אדם שהתכופף לקשור את נעליו, זוג אוחז ידיים, אישה זוללת יוגורט ואחרת שותה קפה – בוקר אחד, בלי שום אזהרה מוקדמת, קפאו האנשים האלה במקומם לכמה דקות. זה קרה באחד המקומות העמוסים ביותר בעיר העמוסה ביותר בעולם: תחנת הרכבת הגדולה במנהטן. עשרות אנשים נעצרו בדיוק באותה השנייה, והשאירו עשרות עוברים ושבים עם פה פעור. זו כנראה הייתה אחת המתיחות המוצלחות בהיסטוריה של האינטרנט.
הסרטון שמתעד את הרגע הגדול הזה חצה בשנת 2008 יבשות וכיכב במהדורות החדשות ברחבי העולם. עוד ועוד אנשים הקליקו על הלינק, שצבר תאוצה והגיע עד מהרה ל-30 מיליון צפיות. מי שלא חזה את הטרפת ברשת היה צ׳רלי טוד (35), מניו יורק – המייסד של הקבוצה היצירתית אימפרוב אבריוואר (improv everyehere) שביצעה את המתיחה.
״מספר הצפיות שקיבלה המתיחה בגרנד סנטרל הדהימה אותנו״, מספר טוד בשיחת סקייפ ממשרדו שבמנהטן. ״זה היה לפני שסרטונים הצליחו להשיג מספרים כאלו. זה מאוד ריגש אותנו, וגם הגרסאות שעשו לזה בכל העולם הדהימו אותנו. זה הכוח של יוטיוב ושל האינטרנט: אפשר ליצור משהו ולשתף אותו מסביב לעולם. אנחנו לא צריכים רשות מאף אחד, וגם לא אור ירוק מרשת טלוויזיה – אף אחד לא אומר לנו מה לעשות. כשהתחלנו לפני 10 שנים, זה לא היה אפשרי".
עד אותה מתיחה, הכירו את הקבוצה בעיקר ניו יורקרים שיודעים מה נכון. אימפרוב אבריוואר נוסדה עוד ב-2001, ובערוץ היוטיוב שלה למעלה מ-150 סרטונים. אלא שהקישורים המשעשעים שמראים אלפי אנשים עולים לרכבת התחתית ללא מכנסיים או קבוצת שחייה צורנית שמתאמנת במזרקה עירונית הם רק צד אחד של התופעה. אין ספק שהכוח הוא בדבר האמיתי, היכן שהמתיחה ההמונית מתרחשת. מי שבמקרה נקלע לסיטואציה כזאת מבין כנראה שזה יום המזל שלו.
"אימפרוב אבריוואר זה למעשה קוקלטיב מתיחות שמייצר כאוס במקומות ציבוריים", מסביר טוד. "אני אמנם מוביל את הקבוצה, אבל בכל פעם יש עשרות אנשים שמשתפים איתי פעולה: שחקנים, אנשים טכניים, אנשי וידאו. בסך הכל בפרויקטים שלנו משתתפים עשרות ואפילו אלפי אנשים".
מותח מתשע עד חמש
כאשר טוד היה קומיקאי צעיר בשנות ה-20 לחייו הוא חיפש במה, זה הכל. עד מהרה מצא את הבמה האידיאלית שבה יוכל לשחק ולהופיע: הרחוב. "התחלתי להופיע בכל מיני מקומות ציבורים ומהר מאוד זה הפך למשהו אחר, משהו שלמעשה מייצר סיפורים אדירים לאנשים אחרים״, הוא מספר. ״בהתחלה היה לנו רק אתר אינטרנט עם טקסט ותמונות. כשיוטיוב התחיל לפעול ב-2006, פתחנו ערוץ וצברנו תאוצה. כשהגיעה האפשרות לשתף סרטונים – התפוצצנו״.
ההצלחה המסחררת גם עזרה להשיג מימון לפרויקטים. "אנחנו חלק מפרויקט השותפים של יוטיוב, ושם יש מפרסמים שמייצרים מימון״, הוא מסביר. ״אבל גם אם אני צריך להשקיע כסף מכיסי בפרויקטים כדי לרכוש תחפושות ועזרי במה, אני יודע שארוויח את זה בחזרה. זה הפול טיים ג'וב שלי ואני מצליח להתפרנס בזכות הרצאות שאני עושה בפסטיבלים ובכנסים. זה לא שוויתרתי על החלום להיות שחקן, פשוט מצאתי קריירה הרבה יותר טובה ומרגשת ומדי פעם אני משתתף בעצמי בפרויקטים. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומר שאני קומיקאי שיש לי ערוץ יוטיוב, זאת הדרך הכי קצרה להסביר את זה".
מזהים אותך ברחוב?
