לפני שבוע נטשו הורים יפנים את בנם בן השבע באמצע יער בתור עונש. כשחזרו לקחת אותו כעבור חמש דקות (לטענתם), הוא כבר לא היה שם. הוא פשוט הסתובב ביערות שורצי דובים כמה ימים עד שנמצא, בריא ושלם, והושב אליהם. עכשיו, "ננטש ביער" זאת כותרת מאוד גדולה לסיפור שלמעשה שהיה יכול להיות מאוד קטן. כלומר, הילד היה מעצבן, ההורים איימו עליו שהם הולכים, ככל הנראה גם ספרו על שלוש כולל שברים עשרוניים ואז התרחקו כמה מטרים בשביל המחשת האיום. בדרך כלל זה מסתכם ב"כנס לאוטו! אתה לא מקבל קרטיב!", הפעם זה נגמר ב"שיט, איפה הילד".
אין מה להגן על ההורים, כמובן, אחרי הכל מה שמפריד בין הורה רגיל להורה גרוע זה שכל הורה רוצה לנטוש את ילדו מדי פעם לצד הדרך, הורה גרוע באמת עושה את זה. אבל אל חשש, ההורים היפניים האלה משלמים עכשיו. לא רק כי כל התקשורת עליהם וכי הם חוטפים שיימינג עולמי, זה יעבור מתישהו, אבל מה שלא יעבור זה ילד שהם כבר בחיים לא יוכלו להעניש יותר. הילד הזה ניצח אותם. אין להם זכות עכשיו, למשך כל חייו, להגיד לו מילה אחת רעה. הילד הזה הולך לקבל את כל המתנות בעולם ולאכול את כל הג'אנק שבא לו ואף אחד לא יצעק עליו. ואתם יודעים מה תהיה התוצאה של כל זה – ילד תחת. הילד הכי מעצבן ומפונק בעולם.
לעומת הילד היפני, הילדות שלי התרחשה בשנות השמונים ברמת הגולן. ב- 1988 הייתי בת שמונה, קצת גדולה יותר מהילד היפני, ואני זוכרת בבירור אפיזודה שבה הלכתי עם חברה אחרי בית הספר לטייל בנחל הזויתן. פשוט צעדנו לנו, כי היה אחר הצהרים ולא היה כלום בטלוויזיה. הסתכלנו על הנחל מגבוה, אולי קטפנו כמה צמחים, חזרנו הביתה באותה אגביות של בילוי בגן שעשועים או בחוג. איש לא שאל, או שאולי כן וענינו שהיינו בחוץ והיה כיף. כמובן שהמחשבה על תאונה, מוות, דובים, פדופילים או מחבלים אפילו לא עברה בראשנו, גם לא בראשם של הורינו. וזה לא סיפור על הזנחה הורית חלילה, ההורים שלנו נפלאים, רגישים ומתעניינים. זאת פשוט הייתה תקופה אחרת, הורות אחרת, דאגות אחרות.
בניגוד להורים שלנו, הוריו של הפעוט שנפל השבוע לתוך כלוב של גורילה בגן חיות כן צריכים לספק כמה הסברים. באופן בלתי צפוי, הדיון נסוב על הגורילה המסכנה שנורתה, שזאת אכן טרגדיה, אבל בחייאת. אם יש כלל אצבע שאפשר לאמץ לחיים האלה זה שאם יש פעוט בכלוב ויש גורילה, יורים בגורילה. אני מניחה שגם בשנת 1988 נפל איזה ילד לכלוב כלשהו בגן חיות כלשהו בעולם. כי רשלנות הורית יש בכל תקופה ובכל שנה. אבל דיון שלם על רשלנות הורית וזעם ציבורי הנוגע לחיות ולילדים כאחד – זה כנראה יכול לקרות רק עכשיו.
והזעם הציבורי הזה מצוין, כי אף אחד לא צריך לעזוב ילד ביער או לתת לו ליפול לכלוב של גורילה. וזה גם שיפור כי לפני כמה מאות שנים לילדים בכלל לא היו זכויות. למעשה, אם נחזור לרגע אחורה נגלה שבארה"ב היה ארגון שהגן על בעלי חיים לפני שבכלל היה ארגון שהגן על ילדים. מתישהו (די באיחור, יש להודות) העולם הבין שמישהו צריך להגן על ילדים. כי לא תמיד ההורים שלהם מצליחים לעשות את זה וכי מלא אנשים דפוקים עושים ילדים. אבל בשנים שעברו מאז הלכנו עם ההגנה על הילדים נורא רחוק, היום ההורות נראית אחרת לגמרי. ובאחרת, הכוונה לזהירה, חרדתית ומגוננת באופנים קיצוניים. כתבה מצוינת של אלכס מונרו מהגרדיאן לפני שנתיים, שתורגמה על ידי "הארץ" , תוהה אם ההורים של פעם היו חסרי אחריות או שמא ההורים של היום התחרפנו לגמרי. מונרו מתאר שם את האופן שבו הוא מגדל את ילדיו (גני שעשועים מגודרים ופיקוח בלתי פוסק), לעומת ילדותו שלו (מסעות בקאנו דולף עם אחיו הקטן שהתקבלו על ידי הוריו בשוויון נפש). כל הורה עכשווי יזדהה איתה - החופש שהיה לנו בילדותנו הוא לא כזה שנעז לתת לילדים שלנו היום. הבן שלי לא ילך בגיל שמונה לזויתן עם חבר כי המון דברים איומים יכולים לקרות לו. מצד שני, הוא לא יחווה גם את הכיף, השחרור, העצמאות והאחריות של ללכת בגיל שמונה לבד עם חבר לזויתן.
