קצת מלחיץ לשבת ליד ישו. כשהוא לוקח קוביית שוקולד מהשולחן ומלטף את החתול הג'ינג'י שקפץ על ברכיו, אני שואלת אותו אם הוא מאמין באלוהים. "אני מאמין באהבה", הוא עונה, ומצביע על הקיר ממול; תמונתו מוקרנת בענק, והוא עומד שם שליו וחתיך, בלי חתכים בידיים "כי כאן בתמונה הוא כבר נרפא מהם", מסביר ישו, כלומר פיני סילוק, צלם ואמן שמצלם את עצמו בפורטרטים של אישים מההיסטוריה. הוא מתלבש ומתאפר כמו הדמות, ובונה סביבה סט של תפאורה ואביזרים. זה מכונה "דיוקן על עצמי", און-סלף פורטרט, וכשמצד אחד על הקיר מוקרנת תמונה ענקית שלו כישו, אני מודה שזה קצת מבלבל.
זה עתה הוא חזר מתערוכה שהציג בברנינג מן, פסטיבל הענק שנערך מדי שנה במדבר הסלע השחור בנבדה שבארה"ב. השנה הברנינג מן עמד בסימן הרנסנס, וסילוק החליט שאחרי שלוש שנים של צפייה מהצד, הפעם הוא רוצה להשתתף כאמן. התמונות שלו פומפוזיות, מרהיבות, גדולות מהחיים. הנה בוטצ'ילי נפגש עם ונוס שעולה מן המים על רקע נוף עוצר נשימה, דנטה וביאטריצ'ה נפגשים לנשיקה, ליאונרדו דה וינצ'י מנצח את מלאך המוות בשחמט. כמעט כלום לא שתול בפוטושופ; משקיעה מרהיבה ועד גולגולת שמונחת על צלחת – הכל אמיתי, ודרש טיסות ברחבי הגלובוס כדי לצלם את הדיוקנאות בסביבה האותנטית שבה חיו.
"צילמתי בפירנצה, בטוסקנה, אפילו טסתי לבית שבו נולד לאונרדו דה וינצ'י", מספר סילוק. "דה וינצ'י מת לפני גיל 70 בתסכול גדול, בתחושה שהוא לא הספיק לעשות הרבה בחייו. אז רציתי לעשות לו תיקון".
ספר קצת על תהליך העבודה.
"יש לי בראש עורך דמיוני שמזמין ממני עבודה, למשל על מיכאלאנג'לו. אני חוקר את החיים שלו, נסעתי לפירנצה בשביל לרדת לרזולוציות הכי עמוקות. מה שהכי עניין את מיכאלאנג'לו זה גוף האדם, היה לו פטיש לזה. הוא היה גיי לא מוצהר, הרבה בתקופתו היו כאלה, עם נגיעות של גייז. את דה וינצ'י עצרו פעם כי מישהו שלח מכתב שיש לו יחסים עם גברים, וזה היה הרי אסור לפי חוקי הכנסייה. זה קרה לפני שהוא נעשה סלבריטי, מישהו ניסה להכשיל אותו".
צלמים בדרך כלל מתחבאים מאחורי העדשה. אתה לא.
"יש לי זיכרונות מגיל ארבע-חמש, שאנחנו מסיימים קידוש, ואני נכנס לחדר של ההורים, שם על עצמי תלבושות, ויוצא לסלון לעשות להם הצגה".
אז אולי בכלל היית צריך להיות שחקן.
"לא יודע, היה לי קשה לקבל הוראות בימוי. חוץ מזה שאני לא האישיו בתערוכה הזאת, אני מקווה שהצופה יבין את זה".
מאיפה בעצם הרעיון לככב ביצירות שלך?
"חשוב לי ללמד את הצופה משהו חדש, לא רק לתת ויז'ואל. אז מבחינה חיצונית את תראי רצון לשים את עצמי ביצירה, אבל זה יותר עמוק מזה. אני יורד לכאלה עומקים שהתמונה כבר קיימת לי בראש: הזווית של הגוף, התנועה של היד, מה יקרה בתמונה. ואני מרגיש שעל עצמי אני יכול להעביר את זה במאית השנייה, זה הרבה יותר קל לי מאשר להתחיל להסביר למישהו מה לעשות".
לא עבר לך בראש לקחת דוגמן?
