דברים יפים ולא שלי

היו בנים. נערים. הם היו ילדים, כמונו. חשבנו שאנחנו אוהבות אותם. האמנו שנאהב אותם לנצח. עסקנו בהם באובססיביות: בדיבור, בכתיבת פתקים, מכתבים ויומנים, במחשבות ופחות מכך במעשים של ממש. כעסנו עליהם והוצאנו דיבתם רעה ככל יכולתנו. לפעמים אחרי שאהבנו אותם ולרוב תוך כדי. היו בנים, אבל הם פחות חשובים היום. הם מטושטשים בזיכרון. גופים צעירים ורזים, זיפים ראשונים וחזה חלק. הם היו אדמה. הם היו תלוליות עפר ומתוכן קיווינו לצמוח. הם היו הם, דפים חלקים וסתומים. ניסינו לפענח אותם ולא ידענו שאנחנו צריכות לפענח זו את זו. ההשתוקקות אליהם היתה פשוטה. שתונח עלינו יד יציבה. היא לא הונחה מעולם. הסתפקנו בכל מה שיכולנו לקבל — מבט, משפט, פירוש שגוי של מחווה. הסתפקנו בלרפרף באצבעות על פנים ועל צלעות ולנסות לאחוז במים. 

לְרצות אותם היה פשוט, מובן. צפוי. יכולנו להתמודד עם זה. ההשתוקקות אחת אל השנייה היתה הביצה הטובענית באמת. לראות אחת את השנייה היה מהפנט כמו להביט במראה מעוותת, כמו לשחק בבובות ברבי. לראות זו את זו היה לראות את עצמנו עם עבר שונה, עם עתיד שונה, עם הבגדים שלא קנו לנו, עם חזה גדול או קטן יותר, גבוהה יותר, תמיד גבוהה ורזה יותר, עם היקף ירכיים אחר, עם עצמות לחיים אחרות, עם שיער אחר, עם הורים אחרים, עם צלקות אחרות, עם מגוון אחר ויצירתי של דרכי ענישה עצמית, עם שפתיים אחרות שלעתים לא מאוד רחוקות השתוקקו לנשק את אותם אובייקטים. כשראינו זו את זו יכולנו להשתוקק עד כדי ייאוש מוחלט וחידלון. להשתוקק להיות היא. כשראינו זו את זו יכולנו לשנוא את עצמנו ולרצות להיות מה שנשקף במראה — מה שתמיד רצינו להיות — אחרת, טובה יותר.

כל מה שאני יכולה להיות. כל מה שאני לא.     

בפעם הראשונה שראיתי את מאיה גולדמן היא נכנסה לכיתה. נעלי אולסטאר שחורות ותיק גב אדום. היא לא הסתכלה מסביב כשהמורה שלחה אותה לשבת ליד לינה. האור של הצהריים פגע בה מבעד לחלונות המאובקים. התנועות האדישות והאיטיות שלה, העצמות הבולטות. היינו בנות ארבע־עשרה, ישבנו על הדשא ברגליים משוכלות וניסינו להיראות פזורות דעת כשעישנו סיגריה. למאיה גולדמן היה שיער ארוך וחלק שתמיד נאסף ברישול שמעולם לא הצלחתי לשחזר. עיניים חומות גדולות. היא היתה כל כך פגיעה וחלשה. היא תמיד תנצח אותי.

מאיה היתה אהובה, אבל לא היה לה מעמד בבית הספר, היא לא היתה אחת משלהם. היא היתה שקטה מדי, כמוני, ולהורים שלה לא היה כסף. להורים של אף אחד שהסתובב איתנו לא היה כסף, אבל להורים של מאיה באמת לא היה כסף. "היא ילדת רחוב כזאת," אמר לי אסי בחיוך, ונדהמתי, כי לא ידעתי שאפשר לדבר על מאיה שלא בהתפעלות או בקנאה.

"איזו יפה מאיה, נכון?" היתה לינה נאנחת ואומרת לי. הייתי מהנהנת בזהירות, שלא לעורר חשד ביחס חריג כלפיה, ביחס כלשהו כלפיה. שלא להיתפס. את הימים הבאים ביליתי בלתהות למה אף אחד לא אומר את זה עלי. כל אהבה שקיבלתי באותה עת נידונה להתרסק על הקיר החיצוני של ההערכה העצמית שלי ואף שבריר לא הצליח להיכנס פנימה. אהבה היתה משהו שמקבלים אנשים טובים יותר. האמנתי שתהיה לי אהבה רק כשאהיה גדולה מספיק, כשבאופן פלאי כלשהו אפסיק להיות פגומה כל כך.

