התקשורת הישראלית סיכמה בתשע"ו עוד שנה סוערת. במרכזה עמדו, בין היתר, המאבקים הפוליטיים סביב הקמת תאגיד השידור הציבורי, מינוי מקורבו של ראש הממשלה לראשות דירקטוריון חדשות 10, ההתערבות של שרת התרבות מירי רגב בגלי צה"ל, וההסלמה במלחמה בין בנימין נתניהו למו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס. ובכל זאת, גם השנה הצליחה העיתונות לנפק לנו כמות מכובדת של כתבות מרתקות ומעוררות מחשבה. אם אתם מחפשים חומר קריאה משובח ליום הכיפורים ובכלל, הנה 28 אופציות מעולות - שלל חלקי בלבד, ומוגבל לכתבות הזמינות לקריאה באינטרנט. סייב לינק.
איילת שני משוחחת עם עסאם דאוד המסייע לפליטים סורים ("הארץ")
המדור "אני בשיחה" של איילת שני הוא אחד החביבים עלינו בתקשורת – המלצנו עליו בשנה שעברה, ואנחנו ממליצים עליו באופן כללי וכמעט גורף. גם השנה ניהלה שני כמה שיחות מרתקות – למשל, עם אילנה ברגר מהמרכז למיניות ולמגדר ועם סמאח סלאימה המנהלת מאבק באלימות בחברה הערבית. אבל אם אנחנו צריכים להצביע על שיחה אחת, זו כנראה תהיה השיחה עם פסיכיאטר הילדים עסאם דאוד מחיפה, שהקים ארגון לסיוע לפליטים סורים וחזר ממסעותיו עם סיפורים פוקחי עין וקורעי לב – אבל מצליח גם לשקם מעט את האמונה במין האנושי.
"מה קורה לנפש הפליט ההרוסה כשהוא מגיעה אל החוף?"
מנהג משאית למנהל תיכון: הסיפור של מיכאל בן שטרית (The Marker)
את הוואריאציה הדה-מארקרית על השיחות של שני מוביל רותם שטרקמן, והיא אינטליגנטית ומרתקת לא פחות. שטרקמן מראיין, לצד כותבים אחרים בעיתון, אנשי עסקים, אקדמיה וחברה מתחומים שונים, בשיחות שמאירות זוויות מעניינות של החברה הישראלית. השיחה המדוברת מכולם הייתה ככל הנראה הראיון עם מיכאל בן שטרית, מנהל תיכון ברנקו וייס לנוער בסיכון במכבים-רעות, שלא סיים את לימודיו התיכוניים ועבד במשך תשע שנים כנהג משאית לפני ששינה את חייו – ולימים, גם את חייהם של תלמידיו. מאז הכתבה כבר הכריז בן שטרית על פרישתו מבית הספר – אולי בדרך להפוך את הפרויקט המקומי שלו לסיפור הצלחה לאומי.
"האיש שהפך מנהג משאית עם 9 שנות לימודים – למרצה באוניברסיטה ולמנהל תיכון"
וגם: כתבה על בן שטרית בחדשות 2
דניאלה לונדון-דקל יוצאת מהארון ("ידיעות אחרונות")
לפני שנה נתבקשו אנשי תקשורת מובילים בישראל לבחור את הטור הכי אהוב בעיתונות, והכתירו את "עמוד הבית" של דניאלה לונדון-דקל במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות" כמנצח. הטורים שלה מצטיינים בדרך כלל בשילוב בין אבחנות קומיות מדויקות על החיים לרמת חשיפה גבוהה על גבול האקסהיביציוניזם הקומיקסי, וזיכו אותה בתיוג הכפול של "מוערכת" ו"פופולרית". אין פלא, אם כן, שהטור שבו חשפה לונדון-דקל את העובדה שהתאהבה באישה עשה רעש גם בברנז'ה (שאליה הגיעו השמועות עוד קודם לפרסום) וגם בציבור הרחב. "אני לא יכולה להרשות לעצמי לשתוק", כתבה לונדון-דקל. לעולם לא נבקש ממך.
איור: דניאלה לונדון-דקל
הנאנסת מסטנפורד כותבת לגבר שאנס אותה ("BuzzFeed")
"אלכוהול הוא לא תירוץ. אלכוהול לא היה מה שהפשיט אותי, דחף לי אצבעות, גרר את הראש שלי על האדמה, עירומה כמעט לגמרי. שנינו היינו שיכורים, ההבדל הוא שאני לא הורדתי לך את המכנסיים והתחתונים, נגעתי בך וברחתי. זה ההבדל".
בניגוד לכלל האצבע על פיו נבחרו כל הכתבות כאן, הטקסט הזה לא פורסם במקור בעברית. ובכל זאת, לא יכולנו להתעלם ממנו, כי הוא אולי הטקסט הכי חשוב, מצמרר ומטלטל שקראנו השנה. זוהי עדותה של צעירה אמריקאית שנאנסה על ידי ברוק אלן טרנר, שחיין מצטיין מאוניברסיטת סטנפורד שנידון לחצי שנת מאסר בלבד. העדות פורסמה ב"באזפיד", היכתה גלים בארה"ב ובעולם, זכתה למכתב תגובה מסגן נשיא ארה"ב והביאה לשינויים בחוק הפלילי בקליפורניה. היא לא שינתה את העונש הקל שנגזר על טרנר (ששוחרר בחודש שעבר מהכלא לאחר שלושה חודשים בלבד), אבל היא אולי שינתה במשהו את האופן שבו החברה מקבלת קורבנות אונס. טקסט שחייבים לקרוא.
"הצהרתה של קורבן התקיפה" (מתורגמת)
וגם: נשים קוראות את הצהרתה של הנאנסת (סרטון וידאו)
נשים חושפות הטרדות ותקיפות מיניות ("לאישה", "מוטק'ה")
בעקבות כתבת השער המדוברת של ה"ניו יורק מגזין", שהציגה 35 מקרבנותיו (לכאורה) של הקומיקאי ביל קוסבי הנאשם בסדרה של עבירות מיניות, פירסם מגזין "לאישה" כתבת שער דומה תחת הכותרת "לא תאנסו אותנו לשתוק" ובה 22 נשים שנאנסו או הותקפו מינית מספרות את סיפוריהן. אתר האינטרנט לגיל השלישי "מוטק'ה" יצא בפרויקט דומה בשם "שתקנו מספיק" ובו שמונה נשים, כמעט כולן מעל גיל 60, סיפרו על הטרדות ותקיפות מיניות שחוו בישראל של שנות ה-60 וה-70. עוד קודם לכן, בדצמבר 2015, סיפרו שבע מעיתונאיות "לאישה" על הטרדות מיניות שחוו. כל אלה מצטרפים לתחקיר מעורר הסערה שפורסם השנה בתכנית "עובדה" על התקיפות המיניות של רחבעם זאבי, לראיון ב"עובדה" עם רוני ריבר שנאנסה על ידי יניב נחמן, לתחקיר המזעזע של תכנית "המקור" על עדות האונס בבית המשפט המחוזי בירושלים, לתחקיר "וואלה! NEWS" על ההטרדות המיניות של משה איבגי, לחשיפת החשדות להטרדות מיניות בקרב שורה של אישי ציבור (ינון מגל, סילבן שלום, אופק בוכריס ועוד), לפרויקט העדויות המטלטל "אחת מתוך אחת" בפייסבוק ועוד – שורה הולכת ומתארכת של ידיעות וכתבות שמוכיחות, מחד, שההטרדות המיניות והתקיפות המיניות הן חלק מהותי ובלתי נסבל מהמציאות הישראלית; ומאידך, שהבמה הניתנת לנשים (ולגברים) להתלונן על כך הולכת וגדלה, ואיתה גם האפשרות לשנות את המציאות.
"שוברות שתיקה: מהח"כ ועד הרבי, שמור מרחק ואל תיגע בי!"
סיפורם של האנשים המכורים למין ("וואלה! NEWS")
רויטל בלומנפלד מציגה את אחד מצדדיו הלא-סקסיים של הסקס: זה של המכורים למין, האנשים שעבורם גם היתקלות אקראית או מסרון הם קריאה לאוננות, למגע מיני ולאובדן שליטה. מעגל הבושה נפתח וחושף גברים ונשים שהתקשו לשלוט בדחפיהם המיניים כילדים ומתקשים לנהל חיים נורמטיביים כמבוגרים, כבני זוג וכהורים לילדים. בישראל יש על פי ההערכות כ-160 אלף מכורים למין ("הם מסוכנים לחברה יותר מהמכורים לסמים", אומר חוקר התופעה ד"ר יניב אפרתי), והסיפורים המעטים שפרצו את קירות קבוצות התמיכה האנונימיות מרתקים ופוקחי עיניים.
"יותר מסוכן מסמים: עולמם של המכורים למין בישראל"
הפנים של נפגעי כדורי הספוג הפלסטינים ("הארץ")
ביולי 2014 יצאה הצלמת טלי מאייר לצלם את המחאה הפלסטינית שפרצה בשכונת שועפט בירושלים בעקבות רצח הנער מוחמד אבו חדיר. במהלך הצילומים היא נפגעה מכדור ספוג שנורה על ידי השוטרים במקום, כדור ש"שבר לי את הלסת ופתח לי את הפנים". הכדור, שנכנס לשימוש באותו קיץ כנשק אל-הרג לדיכוי הפגנות במזרח העיר, הוביל את מאייר למפגש עם אנשי האגודה לזכויות האזרח ולפרויקט תיעוד מצולם עוצמתי של קורבנותיו: ילד בן חמש וחצי שאיבד את הראייה בעינו הימנית, ילד בן 11 שהתעוור לחלוטין, גבר בן 37 שאיבד חלק מגולגולתו וסובל מנזק מוחי בלתי הפיך. אלו תמונות שקשה להישאר אדיש אליהן, ולא משנה באיזה צד של קו הירי אתם עומדים.
"הפנים שמאחורי קורבנות כדור הספוג"
צילום: טלי מאייר
מחאת הרווקות ("TheMarker")
כתבתן של ענבל אורפז ורינה רוזנברג על "מחאת הרווקות" לא הספיקה להשתחל לרשימה ב-2015, אבל היא חיכתה לתורה במשך שנה שלמה. הפרויקט המיוחד של השתיים משרטט את הצדדים הכלכליים של הרווקות בהיבטיה השונים: מצוקת הדיור, עולם ההיכרויות, פריון וילודה ועוד. המסקנה: מדכדכת.
"מחאת הרווקות: כמה עולה לחיות לבד?"
שאול אמסטרדסקי נלחם בסוכר ("כלכליסט")
שאול אמסטרדסקי – עד לא מזמן ב"כלכליסט", היום בתאגיד השידור הציבורי – יצא למשימה: להילחם באובססיה לסוכר. במסע עיתונאי בן עשרה פרקים (שבעה מהם פורסמו עד כה) מתאר אמסטרדסקי התמכרות אישית, לאומית וכלל-אנושית ומעלה שאלות כמו למה אנחנו מרגילים את הילדים שלנו למתוק, האם אפשר לגמול את תעשיית המזון, ומה אנחנו כצרכנים יכולים לעשות. כצעד ראשון, אפשר להניח, אנחנו יכולים להגביר את המודעות לנושא – כלומר, לקרוא את יומן הסוכר.
לאבד את כל השיניים בגיל 36 ("בלייזר")
למעלה מ-30 שנים של כאבים, זיהומים, דלקות, תנודות, תזוזות, דם, מוגלה, "טעם של מוות מזוהם" וכמעט אובדן היכולת לאכול מזון מוצק, הביאו את אלי פנגס לפתרון הסופי: עקירת כל השיניים בפיו והחלפתן בשתלים. היום הוא אדם בשנות ה-30 לחייו עם שיניים תותבות, אבל הטקסט שכתב על הסט המקורי ששכן בפיו עדיין מכאיב כמו עקירת שורש.
"איך איבדתי את השיניים שלי בגיל 36 ולמה אני מבסוט שזה קרה"
שיר ראובן מחזקת את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה ("הארץ")
הרבה כתבות לציון עשור למלחמת לבנון השנייה מילאו את העיתונות בחודש יוני, אבל אף אחת מהן לא עשתה את זה כמו זו של שיר ראובן. ראובן – קומיקאית שנונה וכותבת נפלאה – בכלל לא שירתה בצבא בזמן המלחמה. היא הגיעה לצה"ל חצי שנה מאוחר יותר ושירתה בקריה בתפקיד ריק מתוכן, עד שהצליחה לפלוט את עצמה משגרה של התכתשויות עם המפקד, הברזות כרוניות וצהריים במקדונלד'ס עזריאלי. ראובן מציירת את צה"ל שכולנו מכירים מהקלישאות, זה שטובע באבטלה סמויה ושמתנהל בריקנות יומיומית בין מבצע אחד למשנהו. האמת היא שהטקסט הזה לא קשור כמעט בדבר למלחמת לבנון השנייה, ואולי זה המסר: ממלחמה אחת לשנייה, שום דבר לא משתנה כאן.
"התגייסתי כדי לחזק את צה"ל אחרי מלחמת לבנון השנייה ולא עשיתי דבר"
המסע בעקבות החזון המדיני של הימין ("מקור ראשון")
שרה העצני-כהן, מנכ"לית תנועת "ישראל שלי" ונכדתו של חבר הכנסת לשעבר ואיש הימין אליקים העצני, נשאלה על ידי ידיד מחוגי המרכז-שמאל מה החזון המדיני של הימין. כשהתחילה לגמגם, הבינה שהיא צריכה לברר את הסוגיה בעצמה, ויצאה לסדרת ראיונות עם אנשי ימין – "מסע רעיוני", לדבריה. במהלך המסע פגשה העצני-כהן בין היתר את נפתלי בנט, משה פייגלין, פרופ' ישראל אומן, קרולין גליק, יועז הנדל – וגם את בני משפחתה. "יש היום ואקום", כותבת העצני-כהן בכתבה הפותחת את הסדרה, "ואם הימין רוצה להיות רלוונטי ולהשפיע על עתיד המדינה הזו, הוא חייב למלא את הוואקום הזה. הימין צריך להציע דרך. אפשר להישאר בשלטון עם שלילת מדיניות האחר במשך זמן מוגבל, אבל השלטון הוא לא מטרה אלא אמצעי. המטרה היא מדינת ישראל וארץ ישראל".
"פרופ' ישראל אומן: 'לא צריך להזיז אף אחד מהבית שלו'"
וגם: ראיון עם העצני-כהן ב"הארץ"
פרשת רצח תאיר ראדה: רביב דרוקר נגד יוצרי "צל של אמת" ("הארץ")
סדרת התעודה "צל של אמת" הייתה אחד האירועים הבולטים של השנה החולפת, ולא רק במישור הטלוויזיוני או התרבותי. הסדרה, ששודרה בערוץ 8 חודשים אחדים לאחר הרשעתו של רומן זדורוב בבית המשפט העליון, זכתה להצלחה אדירה ולהדים גדולים בתקשורת ובציבור, לרבות התייחסויות של פרקליט המדינה ושל ראש הממשלה. אחד משיאיה של הסערה הציבורית שחוללה הסדרה היה עימות פומבי בין יוצריה – יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור – לעיתונאי חדשות 10 רביב דרוקר. דרוקר פירק את הסדרה לשגיאותיה (לדבריו, "דוגמאות בולטות" בלבד) במאמר שפירסם ב"הארץ", וטען שהיא "במודע ובמכוון מטעה את צופיה". היוצרים הגיבו במאמר משלהם, בו ענו לטענותיו של דרוקר וכתבו כי הוא עצמו לוקה בהטעיה ואף בדמגוגיה. עוד לא ראינו דם. בערך.
"'צל של אמת' מטעה ומסלפת: רביב דרוקר עם העובדות והעיוותים"
"מי פה מטעה? תגובת יוצרי 'צל של אמת'"
וגם:
"צל של אמת": העדויות שלא נחשפו
"עשו אותי רוצחת": א"ק יוצאת למאבק חייה
הפער העדתי בישראל במספרים (YNET)
הדיון העדתי הלך והתעצם בשיח הישראלי בשנים האחרונות, ולא נראה שהשד הזה הולך להיכנס לאיזשהו בקבוק בזמן הקרוב. פרויקט "ארוכה הדרך לאליטה" של YNET מבקש לבדוק עד כמה הפער העדתי עדיין קיים בישראל ועד כמה רחוקים בני עדות המזרח מהצלחת – בפוליטיקה, בכלכלה, באקדמיה ועוד. המספרים מגלים שהמזרחים אכן רחוקים מהצמרת, גם אם אפשר להיות חלוקים על הגורמים לכך והמסקנות המשתמעות מכך, וגם אם לא בטוח שהישיבה בצמרת היא הפתרון – או, כפי שאומר פרופ' יהודה שנהב, סוציולוג וממייסדי הקשת הדמוקרטית המזרחית: "ההיסטוריה מלמדת שכשאנשים ממיעוטים סוציולוגיים מגיעים לשולחן, במקום להפוך אותו הם אוכלים ממנו".
יונתן שם-אור מנסה להבין איפה הכסף ("ליברל")
רוב התכנים המעמיקים והמעניינים של "ליברל" לא זמינים ברשת, כך שלא נוכל להמליץ לכם אלא לעשות מנוי ולקרוא מגזין כרומו ישראלי יוצא דופן באיכותו. אנחנו כן יכולים להמליץ לכם על המאמר של יונתן שם-אור שבו הוא מנסה לענות על השאלה שמטרידה את רובנו: למה אין לנו כסף? ולא, "זו הכלכלה, טמבל" היא לא תשובה מספיק טובה.
איור: יונתן שם-אור
שיחה עם הפצצה החברתית הבאה: ילדי המהגרים ("גלובס")
נדמה שבוויכוח על הפליטים בישראל, שלא מפסיק להתלהט לרגע, כמעט נשכח מקומם של הילדים - האנשים הצעירים שלא בחרו לחיות בישראל ולא ממש מצליחים למצוא בה את מקומם. שחר סמוחה שוחח עם שבעה נערים ונערות מאריתריאה ומסודן ומצא אנשים שעתידם חסום בלי תעודת זהות ובלי שירות צבאי, ושנקרעים במשבר זהות מתמשך בין ארץ מוצאם לארץ מגוריהם. על דבר אחד מסכימים גם אלו שפועלים למען הפליטים וגם אלו שפועלים נגדם: הנוער המתוסכל הגדל בתנאים קשים ומתודלק ברגשות איבה הוא פצצת זמן חברתית.
"זעם ותסכול: ילדי המהגרים מאפריקה בכתב אישום חריף נגד החברה הישראלית"
האנשים שמובילים את המאבקים החברתיים בישראל ("המקום הכי חם בגיהנום")
"המקום הכי חם בגיהנום", האתר העיתונאי שהקימו עינת פישביין ואירית דולב, שומר על מקומו כמגדל תצפית עיתונאי ייחודי על מפת התקשורת הישראלית, כזה שמעניק פתחון פה לרבדים הפחות מוכרים של החברה הישראלית ומקדם אג'נדות חברתיות, כלכליות ופוליטיות ללא מורא. פרויקט "פטריוטיות" שפורסם ביום העצמאות מציג עשרה ישראלים שמנהלים מאבקים בישראל: על הגז, על השקיפות בכנסת, על הדיור הציבורי ועוד. האנשים האלה, למעשה, מגשימים את חזונו של האתר שמבטיח לא לשבת במקום הכי חם בגיהנום – זה השמור לאלו שרואים עוולות ושותקים.
מי מפחד מיגאל עמיר ("שיחה מקומית")
הסערה שהתחוללה בשנה שעברה סביב הקרנתו של הסרט התיעודי "אל סף הפחד" בפסטיבל ירושלים הזכירה שגם יותר משני עשורים לאחר רצח רבין, החברה הישראלית (או, לפחות, חלקים נרחבים וקולניים בתוכה) מתקשים להתמודד עם הרעיון שיגאל עמיר אינו מפלצת אלא בן אדם. באתר "שיחה מקומית" (שכמו "המקום הכי חם בגיהנום" ראוי לשבחים על עבודה עיתונאית ייחודית וחשובה) מנסה נתן אודנהיימר לפצח את יחסה של החברה בישראל לעמיר, מסמן קווים לדמותו של הפחד ("הגסות המבחילה והעיסוק האובססיבי במיניות של עמיר ולריסה טרימבובלר", "התקשורת והממשלה מעדיפות להתייחס אליו כמשוגע"), ומסביר שמדובר במנגנון הכחשה קולקטיבי שמשמש את הציבור כדי להתעלם ממשמעויות הרצח. "אם מדינת ישראל עדיין מבוהלת לשמוע מה יש לעמיר לומר", כותב אודנהיימר, "אז הדמוקרטיה הישראלית היא מגדל קלפים רעוע במיוחד".
"השד בארון: מה כל כך מפחיד אותנו ביגאל עמיר?"
הקשר הסבוך של דת ומדינה בישראל ("The Marker")
בפרויקט הטרי ביותר בכתבה הזו, שהתפרסם בראש השנה, יצא "The Marker" למפות את האופן שבו החיבור בין דת ומדינה משפיע על אורחות החיים בישראל – וגם מבקש לבדוק איך אפשר להתיר את התסבוכות שנוצרו. מהתחקיר של שוקי שדה על משגיחי הכשרות ועד הכתבה של דפנה מאור על ההיסטוריה הכושלת של הפרדת הדת מהמדינה בעולם, הפרויקט עובר דרך כל נקודות החיכוך המוכרות (נישואים, תחבורה ציבורית, פתיחת עסקים בשבת ועוד) ומצייר תמונה עגומה של חברה שתקועה בסטטוס קוו.
"לגאול את הסטטוס קוו: על חילוניים ודתיים – ומה שביניהם" (כתבת השער ולינקים לכל כתבות הפרויקט)
צילום: אוליבייה פיטוסי
עלייתו ועלייתו של עונש המוות ("וואלה! NEWS")
בצל הדיון המתחדש בישראל מדי בואו של גל טרור חדש לארצנו בשאלת עונש מוות למחבלים, מתברר שבעולם אמצעי הענישה הקיצוני מכולם זוכה לפופולריות ששברה שיא בן יותר מרבע מאה. איראן, פקיסטן וסעודיה שומרות על נתח עצום בענישה (כ-90%); סין ממשיכה לשמור את מניין ההוצאות להורג בסוד אך עדיין נחשבת למובילה בעולם; שש מדינות חידשו את השימוש בעונש, בהן הודו ואינדונזיה; וגם מדינות כמו טורקיה, הונגריה והפיליפינים שוקלות להחזיר את עונש המוות לכנו. וכל זה, כמובן, מבלי להזכיר את "המדינה" שהפכה למזוהה עם ההוצאה הפומבית להורג – המדינה האיסלאמית, דאע"ש. גיא אלסטר משרטט את תפוצת עונש המוות בעולם ומשאיר אותנו בחוץ – לפחות עד ששר הביטחון יצליח לממש את הסיסמה שחרט על דגלו ו"לסיים את קייטנת בתי הסוהר" של המחבלים.
"תחיית המוות: העונש החמור מכולם צובר פופולריות חדשה בעולם"
מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית ("העין השביעית")
מאחורי גופי התקשורת המופיעים בכתבה זו, כמו גם מאחורי אלה שאינם, נפרשת רשת סבוכה של בעלי ממון ואינטרסים. מזה עשור מפרסם אתר "העין השביעית" (בתחילה עוד בגלגולו הקודם, כמגזין מודפס) את מפת הבעלויות המבקשת לעשות סדר ברשת הזו. השנה פורסמה גרסתה הרביעית של המפה, שאינה שלמה ומלאה – בעיקר מטעמי קריאות ונוחות – אך נותנת תמונה רחבה של הקשרים והאינטרסים שעומדים מאחורי העיתונות ולא פעם מוצאים דרכם לתוכה.
"מפת הבעלויות בתקשורת הישראלית"
הסיפור המדהים על האיש שהוריש את דירותיו לדיירותיו ("כלכליסט")
ולסיום, קצת חלומות: הפנטזיה של מאות אלפי שוכרי דירות בישראל הפכה השנה לאגדה אורבנית שהתגלתה לבסוף כסיפור בלתי נתפס: גבר תל-אביבי ערירי שהלך לעולמו ציווה את שמונה דירותיו לארבע דיירותיו, ובכך עורר גלים של קנאה, אכזבה ותקווה ברחבי העיר כולה. לפעמים המציאות עולה על כל טלפון ממפעל הפיס.
צילום: אוראל כהן
צליל אברהם מספרת את הסיפור האמיתי של דור ה-Y
הכל התחיל בראיון שהעניקו זוג החוקרים פרופ' עוז אלמוג וד"ר תמר אלמוג ל"ידיעות אחרונות" לרגל הוצאת ספרם על דור ה-Y. הראיון הזה שלח את צליל אברהם לסדרה של טורים שלא רק עונים לטענותיו של הזוג עוז, אלא גם מיטיבים לפענח את בני הדור המדובר ולנסח את חייו ברהיטות ובבהירות. מה נאמר? קול של דור.
הטור הפותח בסדרה: "למה תמר ועוז אלמוג הבינו הכל לא נכון לגבי דור ה-Y"
כל טורי "הסיפור האמיתי על דור ה-Y"
אהוד קינן מספר על הרגל שאיבד
מדי יום ראינו את אהוד צולע במסדרונות mako, ואף אחד לא אזר את האומץ לשאול אותו איך זה קרה. אחרי 25 שנה, אהוד החליט לענות על השאלה הזו בעצמו. כתבה שנפתחת עם רופא שאומר לילד בן תשע שצריך לקטוע לו את הרגל, ומסתיימת עם הדמעות שלכם.
"הסיפור המלא על איך איבדתי רגל ואיך זה לחיות בלי"
צילום: עופר חן
עינת נתן מספרת על הלידה השקטה שלה
"המיילדת לוחצת עליי להחזיק אותם, אומרת לי כמה הם יפים, הילדים המתים שלי, וכמה זה חשוב לתהליך האבל להיפרד, אבל אני יודעת שאם אראה אותם אשתגע". עינת נתן, בעלת הטור "הדרכת הורים", מספרת מדי שבועיים איך צריך לגדל ילדים, אבל פעם אחת היא חשפה את סיפורה שלה – אמא לחמישה שילדה בחודש תשיעי תאומים מתים – וזה היה מטלטל.
יאנה פבזנר-בשן נוברת בסטיגמות של "הרוסייה"
יאנה פבזנר-בשן נושאת את הרוסיות שלה כמו אות קלון. "מפנקת", "זורמת", "מופקרת", "זונה" – מה היא לא שמעה עדיין? הפצע המוגלתי ועתיר הסטריאוטיפים הזה היה חייב להתפוצץ מתישהו, והוא התפוצץ בטקסט שבו פבזנר-בשן יצאה לבדוק עד כמה מדובר בתופעה רווחת ובדיון שעדיין רלוונטי וחזרה עם תוצאות שיביישו את כולנו.
"אני לא הולכת לגנוב את הבעל שלך"
נטע חוטר מתנשאת על מתנשאים
כמו בכל שנה, גם ב-2016 נטע חוטר העשירה את עולמנו בשלל רשימות נפלאות כמו "מדריך החברים המלא", "דברים שהיו צריכים להיעלם מהעולם", ואפילו טקסט מבריק במיוחד על "סמי הכבאי". והיה גם את זה: מיפוי מפורט של ההתנשאות האנושית, על פי קטגוריות, ב-163 משפטים שתופסים תחת על כו-לם.
"163 המשפטים הכי מתנשאים שתשמעו"
איור: פייר קליינהאוז