מנחם זילברמן (צילום: באדיבות המשפחה)
לא ידענו, אבל הוא חתום על כמה מנכסי התרבות הגדולים שלנו. מנחם זילברמן | צילום: באדיבות המשפחה

כשמנחם זילרבמן היה עולה על ה-high way עם הרכב האמריקאי העצום שלו עם הגג הנפתח, הוא כנראה היה האדם המאושר בעולם. פגשתי אותו לראשונה לפני כשש שנים, כשהגעתי לאל.איי. הוא הזמין אותי להצטרף אליו לארוחת שבת אצל חברים שלו ב"וואלי". הוא הגיע לאסוף אותי לבוש בג'ינס ובמגפי הבוקרים המוכרים, וחבוש בכובע קאובוי. הוא בדיוק היה אחרי דיאטה חריפה של עשבים, חסה ומים במסגרתה השיל כ-20 קילו ממשקלו ונראה נהדר – נמרץ ומלא חיים. כשנכנסנו לרכב הוא פתח את הגג, הדליק ג'וינט, שם דיסק של פינק פלויד בווליום מחריש אוזניים ושם גז. הרכב לא שעט – הוא פשוט טס, אבל ליד מנחם אי אפשר היה שלא להרגיש בטוח.

הוא לא הפסיק לספר בדיחות לאורך כל הנסיעה ואני, עם הג'וינט ביד והשיער המתבדר ברוח, צחקתי בלי הפסקה. הוא סיפר לי אז שזה בכלל נס שהוא בחיים, שהוא היה אמור למות בתאונת שיט, לאחר שבשנות ה-90 החליט להפליג על ספינה שקנה במיאמי ישר לחוף הרצליה. זילברמן היה הרפתקן. תן לו הגה ביד והוא חוגג, תן לו ספינה והוא כמעט יתנגש באניית ענק. הוא אהב נסיעות מהירות, ובכלל אהב לגמוע מאות מיילים בכבישים המהירים ובנוף החדגוני של קליפורניה. הוא סיפר שהשיממון הידוע מראש הזה מרגיע אותו: תחנת דלק, דיינר, שופינג סנטר – וחוזר חלילה.

זה כנראה היה טבעי ומתבקש שהוא יהפוך למדריך תיירים עבור ישראלים המטיילים בקליפורניה, אבל עד שהמציא את עצמו מחדש, התקשה להתפרנס באל.איי. אלא שבישראל, גם הבחירה להדריך תיירים התקבלה בחמיצות: "לבדרן לשעבר מנחם זילברמן אין הרבה סיבות לצחוק", נכתב בידיעת רכילות קנטרנית באתר אינטרנט מוביל ב-2009, "אחרי גירושיו גלה זילברמן לארצות הברית ושם החל להידרדר תעסוקתית. מעורך 'ידיעות לוס אנג'לס' הוא הפך לנהג של אחד הרבנים. ועכשיו, כשקריירת הנהיגה מאחוריו, הוא מדריך טיולים בעיר".

הידיעה הזו פורסמה באותו השבוע שבו התאבד דודו טופז. לכאורה אין קשר בין שני האירועים והדמויות, אבל קשה להתעלם מהעובדה שגם טופז וגם זילברמן היו שני בדרנים מוכשרים, שמצאו עצמם דחויים וחסרי תעסוקה אחרי גיל 50. טופז, כתוצאה מכך, נכנס לסחרור של אלימות וכדורים עד שהתאבד. מנחם זילברמן, שהשבוע מלאו 30 למותו בגיל 67, פשוט ברח מהארץ.

מנחם זילברמן (צילום: באדיבות המשפחה)
"שעתיים לפני שעזבתי הוא אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי" | צילום: באדיבות המשפחה

"מי עוזב את הארץ אם הוא לא סובל שם?"

סיפורו של זילברמן הוא סיפור של פספוס הדדי: ישראל פספסה את זילברמן, והוא – אותה. וכך, פתאום, רק אחרי מותו, גילו הישראלים שזילברמן חתום על כמה מנכסי התרבות הגדולים שלנו. הוא כתב את "המגפיים של ברוך" ביחד עם דני סנדרסון ללהקת "כוורת", הוא היה זה שייסד את "זהו זה" המיתולוגית וכתב את מערכון "משה והאורנג'דה" לדודו טופז. וכמובן שאי אפשר לשכוח את התפקיד של ב"גבעת חלפון" הקאלטי, שם גילם חנון חמוד ומצחיק, בתקופה שחנונים עוד לא היו זקוקים למהפכים או ליפות.