מאיה אהבה אותי, אבל זה היה בלתי נתפס שמאיה גולדמן תאהב אותי. למה שהיא תעשה את זה? מאיה היתה מוכנה להסתובב איתי. לא, מאיה היתה מוכנה שאסתובב לידה כל עוד אהיה שקטה ואגבית לגבי זה. לא ייתכן שמאיה גולדמן רואה בי חברה, חשבתי. אחרי הכול, היא מאיה גולדמן, ואני רק אני. היא היתה חברה של לינה, שהנשק שלה היה ביטחון בוהק וחדות ביקורתית כלפי כולם מלבד עצמה, ולמן ההתחלה נעצה במאיה ציפורני שייכות. אני חגתי במסלול שלהן. אני ומאיה, כך שיכנעתי את עצמי, אנחנו סתם מדברות לפעמים. אבל מאיה היתה דומה לי. אהבנו את אותן להקות ואת אותם בנים. מאיה היתה גבוהה ממני רק בחמישה סנטימטרים, ואף פעם לא הצלחתי להחליט אם היא רזה ממני ועד כמה. התשובה היתה תלויה במדדי שנאה ותקווה בלתי קבועים. ביליתי שעות בבהייה גנובה בצדודיתה בשיעורים ארוכים ונמתחים. היא ישבה בטור השולחנות מימין לי, אני הייתי שתי שורות מאחוריה. האוזן השמאלית של מאיה גולדמן הפכה לאובייקט הכי מוכר לי בשנה הראשונה של התיכון. היתה לה אוזן יפה.

"תמיד רציתי לראות את הציצים שלך," אני עדיין יכולה לשמוע את לינה אומרת למאיה. אני עדיין יכולה לזכור אותי מאדימה ומקדישה את כל הכוחות המועטים שיש לי כדי להיראות אדישה, מוסחת. לא להגיב, לא להתייחס. לא ליצור קשר עין, לבהות בשעמום במחשב, בעיתון מקומט, בחתול, בספר אלגברה, בקיר. היכולת העיקרית ששיכללתי בגיל ההתבגרות היתה לבהות בשעמום. שיכללתי עד כדי אליפות, עד כדי גיהינום, עד כדי השתלטות מוחלטת של הפרסונה המדומיינת האדישה הזאת על מי שהייתי, מי שעוד לא הייתי. אבל מבפנים הרגשתי את הפנים שלי לוהטות, כשמאיה רק חייכה קלות ואמרה, "טוב, תסגרי את הווילון לפחות."

"את באמת הולכת לעשות את זה?" ההלם ניצח את האיפוק והמילים יצאו לי מהפה בלי שרציתי, נדהמות, משתנקות.

"מה הקטע?" לינה הביטה בי בחדות הקוטלת שלה, שבשנים ההן תמיד השתיקה אותי והחזירה אותי להיות הילדה הקטנה שהתאמצתי להפסיק להיות. אבל מאיה לא הסתירה את המבוכה שלה. וגם לא את השדיים שלה. נעצתי את העיניים שלי בספר האלגברה כאילו שהוא צופן בחובו את התשובות למסתרי חיים רבים, אשר לא היו במחסור אז, כשמאיה גולדמן השתחלה בגמלוניות מתוך החזייה השחורה עם גימור התחרה שרכשה במבצע בחנות בקניון בצהרי אותו יום, מידה 80B, מידה אחת יותר ממני. לינה הסיטה את הווילון ונעלה את דלת חדרה מאימת הורים חטטנים שעשויים לדרוש את נוכחותנו המיידית לארוחת הערב והתבוננה בתשומת לב.