בשנת 1971 – 80% מהילדים הלכו לבד לבית הספר. בשנת 1990 – רק 9% מהילדים הלכו לבד לבית הספר. טוב, יגידו ההורים, העולם היום הרבה יותר מסוכן. אבל מה לעשות שסטטיסטית - הוא לא. למרות התחושה הכללית של כולנו, אין באמת היום יותר חטיפות ילדים על ידי זרים מאשר בעבר (חטיפות על ידי הורים כנראה שכן, אבל יש היום גם הרבה יותר הורים גרושים). אנחנו הרבה יותר חשופים לחטיפות כי יש מלא סדרות בטלוויזיה על חטיפות ילדים ופדופיליה וכי יש לנו אינטרנט ואנחנו שומעים על כל הדברים האיומים שקורים בעולם, אבל זה לא אומר שהם קורים בשיעור גבוה יותר. ועזבו חטיפות ופדופילים – היום גני השעשועים הרבה יותר בטוחים, עם רצפה רכה ומתקנים מותאמים לפעוטות, ועדיין אחוז הפציעות זהה. בארה"ב, אותו מספר ילדים מגיע למיון כתוצאה מנפילות בגני שעשועים כמו לפני שלושים שנה. אתם יכולים לקרוא נתונים ממש מעניינים וניתוח נוסף בכתבה המעולה הזאת באנטלנטיק, שמסבירה באופן בהיר איך גני שעשועים הפכו לאזורים סטריליים שלא מעניינים ילדים, כי הטבע האנושי הוא לחקור, להיפצע, לחוות, ללמוד מהניסיון, להתכונן לחיים האמיתיים והפחות מוגנים שבדרך. אפשר להגן על ילדים כמה שנרצה, אבל כשאתה ילד, האינסטינקט האנושי שלך הוא להסתכן, ליפול מגבהים ולהישרט ולהתעניין בקרשים עם מסמרי טטנוס. כשאתה בן שבע וההורים שלך עוזבים אותך ביער שורץ דובים אתה לא תשב ותחכה להם. אתה תלך לחפש דובים.
יכול להיות שהגנת היתר הזאת גובה מחיר מהילדים, הופכת אותם לזהירים יותר ומפונקים יותר ונטולי תושייה, ובכך למעשה גם לפגיעים יותר. וככל שהם פגיעים יותר אנחנו מגוננים יותר ולכו תצאו מהמעגל הזה שבו העולם יראה לנו אכזרי יותר ויותר והילדים שבריריים יותר ויותר. אין ספק שהגנת היתר גובה מחיר גם מההורים. אנחנו חרדים כל הזמן, אנחנו שיפוטיים יותר כלפי הורים אחרים, אנחנו עייפים ואנחנו סומכים פחות על האינסטינקטים שלנו. לפני כשנה, בני בן השנתיים אושפז באיכילוב לשלושה ימים עם פצע ביד שהזדהם. לצידנו בחדר, בהתאם למיקרוקוסמוס שהוא בית חולים, הייתה מאושפזת פעוטה ממשפחה חרדית, הקטנה מבין שבעה ילדים. ההתנהלות הרגועה של אמא שלה, שלא נזעקה לילדה כל רגע, שהשאירה אותה רוב הזמן עם אחד האחים הגדולים ושבניגוד אליי גם הצליחה לישון לא רע על הספה הנפתחת שלצידה, עוררה בי בעיקר קנאה. אולי הורים להרבה ילדים משחררים אותם יותר, ולכם גם פחות חרדתיים ויותר מאושרים? אולי אנחנו עושים מעט ילדים כי זה נראה לנו נורא קשה לגדל יותר משניים, אבל זה בעצם הפוך? יכול להיות שכל מי שמגדל ילד אנרגטי יגיע בשלב זה או אחר למיון איתו בשל פציעה קלה, ולא משנה כמה הוא מגונן או משחרר?
להשאיר את הילד שלך לבד ביער ביפן זאת רשלנות ולתת לילד שלך ליפול לתוך כלוב של גורילה זאת רשלנות. אני שמחה בשביל ההורים האלה שהכמעט טרגדיה שלהם הסתיימה בשלום ומקווה שזה יהפוך אותם להורים פחות מחורבנים. ואלו אמנם שתי דוגמאות קיצוניות, אבל על הדרך אפשר גם להודות שרוב מי שגידל ילדים בשנות השבעים והשמונים, גם בלי להשאיר את הילד ביער או בחברת גורילה, היה חוטף היום שיימינג על רשלנות או הזנחה. כי הרשלנות וההזנחה של היום הם החופש והשחרור של הדור הקודם, ואולי בגלל זה הילדים שלנו כל כך נהנים לבלות עם סבא וסבתא. לרובנו חשוב להיות הורים מדהימים, אנחנו עובדים בזה קשה לאללה. אבל כנראה הדבר היחיד שאנחנו לא נותנים לילדים שלנו זה את הילדות המלהיבה, המרגשת ומלאת ההרפתקאות שהייתה לנו.