לייסי שוורץ גילתה שהיא שחורה כשהיא הייתה בת 18. היא התקבלה לאוניברסיטה, ואת החלק בטופס ההרשמה שבו צריך לסמן שייכות אתנית היא השאירה ריק; במכתב הקבלה שלה נכתב שעל פי התמונה שהיא שלחה, האוניברסיטה רשמה אותה כסטודנטית שחורה. "המכתב הזה היה אישור בשבילי לחקור את האמת", היא מספרת. "לגלות לעצמי את האמת".
זה הפיל שעמד בסלון בית הוריה עד אותו יום. כמו בבדיחה, יום אחד לזוג ההורים הלבנים, היהודים, נולדה תינוקת שחורה. בתגובה, הם פשוט המשיכו בחייהם. אף אחד לא עצר לחבר את הנקודות, כולל לא הנקודה החשובה ביותר: במשך שבע שנים ניהלה אמא שלה רומן עם גבר שחור. במהלכן, היא נולדה. לייסי חיה את שבע-עשרה השנים הראשונות בחייה כלבנה, כהה אמנם, בעיר ווסדטוק (כן, וודסטוק ההיא) בניו יורק. "שקר לבן קטן", הסרט הדוקומנטרי שהיא יצרה וביימה על חייה, ויוקרן לראשונה בארץ בפסטיבל הקולנוע היהודי בסינמטק ירושלים בסוף השבוע, עוקב צעד אחר צעד, שנה אחר שנה, אחר היכולת האנושית להכחיש באופן נמרץ ונואש את מה שעומד לך מול העיניים. הסרט עומד על הר של עדויות – סרטים משפחתיים ותמונות משפחתיות שבהם הבת היחידה והאהובה עומדת במרכז התמונה ואיך לומר, היא נראית או מאומצת, או הבת של השכנים השחורים. "כל השנים האלה", היא אומרת שם, "האמנתי שאני לבנה. לא ידעתי שאני בכלל 'עוברת'. עוברת כלבנה".
זה לא היה מדוייק, שהיא עברה כלבנה. כולם אמרו ללייסי שהיא שחורה, כל הזמן. בתור תינוקת היו שואלים את ההורים שלה אם היא מאומצת. בבת מצווה שלה (שמלה לבנה, "מוכרחים להיות שמח", כל הדיל) אחת האורחות אמרה, "איזה יופי שיש לנו אתיופית במשפחה". בתיכון, כשהיא הסתובבה במסדרונות עם שבט החברים הלבנים שלה, התלמידים השחורים נעצו בה מבטים מוזרים, כאילו היא מנסה להיות מישהי שהיא לא. החבר הכי טוב שלה בתיכון היה גם הוא בן לאב שחור ואמא לבנה, וכל הזמן היו שואלים אותם אם הם אחים. "אם מסתכלים על זה מקרוב, ברור שאין בזה שום היגיון", היא אומרת. "אז פשוט לא הסתכלנו". זה סרט משפחתי, אישי, זעיר, אינטימי וכל זה, אבל המסקנה העצומה שעולה ממנו נוגעת לכל המין האנושי פחות או יותר: בני אדם יכולים להדחיק כל דבר. אתה מסתכל על תמונות הילדות שלה, ומבין שאם זה אפשרי, אין שקר גדול וברור מכדי שנוכל לספר אותו לעצמנו.
סבא היה סציליאני
זו התגשמות הסיוט הבורגני האולטימטיבי: ילד שחור במשפחה לבנה ויהודית הוא לבנת חבלה שיכולה לפורר את קירות הבית, ומשפחת שוורץ לא הסתכלה על זה כמו שרק משפחה יהודית אשכנזית יכולה לא להסתכל.
אנחנו חושבים על וודסטוק כעל המקום בו התרחש הרגע הכי ליברלי בהיסטוריה בערך, אבל המציאות שונה. העיר הקטנה שלייסי גדלה בה הייתה לבנה מאוד, לבנה כל כך שאף אחד בה לא עסק בגזע – הוא פשוט לא היה קיים. "הייתי ילדה יהודיה נחמדה, הוא היה ילד יהודי נחמד", אומרת אמה של לייסי בסרט. "גמרתי תיכון, הלכתי לקולג', התחתנתי איתו. זה מה שעשינו. זה מה שאנשים כמונו היו עושים. לא חשבתי על זה הרבה".
לא ניתן להכחיש את המציאות באופן הרמטי. היא דלפה פעם אחת, כשלייסי בת החמש חזרה עצובה מהגן, אחרי הרגע המשברי הזה שבו ילד מגלה בפעם הראשונה שהוא לא כמו כולם. אביה פתח את אלבומי התמונות. באחד מהם הוא מצא תמונה משפחתית ישנה בשחור לבן. "זה סבא שלי", הוא אמר לה. "הוא היה סיציליאני. ממנו קיבלת את הגנים האלה". הפעם הבאה שהם דיברו על זה הייתה כשהיא הייתה בת 30.