"מדי פעם, לא כל הזמן אבל זה קורה יותר ויותר, במיוחד בניו יורק. אני לא רוצה שיזהו אותי כי אז כשנצלם פרוייקטים אנשים יגידו 'אה, הנה הבחור מאימפרוב אבריוואר׳ וזה יכול להרוס את המתיחה״.
אז איך סרטון ויראלי נולד? האמת, בצורה די לא מותחת. "למשל הפרויקט שאנחנו עובדים עליו עכשיו נולד כשנפגשתי עם אחד השחקנים הוותיקים בקבוצה״, הוא מספר בנונשלנטיות. ״הלכנו ללוקיישנים, צילמנו אותם, חשבנו איפה למקם את המצלמות ואת השחקנים. אחר כך התחלנו ליהוק, חיפשנו את הפרופס המתאימים ואת התחפושות ובסופו של דבר קובעים תאריך ופשוט עושים את זה. לפעמים אנחנו עובדים על פרויקט במשך חודש, ולפעמים במשך שבוע".
את רשויות החוק הם פוגשים רק לעתים רחוקות, וגם אז הכל נגמר בצחוק גדול. ״מעולם לא היו לי שיחות עם ראש העיר או עם המשטרה״, אומר טוד. ״אנחנו עושים דברים שהם כייפים ולא מזיקים. כשלפעמים פגשנו במשטרה או ברשויות הם היו נחמדים מאוד, גם כשעשינו דברים ללא אישור מתאים. הם העריכו את העבודה שלנו ומעולם לא נקלענו לסיטואציה לא נעימה עם הרשויות".
מה לגבי מעתיקנים, צצו לכם לא מעט חקיינים לאורך השנים.
"יש, ואנחנו תומכים בזה בסך הכל, בייחוד כשמדובר בפרויקטים שקיבלו מאיתנו השראה. לפעמים זה קצת מעצבן שחברות שיווק גונבות רעיון שלנו לצורך קידום מותג מסחרי, אבל אין מה לעשות: כל מה שנהיה פופולארי באינטרנט זוכה לחקיינים״.
שמעת על פרוייקטים ישראלים שהפכו לסנסציות רשת?
"לא. שמעתי שיש קבוצות שקיבלו השראה מאיתנו ועשו פרויקטים דומים, כמו למשל אנשים שקופאים במקומות, אני יודע שיש אצלכם יוצרים טובים, אבל לא נתקלתי במשהו שזכור אצלי".
דמוקרטיה בקליק
השנים חלפו ובזכות פרויקטים כמו אימפרוב אבריוואר היוצרות התהפכו: האינטרנט, שנולד כדי לייצר אלטרנטיבה למסך הקטן ולתכנים המסורתיים, הפך למדיה שקובעת את סדר היום. תכניות הטלוויזיה נשענות על תכני הרשת, ואפילו כאן בישראל אין כיום תכנית אקטואליה שלא מספקת לצופיה את ההתרחשויות החשובות ברשת. תופעות אינטרנט, כמו הארלם שיק, קיבלו רוח גבית מהטלוויזיה. הפריה הדדית אפשר לקרוא לזה.
"בעיניי הטרנד הזה שבו האנשים הם אלו שמציירים תוכן זה אחלה. יש במה לכל אחד״, מוסיף טוד. "גם הקטע שמישהו מתחיל עם רעיון, ומיהו אחר מייצר את הגרסה שלו במקום אחר בעולם, ואחרים מצטרפים עם הגרסאות שלהם – זה מרגיש כאילו כל העולם משחק יחד במגרש המשחקים של הרשת".
טוד דווקא לא חושב שמדובר בהכרח בסוג שונה של אמנות. ״הופעות פומביות היו שם תמיד״, הוא מסביר. ״אבל הקונספט הספציפי של לעשות אמנות במקומות ציבוריים, לתעד אותם בווידאו ולשתף את התוצאה, זה אולי חדש. היו בעבר הופעות במקומות ציבוריים שתועדו אולי בתמונה אחת שבסופו של דבר תהיה תלויה באיזו גלריה. עכשיו זה וידאו שהאמן יכול לשתף ולהגיע למיליון צופים. הדרך שבה אנשים מתעדים את האמנות שלהם ומפיצים אותה – היא שהשתנתה".
כמו במקרה של אמן הגרפיטי בנקסי, אמנים היום מחפשים יותר את העם ופחות את הגלריות.
"כן, לגמרי. אני חושב שאנשים מעריכים אמנות שמייצרת אינטראקציה עם העולם האמיתי. בביקור האחרון של בנקסי בניו יורק אנשים התרגשו מאוד, חיפשו כל היום את העבודות שלו ורדפו אחרי כל יצירה. אנשים מתעניינים כשהעיר שלהם הופכת להיות יותר מרק כבישים ומרחובות – אנשים אוהבים לראות מקומות ציבוריים מתעוררים לחיים. וזה מה שאנחנו מנסים לעשות".