"לא. המעבר לדמות אחרת, הדיוקן שאני עסוק בו, הוא כל כך חזק, זה מעבר שאני לא יכול לתאר במילים. חוץ מזה, אם הייתי צריך להטיס דוגמן לאיביזה, ההוצאה שלי הייתה כפולה. אז מעבר לזה שאני עושה את הכל מהמקום האישי, יש גם עובדה כלכלית שאני פשוט לא יכול לאפשר לעצמי לטוס עם עוד דוגמן".
אוקיי, אז השיקול הוא כלכלי.
"לא רק, זה באמת לא העניין. אני מרגיש שזה הכי חזק כשאני עומד מול מצלמה. אני גם אוהב לעבוד לבד".
בטח יגידו שזה מגלומני, נרקיסיסטי.
"שיגידו. נרקיסיסטי הייתי אם כל היום הייתי מעלה סלפי ועושה ככה עם השפתיים והאצבעות. אבל כשאני מעלה דיוקן עם תאורה? זו אמנות. אני משתדל לא להעלות תמונות בלי תוכן. אצלי אין סלפי, יש דיוקן עצמי עם תאורה ואמנות".
גם מוות זה דבר מדהים
גם אם שמו לא מצלצל לכם מוכר, את העבודות שלו אתם בטוח מכירים. הוא אמנם רק בן 33, אבל כמי שהתחיל לצלם בגיל 16, כבר יש לו קילומטראז' נאה. במהלך השנים עברו אצלו מיטב האמנים והסלבס לצילומי שערים למגזינים – מגלית גוטמן ואלירז שדה עד משה איבגי וגל גדות.
"עם גל גדות קרה לי משהו מעניין", היא נזכר, "צילמתי אותה לפני חמש שנים לשער של שבעה לילות, ואיך שראיתי אותה אמרתי – וונדר וומן! היא הייתה אחרי 'מהיר ועצבני', והרעיון שלי היה שהיא טסה בין שתי יבשות. שמתי אותה כוונדר וומן מול הסמל של הוליווד, וזה היה שער מיוחד כי אחרי שלוש שנים היא קיבלה את התפקיד. השער הזה כמעט נגנז כי בזמנו אמרו שיש בו יותר מדי פוטושופ. תמיד שיחקתי עם זה".
נוצרים קשרי חברות במקצוע הזה? החברים שלך מפורסמים?
"לא חברים של על האש, אבל יהודה לוי גם היה בברנינג מן, פגשתי אותו גם בשדה. הוא היה אצלי בסטודיו כמה פעמים לא רק לצורך צילומים, אני מאוד מעריך אותו. עוז זהבי גם כן בחור מרתק שיצא לי לשבת איתו".
קרה גם שמצולם כעס עליך?
"רבקה מיכאלי בכתה אחרי שראתה את השער. צילמתי אותה לשער של תרבות מעריב, זה היה לפני שמונה שנים בערך. בתמונה רואים שהיא שמה יד על הפה, ועשיתי קונטרס חזק לתמונה בשביל להקצין את הקמטים, הקטע מבחינתי היה להראות את סימני הפנים שלה. היא לקחה את זה בצורה הכי הפוכה ממה שדמיינתי, התקשרה אליי בוכה".
ברור, מי מדגיש קמטים לאישה?! מה עושים במקרה כזה, איך מגיבים?
"אמרתי לה שאני מצטער אבל זו הדרך שחשבתי לנכון לאפיין אותה והיא צריכה להיות גאה במה שהיא עשתה בחיים ובאיך שהיא נראית. הקמטים זה סימני הדרך, והדיוקן היה להראות אותה ממרומי גילה. זה דבר יפה בעיניי. אני פשוט שם פוקוס על המציאות, למה להתחבא? צריך להשלים עם זה ולקבל את זה באהבה. גם מוות זה דבר מדהים".
טוב די, אל תבאס. תגיד, כמה חשוב לך שהמצולם יאהב את התמונות?
"חשוב לי מאוד, הכי חשוב. יותר משחשוב לי שהעורך יאהב, אני רוצה שהמצולם יהיה מבסוט. אבל גם אני צריך להיות מבסוט, ומה שמעצבן אותי בשערים היום, זה שאתה הולך לדוכן ורואה 17 שערים עם פצצות, וכולן מוכרות סקס. כל אחת רוצה להיות הכי יפה".
נו, וזה מוזר?
