ב-1926 ייסד חיים נחמן ביאליק את "עונג שבת", בית מדרש חילוני בתל אביב. לצד שיעורים בתנ"ך, בתלמוד ובאגדה, ניתנו שם הרצאות בהיסטוריה, בפילוסופיה, במדע. גרשם שלום הרצה על התנ"ך בקבלה. משה גליקסון לימד על שפינוזה. יהודה בורלא דיבר על הספרות העברית המתחדשת. אלפי תל אביבים נהרו לבית המדרש הזה, ועד מהרה ערים נוספות, בארץ ובעולם, עשו להן "עונג שבת" משלהן.
מה נשאר מהמפעל של ביאליק בימינו? "שבת תרבות". יושב למשל ח"כ דוד ביטן בתיאטרון חולון (מה לאיש הזה ולתיאטרון?) ואומר שרצח רבין לא היה רצח פוליטי. באותה שעה ממש יושבת ציפי לבני באירוע "שבת תרבות" במבשרת ציון ומגיבה לביטן בזמן אמת. למה? הדיונים הנשגבים הללו לא סובלים דיחוי ליום ראשון? ובכלל, אם מפגש חסר תוכן עם ציפי לבני נחשב בעינינו לאירוע תרבות, אנחנו באמת העגלה הריקה. אולי כדי להבין את כוחה של הציונות הדתית, צריך להבין את חולשת ה"שבת תרבות" של הציונות החילונית.
אלא שאיכשהו, למרות החולשה הזאת, האירועים האלה ממלאים אולמות באנשים שאני פשוט לא מצליח להבין. מיהם האנשים האלה שקמים בבוקר שבת כדי לשמוע את יפעת שאשא-ביטון או את מנכ"ל מד"א אלי בין? ולמה מדי שבת אנחנו מופצצים בכותרות מאירועי "שבת תרבות", כותרות שבמהלך השבוע לא היו זוכות אפילו לפוסט בעמוד הפייסבוק של ערוץ 7? הפסקתי להשתכר בערבי שישי לשלושה שבועות רצופים, ויצאתי לברר – או לפחות לנסות.
כמו להירדם מול הטלוויזיה, רק במציאות
שבת בבוקר לפני חודש, תיאטרון הבימה. אני הגבר הכי פחות קירח באולם חנה רובינא. על הבמה בן כספית שואל את שלי יחימוביץ' את כל השאלות הרגילות, שכל עיתונאי היה שואל אותה באותו שבוע: החקירה של נתניהו, המרוץ לראשות מפלגת העבודה, הצעתה לתת חנינה לאלאור אזריה. יחימוביץ' משיבה את כל התשובות הרגילות, אלה שהיא משיבה על כל מרקע ותחת כל מוסף רענן.
האולם מלא בבורגנים אמידים בגיל העמידה, ואני מתקשה להבין אותם. הרי זה בדיוק כמו לצפות בכל "פגוש את העיתונות", רק ב-40 שקל ומוכרחים להיות לבושים. לפרקים אני לא בטוח אם אני ער או שנרדמתי מול הטלוויזיה.
הערך המוסף היחיד במוסף לשבת לייב הזה הוא הסאונד אפקטס. בגיל מסוים אנשים מאבדים את יכולת השמיעה, וכתוצאה מכך גם את יכולת הלחישה. אולם חנה רובינא מתמלא בסימפוניה של שיעולים, צעקות וצעקות "שקט!" כנגד. בחיי שבשלב מסוים אני שומע מישהו צועק ליחימוביץ' "לא נכון!", ואז מסתובב וצועק "שקט!" לעצמו. במושב לידי מתנמנם גבר כבד. הוא נוחר לאורך כל הדיון על קריאתה של יחימוביץ' לחון את אזריה, אבל אז הוא מתעורר, רוכן לעבר אשתו במה שנראה כמו ראשיתה של לחישה ופתאום צועק לה עד החרשה: "תשמעי, זה לא בסדר מה שעשה אלאור אזריה!".