מאיה גולדמן עמדה שם, בחדר מלא מראות ופוסטרים, בפלג גוף עליון עירום ובחיוך נבוך וצחקה, ואני העזתי להרים את המבט רק לשנייה ולשמור אותו אדיש. המראה שלה הִכה בי. העור המסתמרר מקור, כהה לפחות שלושה גוונים משלי, השערות השחורות על הבטן שלה מעל המכנסיים, ואלו הכהות יותר, המעטות, סביב הפטמות שלה. אלוהים, הפטמות של מאיה גולדמן. אני עוד יכולה לראות אותן, מלמטה, מהצד, לחצי שנייה, עד שהיא מסיטה את המבט ומסתכלת לי ישר בעיניים ומחייכת, ואני שוב תוקעת את המבט באלגברה והחדר נעשה חם מכדי לנשום. ולינה רק מפטירה, "יש לך שדיים יפים," בהערכה קצת מלגלגת, כדרכה, כשמאיה מתלבשת ואני מדברת על המבחן של מחר, על ההפסקה של היום, על ליאור, על כל דבר, ולא מצליחה להגיד כלום, כי המראה חקוק לי מול העיניים ומתחילים להינעץ בי חצי מחשבות שיהפכו לנשיכה בלתי מרפה מאוחר יותר, בלילה, כשאהיה לבד בחדר שלי.

כל כך כעסתי. על לינה. על מאיה. על השדיים שלה. על הלעג שיש בקיום שלי בעולם שבו מאיה גולדמן יפה ועירומה וצוחקת. אסרתי על עצמי לאכול לשלושה ימים, אבל זה לא עזר. ידעתי כמה מעט אחיזה יש לי, וידעתי שאני הולכת לאבד אותה.

ליאור כהן היה מושלם כמו שרק דברים פשוטים וטיפשים יכולים להיות מושלמים. ליאור היה יפה כמו שרק משהו ריק באופן מוחלט כל כך יכול להיות יפה. ליאור היה הקנבס הלבן שעליו אני ומאיה הקרנו את פנטזיות הרומנטיקה הבוסרית שלנו. ואהבנו אותו. ליאור כהן היה נאהב בעוצמה שרק נער מבוגר יותר, בן שש־עשרה, יכול לזכות לה מבלי להיות מודע לכך בכלל, מסתכל דרכינו במסדרונות. לא היה כדאי לי לאהוב את ליאור, וידעתי את זה. לא היה כדאי לי להתאהב מחוץ למעמד החברתי שלי. הייתי שוכבת על המיטה בלילות ומתחננת ממנו לעזוב לי את הראש. אל תתאהבי בו. אל תתאהבי בו. אל. הוא היה רחוק מדי. יפה מדי. נחשק מדי. הייתי שם לבד, מסתכלת על התקרה, מתהפכת שוב ושוב כשגופי הבלתי מספק, הבלתי ראוי, נחוש להיות ננגע. גוף טיפש שלא מכיר את המציאות. הייתי לבד עד שליאור הפך לגביע הקדוש של החברות שלי עם מאיה. כי לא רק בשבילי ליאור היה טוב מדי, אפילו בשביל מאיה גולדמן הוא היה טוב מדי. היתה בכך נחמה.

ליאור היה תחביב משותף, אבל לפני זה הוא היה סוד נוראי ומביש שאיכשהו הצלחתי לחלוק עם מאיה גולדמן, שחייכה אלי כשותפת סוד. מבחינתי חתמנו ברית דמים. אחרי זה הכול היה הרבה יותר מהנה. יכולנו לשבת ביחד בשעות חלון מענגות בספרייה ולתכנן תסריטי שיחה. לדמיין ולצחוק וקצת לגחך. אלה היו הזמנים הטובים. ביחד יכולנו לצלול לתוך האהבה הזאת ולשהות בה, מרחפות על הורמונים וכמיהה. ליאור כהן היה התרופה לכל הדברים הרבים שהיו לא בסדר בחיינו בגיל ארבע־עשרה. לא החלפנו מילה.

"מה את חושבת שצריך כדי להיות כמוהן?" שאלתי את מאיה. אני זוכרת אותנו לובשות טריינינגים מהוהים, קהות הנעורים העצלה והבלתי מוצדקת שלנו שרועה על מזרן בפינת אולם ספורט בית ספרי ישן ואפור, מביטות בתקרה, שוכבות במרחק בטוח אחת מהשנייה, משתמטות מחובה נטולת היגיון ותכלית כזו או אחרת, אחת ברשימה בלתי נגמרת ובלתי מובנת.

"להיות סתומה," היא ענתה.

צחקנו.

"למה שתרצי להיות כמוהן?" היא ניסתה להישמע רצינית בפליאה שלה.

היתה לי תשובה מנצחת. "הם אוהבים אותן."

מאיה גילגלה עיניים.

אבל צדקתי, בדרכי. הן היו הן. לא אנחנו. הן היו בגילנו, אבל שונות. הן היו יעל, ואביטל, וגלי. נימפות פרברים. הן היו עיניים בהירות וריסים ארוכים ושפתיים נוצצות ושפע של עור חשוף ורך. הן היו דוגמניות־על של נעורים, והתהלכו במסדרונות ככאלה. הן היו גבוהות, גם הנמוכות שבהן. הן זכו למבטים והיוו מושאי חיקוי. לפני שנה אני ומאיה עוד רכבנו על אופניים ושיחקנו קלאס וגומי. הערצנו זמרים והמצאנו עולמות. להן היה חזה ומחזור, הן הסתודדו בשירותים, הן דיברו שפה שלא הבנו. הן נכנסו לעולם הזה של להיות נשים בגיל צעיר והן תמיד ישאירו אותנו מאחור. הסבל שלהן, אם היה כזה, לא היה גלוי לנו. אנחנו היינו בתולות. בכל כך הרבה מובנים.

"את יודעת למה הם אוהבים אותן," היא ענתה, אומרת בלי מילים שאנחנו יותר מזה. אנחנו יותר ממין. אנחנו יותר ממין כי אנחנו בהכרח פחות ממין. כי מדובר בכוח הכי חזק בעולמנו, ואנחנו לא יודעות איך משתמשים בו, מה לעשות איתו. אנחנו פוחדות כל כך. אבל אנחנו אומרות שהן סתומות, וזונות, וזולות, ושרמוטות. החולצות הצמודות שלהן מתגרות בהם, אבל בנו יותר. הן חלולות, ואילו אנו מלאות בעומק ובתוכן שמחכים שיזהו אותם. שהם יזהו אותם. משום־מה אחזנו בהנחה הבלתי סבירה שיש ביכולתם לזהות אותם. לזהות את הניצוץ שבנו. בנים בני שש־עשרה יכלו להפוך אותנו מצפרדעים לנסיכות.

ליאור התקיים בתוך הקשר. מה הוא היה ללא הקשר? לא ידענו. לא חשבנו על זה. לא הצלחנו לדמיין אותו יושב לבד בחדר מבולגן, בוהה בתקרה או בטלוויזיה. בפנטזיות קנאה אף אחד לא רואה טלוויזיה. בפנטזיות קנאה אתה אף פעם לא לבד. לא ראינו אותו לבד. היו לו חברים ומעמד והם הקיפו אותו, אפפו אותו, טישטשו אותו. בעינינו הם היו להקה, אליטה. לעתים נדירות יכולנו להעיף בהם מבט חטוף במסדרון או בשיעור, כשהם ממהרים, תמיד ממהרים, אף פעם לא מסתכלים. לא יכולנו לדמיין שיש להם ריח ומגע. שיש להם ציפורניים, שיש להם חדר עם מיטה ורצפה מלאת גרביים מלוכלכים, שיש להם כלב שהם מוציאים לטיול, שיש להם פחדים והורים. הורים מביכים כמו שלנו, הורים לא מרוצים כמו שלנו. אין להם הורים כי הם לא חלשים, כי הם לא גדלים, כי הם לא היו קטנים. הם נולדו מתבנית דמיוננו והם נולדו שלמים, גדולים. לכל השאר עצמנו עיניים.

"דיברתי איתו."

מאיה היתה מחויכת וחסרת נשימה. הלב שלי הופך לאבן ומאיה היא נייר. כך אני הולכת לאבד אותה. מאיה התגלתה. מאיה היתה טובה מכדי להישאר ילדה, בשביל לחיות בעולם נקי ופנטסטי. היא היתה יפה מדי, רזה מדי, עם עצמות בריח בולטות מדי, ראויה מדי לאהבה. הם הריחו אותה כמו שאני הרחתי אותה. זה היה רק עניין של זמן. סבל שקט ומתמשך של המתנה לרגע שבו המציאות תזוז הצידה ותפנה את מקומה לטובת הסיפור שלנו, שהתקיים לצִדה, מאחוריה ומצדדיה, מתנגש בעוצמה בקירות הפנימיים של התודעה שלנו, של הגוף שלנו, ואף פעם לא מצליח לצאת. עד שמאיה שברה את המחסום שנאחזתי בו. עד שהיא גדלה.

