרי הצבא. היה זה "איך גורמים לאהבה להישאר" – ספר צהבהב וחם, סיפור אהבה בין נסיכה אדומת שיער לפורע חוק ג'ינג'י, המתרחש בחלקו על פני המדבריות הנפרשים על גבי קופסת סיגריות "קאמל". קראתם נכון – רומן המתרחש בחלקו על פני קופסת סיגריות.
את התחושה המתעוררת בקורא לאחר קריאת רומן של טום רובינס אפשר לתאר במילה "הֶדֶף". אבל הלשון כולה, השפה על כל קימוריה, לא תהיה כתמול-שלשום לאחר שרובינס ישאל גם אתכם מה קדם למה – המילה "ביצה" או המילה "תרנגולת"? אפילו הים לא יהיה אותו הים לאחר שרובינס יתאר אותו באוזניכם כפֶּה הנוגס בשמש השוקעת כדי לגלות האם היא עשויה זהב טהור. כיצד תביטו באותו האופן במים, מרגע שתחשפו לכך שהאורות הצבעוניים המשתקפים בהם דומים לבית קברות תת-מימי לתוכים?
וודי אלן של סיאטל
בתחילת "איך גורמים לאהבה להישאר" מתאר רובינס את ציפיותיו ממכונת הכתיבה שלו. אם היא לא תצליח לכתוב את הרומן שהוא מתעתד לכתוב, אז זהו זה, הוא פוסק, אי אפשר יהיה לעשות זאת. ולכן, כשאני קונה מחשב נישא חדש, מעבר לגודל המסך ולעוצמת המעבד, אני בוחן ראשית את אותו פרמטר רובינסי וחמקמק: האם המחשב הנישא הזה יצליח לכתוב את הספר הבא שלי.
את הביוגרפיה של טום רובינס, קשיש כבן שמונים וארבע, נדמה שכתב בעצמו: הוא נולד ב-1932 בקרוליינה הצפונית, התחנך בפנימייה צבאית, סולק מלימודי עיתונות עקב בעיות משמעת, שירת בחיל האוויר האמריקאי כמטאורולוג, חזר לחוף המזרחי ללימודי אמנות, ואז נע מערבה ללימודי מאסטר בבית הספר ללימודי המזרח הרחוק והשתקע בפאתי סיאטל.
רובינס היה לסיאטל מה שוודי אלן למנהטן, והוא מחזיק בבלעדיות בחמש מאות צורות שונות לפחות לתיאור הגשם השוכן תדיר בשמיים הצפוניים-מערביים. "...והטפטוף המפורסם של סיאטל – הגשם הדק, האפור והבלתי נגמר שתואר קודם, הערפל שיכול לרכך ואפילו למחוק את הקווים המפרידים בין צורה אחת לשנייה, הטפטוף הזה בדיוק יכול להמיס את הצל שבין העולם שלנו לעולמות אחרים. יש אנשים המאמינים בזה למרות שלמען האמת, רובם אינדיאנים זקנים, היפים, ציידי פטריות, או ילדים".
רובינס פירסם עד היום שמונה רומנים זוכי פרסים שהפכו לרבי מכר. ספריו הם על-זמניים ופונים למכונות כתיבה ולמחשבים נישאים כאחד, כמו גם לטבע הסובב אותנו ולאנשים באשר הם. רובינס עצמו הוא על-זמני. הוא כותב על אהבה, פילוסופיה, מיסטיקה ומין בהתלהבות של מתבגר וחוכמה של זקן-שבט. יש בין ספריו שטויות כמו מסע בגוף שני רגע-אחר-רגע במהלך סוף השבוע הגרוע ביותר בחייה של ברוקרית שאפתנית, שכולו התעלות רוחנית וירידות שערים ("Half a sleep in frog pajamas"), ואפוס היסטורי על בְּשמים, חיי נצח וערוגות סלק, המתחיל בבוהמיה של המאה השמינית ונמשך ממש עד הערב, בתשע – שעון פריז ("Jitterbug perfume").
זו אוטוביוגרפיה טיפוסית כמו שדמבו הוא פיל טיפוסי
בערוב ימיו, כשצבע השמיים מאפיל ודומה ל"צבע הפיג'מה של אדגר אלן פו", רובינס כבר חושב על היום שאחרי. לאחרונה כתב את זכרונותיו ואיגד אותם בספר "פשטידת אפרסקים טיבטית". "המו"ל שלי קורא לזה 'אוטוביוגרפיה', בהיעדר מילה אחרת, טובה יותר", סיפר באחד הראיונות, "אבל זו אוטוביוגרפיה טיפוסית כמו שדמבו הוא פיל טיפוסי".
רובינס, שהוכרז בהתקף של צדק פואטי על ידי מבקרת ספרות נודעת כ"סופר המסוכן ביותר על פני כדור הארץ" (בגלל האופן שבו הוא מציג את האהבה כדבר היחיד שחשוב, לדבריה), עדיין לא מוכר דיו בישראל. רק מעטים מספריו תורגמו לעברית, כי קשה לתרגם את רובינס, עליו נאמר פעם שהוא "כותב כמו שדוֹלי פּרטוֹן נראית". לא קל לעַבְרֵת סופר שכזה, התוהה, בין השאר, מדוע האות C נבחרה לסמל את מהירות האור, כאשר ברור לכל ש-Z היא האות המהירה ביותר באלפבית. ואף על פי כן – שלושה מספריו כבר תורגמו לעברית: "איך גורמים לאהבה להישאר" ו"נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום" בהוצאת מודן, ו"גם לבוקרות יש רגעים קודרים", שיצא לאור עכשיו בהוצאת רם ובתרגומו של ברוך גפן. נסו אותם, או חפשו את הספרים המקוריים. רְאו ברובינס חלק מתוכנית הסיוע הכוללת המגיעה מוושינגטון, לא הבירה, הפעם, אלא זו הנטועה הרחק, בקצה מערב.
יואב אבני הוא סופר ומתרגם. ספרו החדש, "לחצות נהר פעמיים", ייצא לאור במרץ 2016 בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן