"זה רק רצח, כל היצורים של האל עושים את זה". את המשפט הזה אומר מיקי בסרטו הקלאסי של אוליבר סטון, "רוצחים מלידה", אבל באותה מידה הוא יכול היה לצאת גם מפיו של לוחם זוטר בדאעש.
בחודשיים האחרונים ארגון הטרור שהפך למדינה הרגיל אותנו לראות סרטונים של עריפת ראשים עם הקפה בבוקר. מעשי הטבח שלהם גררו לא מעט השוואות לסרטים של טרנטינו, ולא בכדי: שניהם מעלים תהיות לגבי הבנליזציה של הרצח בתרבות שלנו, והאופן שבו החברה המערבית צורכת באופן אובססיבי אלימות ואז מקיאה ומוקיעה אותה מתוכה.
דאעש לא רק רוצחים, הם גם מתעדים את הרציחות שלהם באמצעות המצלמה. לכן, ראוי לבחון אותם באותם כלים שבהם הם משתמשים: קולנוע. הנאצים והפאשיסטים תיארו בסרטי התעמולה שלהם את המלחמה כמפגן של שלמות אסתטית. דאעש מתארים אותה כהתפרצות של כאוס – ראשים כרותים תלויים בכל מקום, נשים שנאנסות ונלקחות בשבי כשפחות מין וכפרים שלמים שנמחקים מהמפה, קצת כמו ב"משחקי הכס". ההבדל הברור היחיד הוא שלפחות נכון לעכשיו, לדאעש אין דרקונים שידוע עליהם.
אם ההשפעות ההוליוודיות שלהם לא היו מספיק ברורות עד עכשיו, השבוע דאעש הוציאו טריילר למלחמה. כן כן, הם אשכרה הוציאו טריילר למלחמה, והם עשו זאת בתגובה להכרזה של אובמה על התקיפה הנרחבת שהוא מתכוון להוביל נגדם. המלחמה, על פי דאעש, היא כמו סרט שעוד לא נוצר; הם אפילו בחרו עבורו שם שנשמע כמו פרודיה על סרטי אקשן הוליוודיים – "להבות של מלחמה". את הטריילר, שנמשך קצת פחות מדקה, חותמת כמובן כתובית "בקרוב" ("Coming Soon"). יוטיוב מיהרה לצנזר את הסרטון, למרות שהפעם לא מוצגים בו תכנים מזוויעים, אלא רק שורה של פיצוצים מלאכותיים וגם כמה אמיתיים. חלק מהאפקטים החזותיים זולים למדי, אבל חלקם מרשימים, וכוללים שימוש במצלמות היי-ספיד ובפעלולי אפטר-אפקטס.
נדמה שדאעש ליהקו את עצמם מרצון לתפקיד הנבלים האולטימטיביים. יש להם מדים שחורים ודגל שחור, והמטרה המוצהרת שלהם היא להשתלט על העולם. באופן כללי הם נראים יותר כאילו הם יצאו מהטרילוגיה של באטמן מאשר מהמדבריות של עיראק וסוריה. למעשה, מדובר בארגון הטרור הראשון שכל מהותו כמו נשלפה היישר מתוך עולם הדימויים של הקולנוע הוליוודי, ומהבחינה הזאת, אפשר בהחלט לומר שדאעש הוא ארגון הטרור הפוסטמודרני הראשון.
במסתו "התשוקה אל הממשי, התשוקה אל מראית-העין" מ-2002, ניתח הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק את אסון התאומים, וציין שבעוד שהאירוע תואר כפיגוע טרור בלתי הגיוני ובלתי נתפס, בפועל תרחיש האימים הזה כבר הוצג בעבר בסרטי אסונות הוליוודיים. ז'יז'ק טען שבדיוק כפי שהפורנוגרפיה היא התגשמות של הפנטזיות המיניות של החברה, כך גם אסון התאומים היה התגשמות של הפנטזיות האלימות שהתרבות המערבית אצרה בתוכה. את אותו הדבר בדיוק ניתן לומר על דאעש – הארגון שהפך את אקט הטרור לסרט פוסטמודרני עתיר תקציב, ועל הדרך ניפץ את כל הגבולות, לא רק בין עיראק וסוריה, אלא גם בין המציאות והייצוג שלה.