ריבוי הכישורים של זילברמן היה חרב פיפיות: מצד אחד, זו הסיבה שתמצאו אותו בשלל תחנות תרבות ישראליות משמעותיות. מצד שני – הרב-גוניות הזו הייתה בעוכריו. הוא התפזר על הרבה מאוד תחומים, נגע, רפרף והתקשה להתמקד, ונדמה שמעולם לא מצא את עצמו באמת.

מנחם זילברמן (צילום: באדיבות המשפחה)
אהב את אמריקה ואת האמריקאים. זילברמן עם בתו אביגיל | צילום: באדיבות המשפחה

הוא נולד וגדל באילת, ואת הקריירה שלו התחיל כשהתקבל ללהקת הנח"ל, במחזור שבו שירתו גם שלום חנוך, ששי קשת, טוביה צפיר ושולה חן. כשהשתחרר למד משחק בבית צבי והספיק להשתתף במספר ערבי שירים והצגות, לפני שנחתה עליו, כבר בתחילת דרכו, ההצלחה הכי גדולה בקריירה שלו – "חדווה ושלומיק", סדרת הטלויזיה האיכותית הראשונה ששודרה כאן ב-1971, ימי הערוץ הראשון. דמותו של שלומיק הקצת דביל, המגושם והגמלוני אבל החתיך והכריזמטי, כאילו נתפרה למידותיו של זילברמן וגולמה על ידו באופן הכי מדוייק שיש. עד כדי כך, ששנים אחר כך עדיין עצרו אותו ברחוב וביקשו ממנו לא לעזוב את הקיבוץ. אבל התפקיד של חייו "הוא זה שגם בעצם בלם אותי", התוודה זילברמן באחד הראיונות, "הייתי לגמרי מזוהה, מקוטלג ומתוייק כ'שלומיק'".

זילברמן היה ממקימי להקת כוורת, ונשא בתפקיד הקומי של מספר סיפורים: תחילה במערכונים ("הסיפור הנורא על הילד מברזיל"), ובהמשך כיוצר ("סיפורי פוגי")‏. הוא למד קולנוע במשך שנתיים באוניברסיטת USC בארצות הברית, אבל כשפרצה מלחמת יום כיפור עזב את הלימודים, חזר לארץ והצטרף ללהקת הנח"ל, שהופיעה בפני חיילים בחזית. באותה שנה, 1973, גם יצר עם חברי כוורת את פוגי. אחרי שהכיר את אסי דיין ב"גבעת חלפון", שיתף איתו שוב פעולה גם בסרט "שלאגר", ובין לבין הספיק לייסד את תוכנית הטלוויזיה "זהו זה" ב-1978, ואף לכתוב את כל תסריטי עונתה הראשונה. בשנות ה-80, לצד שיתוף הפעולה הפורה עם דודו טופז, החל להשתתף גם בסרטי מתיחות שביימו יהודה ברקן ויגאל שילון, וגם בתוכנית הרדיו המצליחה בגל"צ "יתוש בראש". במהלך השנים היה גם מבקר מסעדות בעיתונים וברדיו, ובשנות ה-90 הפך לראשון הסטנדאפיסטים בישראל, כשהעלה את המופע "ערב בלי אשתי", שהפך להצלחה מסחררת והוצג לא פחות מ-600 פעמים.

למרות שהוא היה סוג של כוכב בישראל של שנות ה-80, זילברמן אהב לעבוד בבית. הוא היה נשוי לדורית, אז סופרת צעירה ושאפתנית שעבדה על הדוקטורט שלה בספרות עברית, והצהיר בראיון שערכתי איתו אז שהוא על תקן עקרת הבית של המשפחה. הוא בישל, ניקה, כיבס, ערך קניות וטיפל בילדים תום (38), דין (33) ואביגיל (30), בזמן שהיא השלימה את הדוקטורט בספרות ולאחר מכן גם למדה משפטים והוציאה רישיון עריכת דין. הוא תמיד אמר שהוא אוהב לבשל, ובהספד שנשאו על קברו סיפרו דין ואביגיל ש"לגדול אצל מנחם זה לגדול במסעדת גורמה".

נישואיו לדורית היו מלאי אהבה אך גם מלאי קשיים. את חוסר הבטחון והביקורתיות שהפנה כלפי עצמו, הפנה גם כלפיה. "20 שנה הוא לא אמר לי 'אני אוהב אותך'", אמרה דורית בראיון למוסף "סופשבוע" של מעריב ב-2008, "הוא אמר 'אני לא משתמש במשפט שכולם השתמשו בו לפניי, את צריכה להבין לבד אם התחתנתי איתך'. והתחננתי אליו, התחננתי... שעתיים לפני שעזבתי הוא אמר לי. ואז אמרתי לו, 'אתה לא עושה לי את זה עכשיו, זה לא פייר'. מה שחיכיתי לו כל חיי הגיע מאוחר מדי. ונפרדנו בבכי. זה מאוד מאוד עצוב. שבוע לפני הגט הוא אמר 'אני יודע שאת דפקת בדלת, בעטת, התחננת, צעקת, אמרת תן לי להיכנס, ואני לא נתתי. והיום, כשאני נפתחתי רגשית וכל מיני שירים מזרחיים טיפשיים מפוררים אותי, אני קולט את זה... אני הפסדתי, אני סגרתי את עצמי בחומות כי פחדתי שתעזבי אותי'".

מנחם זילברמן (צילום: באדיבות המשפחה)
היו עוצרים אותו ברחוב ומבקשים שלא יעזוב את הקיבוץ. חדווה ושלומיק | צילום: באדיבות המשפחה

סוף שנות ה-90 לא היו טובות לזילברמן. הצעות העבודה הפסיקו להגיע. חובותיו הכלכליים הלכו ותפחו. ולבסוף הכריעו הקשיים גם את נישואיו. ב-1998 דורית החליטה להתגרש ממנו. הוא עזב את הבית ועבר להתגורר בשכונת כפר שלם בדרום תל אביב, ובמקביל החל לחשוב ברצינות על מעבר לארצות הברית. "הוא התאהב באמריקה כבר כשלמד באל.איי בתחילת שנות ה-70", מספר בנו דין. "הוא אהב את האמריקאים, את דרך החשיבה שלהם. באמריקה הוא גם נחשף לסטנד אפ והביא את זה איתו לארץ. מלחמת יום הכיפורים החזירה אותו לארץ, אבל הוא לא שכח את המרחבים של אמריקה, את רוח החופש, את הכבישים הפתוחים".

המעבר לקליפורניה היה פתרון טבעי ומתבקש. מה גם שאמא שלו, שנשואה בשנית, חיה בסן פרנסיסקו. "בוודאי שמנחם סבל בארץ", אומרת השחקנית סמדר ברנר, מי ששיחקה את דמותה של יפצ'ו בסרט "הלהקה" ומתגוררת כיום באמריקה, "מי עוזב את הארץ אם הוא לא סובל שם? זה לא קל! הוא היה כוכב גדול ולא נתנו לו במה, כמו שעושים להרבה בארץ. הוא היה אומר, ככה חצי בצחוק: 'יותר טוב לי לחיות פה. ככה אני לא מרגיש שלא קוראים לי'".

"אבא לא ברח מהארץ ולא שנא אותה", מסביר בנו דין, "הוא נסע, כי הוא אהב את אמריקה. תמיד היה לו את החלום לגור שם".

"פתאום את רואה את מנחם הכוכב מוכר כאן קפה"

זילברמן נחת באל.איי ב-2001 והחליט לפתוח פרק חדש בחייו. אז גם סיגל לעצמו את מראה הקאובוי האהוב עליו, שכלל מגפי בוקרים, חולצת ג'ינס פרומת כפתורים וכובע קאובויז. הוא הגיע נטול אשרות או רישיון עבודה, ולא בחל בשום תעסוקה. הוא הבין שהוא ייאלץ להתחיל מהתחתית. למרות שדודו האמיד, בעל בניינים באל.איי, נתן לו להתגורר באחת הדירות שלו במרכז העיר ללא תשלום, והיו לו רק הוצאות מחייה – מצבו לא היה מזהיר. "למרות שהייתה לו דירה והוא היה מבסוט, הוא עדיין לא הסתדר. הוא כל הזמן חיפש מה לעשות", מספר שלמה סיסו, חברו של מנחם והבעלים לשעבר של מסעדת "תל אביב הקטנה". "מה שהיה יפה זה שהייתה לו נחישות להסתדר כאן. הוא לא דפק חשבון. ניסה לסחוט פרנסה מכל הזדמנות. בהתחלה היה קצת סוחר מכוניות. ואז הוא אמר לי שהוא רוצה לקנות דוכן למכירת קפה עם עגלה. קיוסק נייד כזה. נסעתי אתו לרחוב פיקו, שמתי את רישיון הנהיגה שלי בתור ערבות, כי לא היו לו עדיין ניירות. הוא לקח עגלה כזאת והצמדנו אותה לוו גרירה, מתחת לג'יפ שלו. הוא סחב את העגלה לפינת רחוב מרכזית, העמיד אותה שם והיה מוכר קפה ועוגות. ואז הפקחים היו באים לתת לו רפורטים כי לא היה לו אישור, והיו מזיזים אותו ממקום למקום. ככה זה נמשך שנה. היה מתמקם, היו באים פקחים, מגרשים אותו, עובר למקום אחר. בקיצור, היה לו קיום לא קל. אבל מאוד הערכתי את זה. פתאום את רואה את מנחם הכוכב מוכר קפה כאן בפיקו, ומגרשים אותו והוא לא מתייאש. הצדעתי לו".

מנחם זילברמן (צילום: באדיבות המשפחה)
"השאיר את חותמו בדרך שלו". זילברמן על רקע לוס אנג'לס | צילום: באדיבות המשפחה

השלב הבא היה שותפות במסעדה ברחוב מלרוז, אבל גם זה לא עבד. "הוא היה שותף של ישראלי נוסף, דוד שרעבי", מספר סיסו, "מכרו פלאפל, שווארמה. היית צריכה לראות את מנחם מכין פיתות. הוא עבד שם יחד עם הילדים, דין ואביגיל. כל המשפחה עבדו שם. הכינו סלטים, פלאפל, הכל. זה החזיק חצי שנה עד ששרעבי פשט רגל ומנחם לא ראה מזה גרוש. אז הוא עזב את המקום והלך לעבוד בתור נהג לימוזינות: מסיע ומחזיר אנשים משדה התעופה, עם כובע הקאובוי שלו".

שוש טיילור, עיתונאית במקומון הישראלי וחברת נפש של זילברמן, פתחה אתו חברה להשכרת לימוזינות, ובהתחלה הם דווקא הרוויחו יפה. "היתה תקופה מאוד נחמדה", מספרת טיילור, "טיילנו הרבה ביחד בלימוזינה, נסענו ללאס וגאס עם הילדים שלו, וחיתנו את דין עם בת זוגו שרה בלאס וגאס. העסק עבד יפה במשך תקופה עד שבעקבות סופה גדולה המכונית הוצפה במים וכל מערכת החשמל הלכה פייפן".

במקביל זילברמן חזר לכתוב ולשחק. במשך שנים כתב מדור שבועי בשם "מסיר המסכות", שפורסם בעיתון המקומי לקהילה היהודית, ובו תיאר אפיזודות שונות שחווה בעיר. בנוסף לטור הופיע גם בקבוצת תיאטרון מקומי, בניצוחה של הבימאית גיטה זלצר, שהעלתה את המחזה "מר גרין" ומספר הפקות נוספות. "הוא היה חיית במה", אמרה זלצר, "איש מאוד משכיל. מבריק. אבל היה גם מפוזר ולא ממוקד. הוא תמיד 'כמעט היה' בטופ. כמעט הגיע. אבל הוא השאיר את חותמו בדרך שלו".

מנחם זילברמן (צילום: באדיבות המשפחה)
הילדים והנכדים היו הכי חשובים. זילברמן עם דורית, דין והנכדים | צילום: באדיבות המשפחה

אחרי הלימוזינה עלה בזילברמן הרעיון לצרף בין שתי האהבות שלו – נסיעות והופעות – לכדי מקצוע אחד, ולהפוך למדריך טיולים. הוא הציע למטיילים שהצטרפו אליו עיסקת חבילה אטרקטיבית: גם טיול עם מדריך ישראלי, וגם סיבוב מבדר עם מנחם זילברמן. "העבודה כמדריך תיירים עשתה אותו שמח", מספר בן דודו יאיר גבריאלי, "הוא אהב אנשים והאינטרקציה איתם עשתה לו רק טוב". ואכן, לראשונה מאז הגיע לאמריקה, נדמה היה שזילברמן סוף סוף מצא את ייעודו ואת מקומו. גם אחרי עשרות נסיעות לסן פרנסיסקו, לאס וגאס וסן דייגו, מעולם לא נמאס לו. "אני תמיד פוגש אנשים חדשים ומעניינים", סיפר בראיון לעיתון מקומי, "ובכל פעם זו חווייה חדשה להראות להם את המקומות שאני אוהב". בסופו של דבר הוא הקים חברת תיירות בשם "זילברטורס", והדריך קבוצות של תיירים ישראלים בקליפורניה. ב-2011 אפילו השתתף בפרק בריאליטי "חי בלה לה לנד", שם שימש כנהג של זהבה בן ואתי לוי, וסייר איתן ברחבי לוס אנג'לס.

"לא הסכים לדבר על דברים עצובים"

החיבה של זילברמן לגורמה ולבישולים הפכה אותו עם השנים משמוליק הנאה והנחשק לגבר גדול שסובל מעודף משקל, מלחץ דם גבוה ומסכרת. מצבו הבריאותי אותת לו שהוא חייב לטפל בעצמו, ולפני כשש שנים החליט לשהות במשך שבוע בחוות הרזיה בצפון קליפורניה. הוא אכן השיל קילוגרמים רבים ממשקלו, ובעקבות זאת הפך לטבעוני אדוק והכריז שהוא לא נוגע בביצים ובמוצרי חלב ואוכל רק ירקות וקטניות. "אחרי שהוא עשה דיאטה והפך לטבעוני, הבריאות שלו השתפרה מאוד והוא נראה טוב", מספרת שוש טיילור, "אבל אז הוא נשבר וחזר לחטוא. התחיל לזלול פחמימות. גם בטיולים שהוא הדריך, החבר'ה היו תמיד מזמינים אותו, אז הוא התפתה וטעם קצת מפה וקצת משם. לפני כמה חודשים הוא החליט ללכת שוב לאותה חוות בריאות – לתוכנית מאוד קיצונית של שבועיים שבהם שותים רק מים, ורופאים בודקים אותך פעמיים ביום. מדי יום דיברנו בטלפון, ובכל יום יכולתי לשמוע איך הקול שלו דועך. הוא כל כך נחלש מזה. בסוף הוא כבר לא ענה לטלפונים יותר. הייתי מאוד מודאגת. כשחזר, נבהלתי כשראיתי אותו. אמנם הוא שוב הוריד 20 קילו, אבל הוא גם נראה ממש זקן. הוא חזר משם במצב גרוע".

מנחם זילברמן (צילום: באדיבות המשפחה)
"תמיד הקדים את זמנו". זילבמן באל.איי | צילום: באדיבות המשפחה

הבעיות הבריאותיות לא הרפו ממנו, וחודש לפני מותו זילברמן עבר ניתוח בבטנו להסרת פוליפ סרטני בקיבה. הוא שמר את דבר הניתוח בסוד מוחלט, שמר על חשאיות מוחלטת והסתיר אותו אפילו מחלק מבני המשפחה, ונראה שמהניתוח הזה הוא פשוט לא הצליח להתאושש. הוא אמנם נפטר מדום לב, אבל קשה לנתק את אירוע הלב מהניתוח שעבר. "לאחרונה הוא השמין מאוד, וסיפר שהוא עבר איזה ניתוחון קטן והכל בסדר", מספרת טיילור, "הוא לא רצה לדבר על הניתוח בשום פנים ואופן. מנחם לא אהב לדבר על דברים שגורמים לעצב או דיכאון. אז הוא התמודד עם זה לבד. תמיד כשהייתי אומרת משהו עצוב הוא היה אומר : 'שושי, תסתכלי מהחלון, השמש זורחת, הציפורים מצייצות, עזבי אותך משטויות. החיים יפים!'. הוא אהב נסיעות, אהב אנשים, היה מטורף אחרי הילדים שלו. כשהנכדות שלו נולדו הוא היה בעננים. הילדים והנכדות היו הדבר הכי חשוב בחייו".

ב-13 בינואר לקה בליבו ומת. הוא נקבר בבית הקברות היהודי "וויטיאר" בלוס אנג'לס. "אבא שלי היה מאסטר של הומור, גאון של מילים, של אימפרוביזציה", ספדה לו בתו אביגיל. "הוא היה יכול להצחיק קהל של אלפים, לגרום לאנשים להתגלגל פיזית על הרצפה מרוב צחוק, לבכות, להיחנק, להשתולל. אבא שלי היה חלוץ של תעשיית הבידור הישראלית וכמו במותו, תמיד הקדים את זמנו. אבא חצה את האוקיינוס לבד על יאכטה ממיאמי להרצליה. אבא חי את חייו באומץ, בלי להתנצל ובלי לבקש רשות ובלי לחשבן לפחד". 

_OBJ
>> לכל כתבות המגזין