וכמו בכל מוסף שבת, אחרי כותרות האקטואליה הרציניות – מגיע החלק של המגזין. יחימוביץ' עוזבת את הבמה, ואת מקומה תופס פרופ' עילם גרוס, שנחשב לרוק סטאר של עולם הפיזיקה. אבל גם הדיון עם גרוס לא בדיוק מאיץ את החלקיקים במוח. "חלקיק היגס הוא כמו ג'ל שמעניק מסה לכל החלקיקים", מבאר גרוס את התגלית המדעית הגדולה במאה ה-21, וכספית שואל אם ההיגס יכול לעזור לדיאטה. הקהל מתגלגל מצחוק. אני מתכווץ מבושה.
בדרך החוצה אני מגגל את השם "שלי יחימוביץ'" ב-24 השעות האחרונות. והנה, למרות שאני לא מצאתי שום דבר חדש בשום דבר שנאמר בפנים, האתרים כברו הספיק לחלץ משם כותרות יש מאין.
הארץ: יחימוביץ': "'שוגר דדי' לנתניהו זו שחיתות לשמה. קרב הרגע שיצטרך להשעות עצמו".
גל"צ: באירוע שבתרבות הבוקר בתיאטרון הבימה אמרה יחימוביץ': "לראש הממשלה היה שוגר דדי של מוצרים יקרים, מדובר בשחיתות לשמה – ככה היא נראית".
וואלה!: חברת הכנסת שלי יחימוביץ' אמרה בשבתרבות ב"הבימה" כי "קרב הרגע שנתניהו יצטרך להשעות עצמו".
כן, ככה עובדת השיטה: בשבת אין חדשות, אבל עדיין יש קהל גדול שצורך חדשות. מה עושים? מייצרים חדשות. הדוברים כותבים לכתבים את כותרות המפגשים באירועי "שבת תרבות", הכתבים עושים קופי-פייסט, והופ – חדשות! מי תקף את מי? ומי מתח "ביקורת חריפה"? הקליקו לגלות. למעשה, אין אירוע אחד של "שבת תרבות" שאין לו כותרת להציע ליום מעונן. להלן מבחר קטן מכותרות "שבת תרבות" באותה שבת שבה שמעתי את יחימוביץ' בתל אביב:
נענע10: "נתניהו צריך להחליט אם הוא רוצה להיות אוליגרך או ראש ממשלה", אמרה ח"כ ציפי לבני (המחנה הציוני) במהלך "שבתרבות" במודיעין.
חדשות 2: באירוע "שבתרבות" שנערך הבוקר (שבת) בחיפה, התייחס יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג לחקירה המשטרתית שצפויה להיפתח בימים הקרובים נגד ראש הממשלה נתניהו. "אני אחליף את נתניהו בקלפי ולא בחקירות", הבהיר ח"כ הרצוג.
דה מרקר: ח"כ אמיר אוחנה (הליכוד) אמר באירוע "שבתרבות" בנס ציונה כי "אני בוטח בראש הממשלה וביושרו. הבחירות הבאות בישראל יתקיימו ב-2019".
אז האתרים מרוויחים מהסידור הזה אייטמים, העיריות מרוויחות יחסי ציבור, והפוליטיקאים מרוויחים כותרות. אבל איזה מין רווח זה, בעצם? הח"כים החרדים והדתיים אינם חורשים את הארץ באירועי "שבת תרבות" – ודווקא הולך להם לא רע בכנסת. ספק אם הקהל ששמע את יחימוביץ' בהבימה יתפקד למענה, או ילך לגונן בגופו על מפוני גבעת עמל הבאה באותו להט שהקהל של בנט התבצר בבית הכנסת בעמונה. כך ש"שבת תרבות" זה לא תרבות בשום צורה, אבל זה גם לא באמת פוליטיקה.
הפאנקיסטים של "שבת הומור" ברמת גן
ככלל, אירועי "שבת תרבות" (ובנוסח האבידני: "שבתרבות") הם יוזמה עירונית. העירייה או הרשות המקומית מממנת את האירועים הללו כחלק מתקציב התרבות, וממלאת אותם בתכנים שהיא רואה לנכון. בדרך כלל נהוג להביא עיתונאי שמראיין שני פוליטיקאים, אחד אחרי השני, או פוליטיקאי ואז רופא, ובאמצע לדחוף אתנחתא מוזיקלית. אתם יודעים, בשביל הקולטורה.
אבל יש גם יוצאים מן הכלל. שבוע אחרי שנמנמתי בהבימה, אני מחליט להתחפש למנחם המשעמם והולך ל"שבת הומור" בהנחיית יענקל'ה מנדל בתיאטרון רמת גן. אני עד כדי כך לא קשור, שהמאבטח בכניסה מניח שאני חלק מהצוות של יענקל'ה (איזה צוות יש ליענקל'ה?) ובא להכניס אותי לבק סטייג'. סבתא אחת מעמידה אותו על טעותו ודורשת ממני לשלם 10 שקלים, "כמו כולם!". לעזאזל! כמעט התפלחתי ל"שבת הומור" עם יענקל'ה מנדל!
גם ברמת גן האולם מפוצץ, וליתר דיוק – מפורק. הגיל הממוצע פה הוא כשני עשורים אחרי "שבת תרבות" בתל אביב, אם זה בכלל אפשרי מבחינה ביולוגית. על הבמה: ד"ר דוד גולדריי, הסופרת דורית זילברמן, הדיאטנית מורן מידן, הפרסומאי והבן-של גיל ביילין. מופע מוזיקלי: נעה אסנר. אבל ברמת גן, אחת הערים הזקנות בישראל, "שבת הומור" זה שם קוד לקופת חולים שפתוחה בשבת. אף אחד לא באמת מתעניין בספרות, בתאונות דרכים, בממשל טראמפ או בכל שאר הנושאים שעולים ויורדים מהר יותר מנדנדה בגן ריטלין. הגמלאים באו בשביל לשמוע על בריאות בגיל הזהב.
"עם הגיל אנחנו בלאו הכי מוסיפים משקל", אומר ד"ר גולדריי, "אז כדאי לשמור על דיאטה דלת קלוריות". "דווקא המחקרים העדכניים מראים שעודף משקל בגיל השלישי מגן עלינו מפני מחלות", מתקנת אותו הדיאטנית מידן.
יענקל'ה נדלק. "מה? הופה? איך אני אוהב אותך! חבר'ה לאכול, לאכול, לשמור על הבריאות, תתגלגלו החוצה! מה, כמה שיותר שמן יותר בריא?".
"לא", מסבירה מידן, "לא צריך להגזים עם ההשמנה, הכול בגבולות הטעם הטוב, אבל להפסיק ולנסות לרדת במשקל".
"רגע, אז קצפת מותר לי? אני חולה על קצפת".
יענקל'ה מלקק את השפתיים והקהל מת מצחוק. קשישה אחת צועקת "איזה לץ!". אחרת צועקת "לא שומעים!". שלישית צועקת "שקט!". הייתי בהופעות פאנק שהיו מנומסות יותר מ"שבת הומור" ברמת גן.
מתנות קטנות. ממש קטנות
"שבת תרבות" נערכת בעשרות ערים בישראל, אבל יש מספר כוכבות על מפת הכותרות שלא אומרות שום דבר. הבולטות התקשורתית היא פונקציה של השקעה עירונית: העירייה, שמפיקה את האירועים בפועל, גם מוציאה את הכותרות לעיתונאים המסכנים שסוגרים שבת. כך קורה, למשל, ש"שבת תרבות" בבאר שבע מוציאה יותר כותרות מ"שבת תרבות" בירושלים או בתל אביב – פשוט כי הדוברים שם עושים עבודה טובה יותר בפמפום הכלום.
אחרי שבמשך שבוע התאוששתי מההומור הרמת גני, התכוונתי לנסוע ל"שבת תרבות" בבאר שבע. אלא שבערב שישי בוז'י הרצוג, שהיה אמור להיות מסמר האירוע, אושפז באיכילוב. אז החלטתי לנסות את "שבת תרבות" במודיעין, שנחשבת גם היא לחזקה מבחינה תקשורתית.
ואפשר להבין למה: האולם נוצץ, השמות גדולים והכניסה חופשית – כלומר עיריית מודיעין משלמת על הכול. כתבת הכנסת של ערוץ 2 דפנה ליאל מראיינת שם מדי שבוע את השמות החמימים ביותר בבריכה הפוליטית. באותו שבוע מדובר בקארין אלהרר, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה, שקראה לפני כולם את דו"ח המבקר על "צוק איתן". לצדה יושבים אלוף במיל' עמוס ידלין ואבי גבאי, לשעבר השר לאיכות הסביבה וכיום מועמד לראשות מפלגת העבודה.