"תני לי משהו אחר, את יפה כבר, את לא יודעת את זה? היו לך מלא שערים, מה עוד את צריכה? אני כמעט לא מכיר היום מישהי שמצטלמת ומרגישה נוח עם עצמה בלי פוטושופ, זה ככה על שערי מגזינים, זה ככה באינסטגרם. שמים רק את התמונות הכי יפות ומקבלים 18 אלף לייקים. סבבה, אבל זה כל כך משעמם".
אנחנו יושבים בסטודיו שלו בתל אביב – חלל גדול ונטול פומפוזיות, להפתעתי. סלון פשוט, מטבח צהוב, אין הרבה רהיטים. מה שמרשים זה הגודל, וגם השיק: מדובר בבניין ישן אך עמוס גלריות ואמנים, ליד מגדלי עזריאלי בתל אביב.
הוא לובש טוניקה וג'ינס, שיער ארוך אסוף, זקן. כשמסתכלים מקרוב רואים פנים קלאסיות שאפשר להלביש עליהן כל דמות בעצם. אני משתפת אותו במחשבה; הוא נראה מרוצה.
הוא מדבר בעברית ואנגלית לסירוגין, כשהוא מסכים איתי בורח לו "יה" במבטא אמריקאי. "מרגיש יותר נוח באנגלית?", אני שואלת. הוא מהנהן, אבל רגע, לשהות בניו יורק עוד נגיע.
הקירות נטולי תמונות, למעט שתי עבודות שלו, ממוסגרות יפה: ליד המטבח תלויה תמונה של גיא פינס לבוש ומאופר כבן 70. "זה מפרויקט שעשיתי על סלבס וזיקנה", הוא אומר, "לקחתי כמה מפורסמים וחשבתי איך ייראו כקשישים".
התמונה השנייה בסלון היא של הרצל עומד בפוזה המפורסמת וצופה על מסיבת גייז במועדון האומן 17. "דמיינתי אותו מגיע למדינת היהודים ורואה מה קורה איתנו פה היום", מסביר סילוק. "האם הוא היה מדמיין ב-1900 שביום שישי תהיה פה מסיבה של גברים בלי חולצות? אני לא חושב".
למה דווקא מסיבת גייז?
"אמרו עליו שהוא מת ממחלת מין מוזרה. אני לא חושב שהוא היה גיי אבל אולי היה שם משהו... עזבי, אני לא רוצה לפגוע באף אחד".
אני לא יכול לבוא לאמא שלי ולהגיד לה 'תראי מה עשיתי'
הוא גדל בנתניה, רביעי מבין חמישה אחים. משפחה דתית, כיפות סרוגות. אבא מנהל גן אירועים, אמא עקרת בית. "אבא שלי מאוד גאה בעבודות שלי", מחייך סילוק, "הוא מפרגן לי, מעלה תמונות שלי לפייסבוק. אמא שלי לא מחוברת לאינטרנט, אבל יש לה בבית עבודה שעשיתי על משה. היא מאוד מחוברת לדת. היא לא תגביל אותי, אבל בואי נגיד שאני לא יכול לבוא אליה ולהגיד לה 'אמא תראי מה עשיתי'. גם לא לאחותי".
קצת מבאס.
"ככה זה משפחות דתיות. גם כל ארוחת שישי – 'למה עוד לא התחתנת, למה יש לך שיער ארוך?'". האחייניות הקטנות כל הזמן שואלות.
לתל אביב הגיע בגיל 16, התחיל לצלם במועדונים וגילה שהסצינה התל אביבית היא גן עדן לצלמים. לפני כעשור עבר לגור בתל אביב, אבל תמיד חלם על ניו יורק. בינתיים, הפנטזיה התבררה כפלופ במציאות; "לפני שנה חזרתי משם אחרי שלוש שנים, ניו יורק הייתה חזקה לי מדי", הוא מסביר. "היה לי קושי להביא רעיונות לידי ביצוע. הייתי נתקע".
היית בודד?
"מאוד בודד. קשה שם. אלה שמצליחים – צריכים עור של פיל. גם הייתה לי שם מערכת יחסים לא פשוטה עם אמנית ניו יורקית. היא מאוד מוכשרת ויצירתית, סוג של מיכאלאנג'לו באישה. היא רצתה יחסים פתוחים ואני אמרתי לה שלא, ואז התחלנו קשר מונוגמי, ואכלתי הרבה כאפות. הייתי מאוהב מעל הראש וכנראה שהיא עוד לא. היא רצתה לכבוש את העולם ולא ממש הייתה שם. לצאת עם אמנית זה לא דבר פשוט".