טוד אומר שהוא לא יודע מה היה עושה לולא יוטיוב. ״אולי הייתה לי תכנית טלוויזיה״, הוא מנסה להעריך. ״אבל אז הייתי צריך לעשות משהו עם הרעיונות שלי ולהתאים אותם למדיה מסורתית. אם זה לא היה עובד, לא יודע, אולי פשוט הייתי שחקן". ובכלל, הוא משוכנע שלמדיה המסורתית יש מה ללמוד מהרשת. ״אינטרנט זה יותר כמו שיחה עם האנשים. הם יכולים להשאיר תגובות, להשתתף, להכין את הגרסה שלהם – לדעתי זה יותר מרגש״, הוא אומר. ״אני חושב שזה נהדר שאנחנו חיים בתקופה שבה לכל אחד יש קול ויש גם הזדמנות להציג אותו בפלטפורמה דמוקרטית".
מהבאזז התקשורתי הוא לא ממש מתרגש. "הפרויקטים שלנו סוקרו בכל העולם, אבל זו לא המטרה״, מסביר טוד. ״אנחנו מעדיפים שהמדיה לא תגיע לפרויקטים שלנו. זה נחמד שמסקרים אחר כך, אבל אנחנו לא רוצים את הנוכחות שלהם בזמן הצילום, זה פוגע במטרה. מה שחשוב לנו זו האמנות עצמה, לרגש ולהצחיק אנשים. כיף לנו להופיע וכיף גם למי שצופה בנו. אני מקבל המון פניות מתכניות שרוצות לשדר את הדברים שלי, לפעמים זה מרגיש כאילו כולם גונבים תוכן מכולם. אין לי בעיה עם זה כל עוד נותנים קרדיט, וזה לא תמיד קורה".
הסוד למתיחה מוצלחת
הפרויקט הגדול ביותר של אימפרוב אבריוואר היה ״יום ללא מכנסיים״, שכבר הפך למסורת. ״בשנה שעברה לא פחות מ-4,000 איש עלו לרכבת התחתית בניו יורק ללא מכנסיים, וזה קרה במקביל בעוד 66 ערים ברחבי העולם״, הוא מתגאה, ״זה היה אדיר".
אך הסרטון האהוב עליו ביותר הוא דווקא אחד שצולם במוזיאון המטרופוליטן. ״מישהו פנה אליי ואמר שהוא נראה כמו המלך פיליפ, אז מיקמנו אותו עם תחפושת מתאימה ליד התמונה של המלך פיליפ, והוא חילק חתימות למעריצים״, מספר טוד. ״אמנם ביקשו מאיתנו לעזוב את המקום אחרי 10 דקות, אבל זה היה כיף אדיר".
היו רגעים שלא האמנת?
"אני עושה את זה כל כך הרבה זמן שאני לא מופתע כמעט אף פעם, אבל תמיד כשמשהו קורה והכל קורה כמו שצריך – זה מרגש. היה לנו פרויקט שצילמנו במייסיס וזה היה מאור מסובך. לא היו לנו אישור מהחנות ובכל זאת גרמנו ל-30 אנשים לעשות מהומה שם. לא ביקשו מאיתנו לעזוב ולא קראו למשטרה – זה היה מפתיע ומשמח מאוד".
למה לדעתך המתיחות חזרו להיות הז'אנר הכי לוהט ברשת?
"אני לא חושב שהן אי פעם נעלמו. גם בשנות ה-90 היה ג'קאס למשל. הז'אנר תמיד קיים בצורה כזו או אחרת. אבל העובדה שלכולם יש היום טלפון עם מצלמה בכיס, ושיש יוטיוב שנותן פלטפורמת שיתוף, ללא ספק הפכה את המתיחות לפופולאריות אפילו יותר. כשהתחלתי אני חושב שהייתי המותח היחיד ביוטיוב – ועכשיו יש כל כך הרבה".
אבל בניגוד לאחרים המתיחות שלכם לא מרושעות. זו החלטה מודעת?
"אנחנו אומרים שאנחנו לא עושים משהו שלא היינו רוצים שיעשו לנו. זה הסוד של מתיחה מוצלחת: שיהיה כיף גם למותח וגם לנמתח".
מה החלום שלך? הסרטון שעוד לא צילמת?
"אין לי. כשיש לנו רעיון שמרגש אותנו אנחנו חושבים ומוצאים דרך לעשות אותו במסגרת גבולות התקציב. עשינו כמעט 200 פרויקטים ב-12 השנים האחרונות. די, עשינו הכל".