תאוריית הסבא האיטלקי נסדקה לראשונה כשלייסי הייתה בת 16 והוריה נפרדו. "כל ילד שהוריו מתגרשים חושב שזו אשמתו, אבל במקרה שלי זה באמת היה נכון. ידעתי בתוך תוכי שזו הסיבה, אבל לא יכולתי להודות בזה. הרגשתי מבודדת ולא מובנת, ואף אחד לא הסכים לדבר איתי על זה שאני שונה. עשיתי את הסרט כי רציתי לפענח את האנטומיה של ההכחשה".
את מרגישה שאת מבינה אותה יותר טוב היום?
"כמו שאנשים יכולים לשקר לאחרים, שקרים נמרצים ופתולוגיים, ככה בדיוק הם יכולים לשקר לעצמם. איך מישהו יכול היה להאמין שאני לבנה? אנשים מוצאים לעצמם איזה תשובה ופשוט מאמינים בה. דיברתי עם ההורים שלי, עם המשפחה שלי, והסתבר שכולם ידעו בתוך-תוכם כל הזמן את האמת, אבל לא יכלו להאמין לה".
הסרט יצא בנובמבר האחרון, השתתף בפסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי בניו יורק ובפסטיבל הקולנוע היהודי בסן פרנסיסקו, היא נסעה איתו גם לטרינידד וטובגו, וזימן לה את הסיטואציה המופלאה של לשמוע את אמה, יהודיה בת 70, עונה לשאלות מהקהל על על רומן הסבנטיז הלוהט שלה. "אמא שלי שיקרה לי כל החיים. במובן מסוים כל חיי היו שקר. אני רוצה להיפטר מהסודות המשפחתיים האלה".
איך מתמודדים עם מחשבה כזו, שאמא שלך שיקרה לך כל החיים? שהחיים שלך היו שקר?
"אני מבינה את אמא שלי הרבה יותר טוב היום. כמו שהיא אומרת בסרט, היא לא הייתה רק אמא שלי, היא הייתה גם בן אדם, ואישה, ובחורה צעירה. הייתי חייבת לנהל עם ההורים שלי את השיחות הקשות האלה, שהם פשוט לא רצו לעשות. אבל אני יודעת שהיא פשוט לא יכלה לראות את האמת. היא מצאה את ההסבר שהיא רצתה למצוא, ננעלה עליו ולא הסתכלה יותר הצידה. היום היא נורא שמחה שהיא עשתה את זה – שחררתי אותה מהצורך להמשיך לשקר".
את יודעת להסביר היום למה פחדת כל כך לנהל את השיחות האלה, למה זה לקח כל כך הרבה שנים?
"פחדתי לאבד אותם. פחדתי שאם אני אבוא ואגיד להם שאני שונה מהם אני אוגלה מהעולם שגדלתי בו. שאם אני אבוא ואגיד לאבא שלי שאני לא הבת הביולוגית שלו, אני אאבד אותו".
שוורץ ניסתה ליצור מערכת יחסים כלשהי עם אביה הביולוגי, רודני פארקר, שהיה סקאוטר ודמות ידועה בסצנת הכדורסל של ניו יורק, אב לשבעה ילדים מכמה נשים שונות, "אני לא ממש יודעת כמה".
איך הרגשת לגבי זה?
"רודני הוא מי שהוא. נפגשתי איתו כמה פעמים אבל לא הרגשתי חיבור יוצא דופן, וככה זה נשאר".
האגדה האורבנית אומרת שעשרה אחוז מהגברים מגדלים ילד שאינו שלהם ביולוגית. מחקרים רציניים יותר אומרים שהמספר האמיתי קרוב יותר ל-3.7 אחוז, שהם בערך אחד מתוך 25. 20 אחוז ממקרי הגירושים נולדים מהויכוח המר הזה, על מי באמת האבא של הילד שלי; בעוד שאי אפשר לחלוק על הזהות האמיתית של האמא, הפחד לגדל תינוק של מישהו אחר הוא פחד גברי קמאי, שהוליד אמונות טפלות ומסורות, כמו שילד דומה בחודשים הראשונים לאבא שלו, כדי שיהיה בטוח שהוא באמת שלו. מספר בדיקות האבהות שנערכות בשנה הכפיל את עצמו ב-30 השנים האחרונות בבריטניה ושילש את עצמו בארצות הברית. אבא של לייסי שוורץ היה הגבר המקורנן שמסתובב עם קרניים בדמות הבת השחורה שלו בכל מקום, ילדה שמתדלקת פחד לבן, יהודי, בורגני – המחשבה שלא רק שמישהו אחר זיין את אשתך, הוא גם שחור. באחת הסצנות הקשות בסרט, שבה לייסי סוף סוף מושיבה אותו לדבר על זה, הוא קורא לזה "הבגידה האולטימטיבית".
"הוא היה מעדיף, כמובן, שלא אעשה את הסרט", היא אומרת. "זה היה הרבה יותר קשה איתו מאשר עם אמא שלי. אבל הבנתי שהוא יכול לבחור לא לדבר על הדברים האלה, ושאני יכולה כן לדבר עליהם".
החיים נמשכו. היום היא בת 37. היא גמרה את התואר באוניברסיטת ג'ורג'טאון, המשיכה ללימודי משפטים בהרווארד, והיום היא המייסדת ומנכ"לית של עמותה שעושה קמפיינים חברתיים. הסרט מסתיים בחתונה שלה, עם גבר שחור, היא מניחה את כף הרגל שלה על שלו ושניהם ביחד שוברים את הכוס, נינה סימון ברקע, והיא מסבירה איך החליטה להישאר עם שם המשפחה המקורי שלה, שוורץ – שם יהודי שהמשמעות שלו היא "שחור". יש לה היום שני ילדים קטנים, והיא מתכוונת להסביר להם בלי לשקר אפילו קצת למה אמא שלהם שחורה וסבא וסבתא שלהם לבנים.
כשאנשים נוגעים בשיער שלך
מאז היום בו היא פתחה מעטפה ונפל ממנה מכתב שמודיע לה שהיא שחורה, שוורץ עברה תהליך מזורז של גיבוש זהות חדשה. מעבר שהוא כביכול אישי, ובעצם הוא תוקע אצבעות בתוך כל הפצעים הפתוחים של אמריקה . להפוך לשחור באמצע החיים בארצות הברית זה כמו להפוך לערבי בישראל: המעמד החברתי שלך והסטריאוטיפים לגביך, צונחים נמוך מאוד, אולי הכי נמוך שאפשר. אבל למרות ששוורץ היא עדיין חצי חצי, ויש לה הזכות להגיד שהיא לבנה בדיוק כמו שהיא שחורה, היא בחרה בזהות שחורה. "מבחינתי מעורב זה קטגוריה בתוך שחור, וזה ככה אצל הרבה אנשים כמוני. ברק אובמה הוא כזה, למשל, וברור לכולם שהוא יותר שחור מאשר לבן. אתה לא יכול להגיד שאתה חצי כזה ואתה חצי כזה אז אתה נייטרלי, כי השחור הוא האחר ולאחרות הזאת יש משמעות. בשביל לבנים גזע הוא שקוף, אבל שחורים רואים גזע בכל מקום".
פספסת שלב די קריטי בתהליך של גיבוש זהות, את החלק של הילדות והנעורים. איך השלמת את זה אחר כך?
"אני משתדלת לא לראות את זה ככה, גם כי אין טעם בזה, וגם כי ממילא הנעורים הם תקופה מפוספסת עבור רוב האנשים. כמעט כולם בודדים ומבולבלים לגבי הזהות שלהם, ולא בטוח שזה היה שונה אם הייתי גדלה בסביבה פתוחה וכנה לגבי הזהות שלי. האתגר הכי גדול היה איך אני מגבשת זהות כזו בלי להרגיש שאני מפנה עורף למשפחה שלי ולמה שגדלתי עליו. הייתה תקופה שראיתי המון סרטים וקראתי המון ביוגרפיות של שחורים ושל אנשים שיש להם שילוב כזה של זהויות, ניסיתי להבין איך אני אמורה לחיות עם הזהויות האלה. כשאתה חי בקהילה יהודית אתה מרגיש לעתים קרובות שיש דרך אחת להיות יהודי, ואני הייתי צריכה למצוא דרך להיות שני הדברים. היה לי המון חוסר בטחון מול זה".
בעצם ספגת ירידה במעמד החברתי שלך, לא? עדיף להיות יהודיה בניו יורק מאשר שחורה.
"כן. הייתה לי הפריבליגיה לחיות בעיר לבנה לגמרי וחוויתי את שני הדברים. לא אפליה ממש, אבל כן היו רגעים שהרגשתי שהערך שלי ירד קצת. הבעל שלי שחור, אני יודעת מה זה להרגיש מאויים, מה זה כששוטרים מתייחסים אליך אחרת. אין כמעט אנשים שנראים כמוני בבניין שאני עובדת בו. הדרך שבה אנשים נוגעים בשיער שלי".
אנשים נוגעים בשיער שלך?
"בטח, זו חוויה בסיסית כמעט של להיות שחורה. אנשים מרשים לעצמם לגעת בשיער שלך ולהגיד 'ואו'. זה מצחיק, כי כל החיים שנאתי את השיער שלי. רק כשהגעתי לאוניברסיטה והצטרפתי לאחווה של הסטודנטיות השחורות גיליתי שיש לי מה שנחשב 'עור טוב', 'שיער טוב', נוח יחסית. קצת פחות מקורזל משלהן".