"הוא ביקש ממני סיגריה."

"הוא ביקש ממך סיגריה?"

"כן. ודיברנו קצת."

זה לא יכול להיות כל כך פשוט. זה היה כל כך פשוט.

מאיה גולדמן לא איבדה את בתוליה לליאור כהן. אבל היא כבר לא היתה אחת מאיתנו, היא כבר לא היתה אני. הם רק דיברו וחייכו ולפעמים צחקו. כשנגדל נקרא לזה פלרטוט. הוא ראה אותה. מאיה גולדמן נעשתה קיימת עבור ליאור, ישות אמיתית עם שם ופנים.  אני לא ידעתי שליאור כהן הוא מישהו שמדברים איתו. ליאור כהן הוא משהו שמדברים עליו, שחולמים עליו, שמקדישים לו שירים בלב ומדמיינים איתו עתיד. ליאור כהן לא שייך להווה. הוא לא מתרחש. מאיה היתה רק קצת טובה יותר ממני, אבל זה היה מספיק. בכל פעם שליאור התייחס למאיה, אמר לה שלום במסדרון, הלכתי צעד אחד הצידה, עד שמאיה התקיימה עבורי רק מרחוק. גם כשהיא עמדה לידי, ודיברה איתי, הפרידו בינינו קילומטרים. מאיה עברה לצד השני. היא בגדה בי, היא עזבה אותי. נשארתי לבד. נשארתי עם שנאה.

"אתם לא ממש מתאימים," זה מה שאמרתי. השנאה היא מעטה דק ומחורר, היא קורי עכביש עדינים וחזקים. השנאה עוטפת בושה, והבושה נדבקת לעור, נכנסת מתחתיו, מעכירה את זרם הדם. הבושה מטונפת ואי אפשר להיראות עמה בציבור. אבל השנאה היא תלבושת נאה, עם שנאה את יכולה לעמוד בבוקר מול המראה ולהיות מרוצה דייך כדי להעז ולצאת לעולם.

היא רק עצרה לשנייה והסתכלה עלי.

"לא, פשוט, מבחינה משפחתית. את יודעת מי זה אבא שלו. אתם מגיעים ממקומות מאוד שונים. לא נראה לי שתוכלי להתחבר לכל זה."

זה היה הנשק היחיד שלי.

היא הלכה. היא לא אמרה מילה. גם את הפשטות הזאת חמדתי.

ואז היא לא היתה יותר. חיפשתי אותה בכל חדר שנכנסתי אליו או שיצאתי ממנו, כדי לראות ולהתעלם. בכל מסדרון וכיתה. היא התעלמה חזרה. המרחק ממנה היה כאב מוחשי. שדה כוח. ברגעים הבודדים שבהם השנאה לא הגנה עלי רק רציתי שהיא תשכב לידי על המזרן, במרחק בטוח או פחות בטוח. רציתי שנצחק, שנדבר על ליאור, כל מה שנעלם. תמיד ראיתי את מאיה מרחוק, גם כשהייתי לידה, עד שלא הייתי יותר. הייתי חייבת ללכת כי כשהייתי לידה לא נותר ממני כלום, רק חללים שמסמנים את הדברים שאני לא, שהיא כן.

בזמן אחר, אולי בחלום, אני עולה על אוטובוס והיא שם. אנחנו מסתכלות אחת לשנייה בעיניים ומחייכות ויושבות ביחד. אנחנו מדברות על מתמטיקה ושמלות, על הבגרויות, על מה שאחרי. האוויר התרוקן ממטען חשמלי, ונשארה רק רוח קלה של תחילת אביב שפורעת את השיער ומסמררת את העור וגורמת לגוף לרצות לרקוד ולחבק ולא לחשוב, רק להתקיים למען עצמו. ההווה הגיע ולרגע אין עבר. אין מבט ואין מחשבה. רק רחוב ואוטובוס ושמש ואנחנו, ועתיד מלא באפשרות.