המאזן הדמוגרפי באולם עינן בקניון עזריאלי (מי שם היכל תרבות בתוך קניון? זאת לא אמורה להיות עיר מתוכננת?) מאוזן בהרבה מאשר באירועים הקודמים שנכחתי בהם. אני רואה שם צעירים וגם מזרחים שאינם עובדים כסדרנים – מחזה שלא ראיתי, למשל, ב"שבת תרבות" בתל אביב. שלא לדבר על מפגש הפלמ"ח ברמת גן.
זה לא הופך את האירוע לנחוץ יותר. הוא נערך לפני שדו"ח המבקר הותר לפרסום, כך שאלהרר לא יכולה, למעשה, להגיד שום דבר בעל תוכן. "יש משהו שהוא בקונצנזוס במדינת ישראל – קודם כל הביטחון", היא אומרת, "כולנו חיים עם איזושהי הבנה שדואגים לביטחון במאת האחוזים, ופתאום אנחנו מגלים שהדאגה אולי קיימת, אבל ביישום, בשעת המעשה, דברים לא קורים כמו שאנחנו מצפים. מבחינתי זה אמור להרעיד את אמות הספים". הספים שלי לא ממש רעדו מהאמירה הכללית הזאת.
אחריה מגיע גבאי שקורא לפירוק הממשלה בגלל פרשיות נתניהו, בלי קשר לתוצאות החקירה. "חייבים להפסיק לחצות את הגבולות הערכיים. מבנט אין לי ציפיות, מכחלון ומדרעי, שלכאורה מייצג את השקופים, היו לי ציפיות אחרות". האמת? לי היו ציפיות מגבאי שהוא ינצל את המעמד להעביר טפסי התפקדות בקהל, כמו שיחימוביץ' עשתה ב"שבת תרבות" בתל אביב. מסתבר שהוא עוד לא התרגל למעמדו החדש כמתמודד שלא במפלגת היחיד של לפיד.
אחר כך עולה ילד-חמד בשם ניר מנשה, שמוכר לצופי "דה וויס". מנשה שר את "מתנות קטנות", ואני חושב לעצמי שאבי גבאי וקארין אלהרר בשבת בבוקר זאת אכן מתנה קטנה. שי צנוע, הייתי אומר, מהסוג שנשכח בבוידעם.
תנו לאורן חזן לדבר. אבל באמת
בגדול יש שתי גישות בחיים: גישת ה"מה רע?" וגישת ה"וואי, לא". לכאורה, מה רע ב"שבת תרבות"? אנשים יוצאים מהבית, מתלבשים יפה, פוגשים חברים. אז מה אם הם לא לומדים שום דבר חדש על עולמם, מדינתם או עצמם? גם החדשות בדרך כלל לא מלמדות את הצופה שום דבר כזה.
מצד שני, יחי ההבדל בין צפייה בטלוויזיה ל"שבת תרבות". הטלוויזיה טוחנת מים ומקבלת כסף מפרסומות. "שבת תרבות" טוחנת מים ומקבלת כסף מהעירייה, כלומר מהתושבים, כחלק מתקציב התרבות העירוני. בכסף הזה היה אפשר לתת לתושבים תרבות אמתית, גם אם היא לא הייתה מייצרת את הכותרות המשמימות האלה, שלכאורה מאדירות את שם העירייה (אם אורן חזן אומר משהו בנס ציונה, זה אומר משהו על נס ציונה?). בחיי שאני יכול לחשוב על כמה שימושים טובים יותר להיכלות התרבות העירוניים בימי שבת. תנו את הבמות האלה לקבוצות תיאטרון, ללהקות מחול, ללהקות מטאל איומות של תיכוניסטים.
ואפשר גם להפך: להשתמש בכסף כדי לייצר מפגש ממשי של תושבים עם פוליטיקאים, בדומה למה שקורה בחוגי בית מצומצמים. תנו לאורן חזן לפרוש את משנתו עד הסוף (זה יהיה קצר) ואז תנו לקהל להתעמת איתו על הנושאים שחשובים לאזרחים – לא עוד תגובה לאיזה ציוץ בטוויטר שמעניין עשרה עיתונאים. אולי אז אירועי "שבת תרבות" יצדיקו את שמם, ואולי, ממש אולי, תהיה לי סיבה לפקוד את האולמות האלה שוב.