אמר האמן.
"כן, אבל אני הייתי מוכן לשים את עצמי קצת בצד בשבילה, לבוא ממקום של ביחד. היא לא הייתה בשלה לזה, אולי בגלל הגיל. היא הייתה בת 25. היו מצבים שהייתי מוצא את עצמי בניו יורק עם דחף אדיר לאהבה, לנשיקה אפילו, ואני לא מצליח למצוא אותה. הבנאדם שאמור להיות איתי בסירה הזאת לא נמצא. היא הייתה עסוקה בלרוץ אחרי הצל של עצמה".
הייתה בוגדנית?
"לא אגיד בוגדנית כי לא חקרתי את זה, אבל אני יכול להרגיש בחורה שאני נמצא איתה, מה היא עושה. חזרתי לארץ ואז היא פתאום הבינה שהיא רוצה אבל אני הייתי בחוץ. אז מערכת היחסים הזאת לא נגמרה כל כך יפה, הייתה בעירה חזקה שבסוף גם שרפה, היינו ביחד שנה וחצי און ואוף. אפשר להגיד שהיא המיתולוגית שלי, למרות שהיו עוד כמה".
היו גם מיתולוגיים?
"לא, אני לא בקטע. אני אופן מיינדד, אבל זה לא מושך אותי. מעניין אותי הגוף האנושי, גם הגברי, מבחינת תנועה, זוויות צילום. אבל מינית לא".
אם צריך לדבר על רגע מעצב בחייו, זה היה בגיל 11, כשאובחן כחולה בסוכרת נעורים. משם השאיפות הגדולות, הרצון לכבוד את העולם, להיות גדול מהחיים. "כשרופא יושב מולך ומסביר לך שאתה צריך לדקור את עצמך חמש פעמים ביום כי אם לא אתה יכול למות, אתה רוצה להספיק דברים", הוא אומר.
איך זה משפיע על החיים, על היומיום?
"אני צריך לשמור על עצמי, ואני עושה את זה, הסוכר מאוזן. אני מסתובב עם מזרק, מזריק לעצמי בין שלוש לחמש פעמים ביום. ואם נגיד יש ירידת סוכר, אני צריך 20 דקות להתאפס על עצמי, אני מאבד את הכושר לדבר, רועד. זה כמו סטלה של אלכוהול שהגוף אומר לך – תאכל".
כמה מזה פסיכולוגי לדעתך?
"חטפתי את זה חודש אחרי שסבא שלי נפטר. הייתי מאוד קשור אליו, אהבתי אותו מאוד, ועברתי טראומה נפשית עם המוות שלו. אני זוכר שנכנסתי לשירותים, סגרתי את הדלת ולא הפסקתי לבכות. חודש אחרי, גילו לי את הסוכרת".
"חכי רגע", הוא קם לעבר המטבח וחוזר אחרי דקה עם תמונה ענקית של סבא מחזיק תמונת ילדות של נכדו. סילוק, אם תהיתם, הוא הסבא וגם הנכד. "התאפרתי כמו סבא שלי", הוא מסביר, "עשיתי עליו דיוקן וזה ממש דומה לו, זה ממש הוא. אמא שלי בכתה כשהיא ראתה את התמונה הזו".
אתה אוהב לגעת באנשים.
"כן".
מה שקצת יותר קשה לעשות בעבודות מסחריות. בוא נדבר על אמנות מול פרנסה: בתחילת הדרך עשית פפראצי.
"פפראצי למשל זה משהו שלא הייתי חוזר אליו בחיים כי זה מאוד חודרני, אתה מצלם בלי שיתוף פעולה של המצולם. אני לא רוצה להעליב צלמי פפראצי, אני יודע מה זה, אבל לחדור לפרטיות של אנשים זה משהו שהיום אין סיכוי שהייתי עושה. פפראצי טוב נוגס בנשמה, מייצר כותרת שיכולה להכאיב למישהו. לא רוצה".
למרות שכאן אנחנו מגיעים לסוגייה המוכרת: מדובר באנשים שרצו להיות מפורסמים.
"לא כולם. אלה שהולכים לריאליטי – ברור שהם רוצים להיות מפורסמים, אבל יש גם הרבה שפשוט אוהבים לשחק, ולא מתאים להם שיראו תמונה שלהם... לא יודע..."
מחטטים באף ברמזור?
"למשל. הייתי יושב עם מוני מושונוב, אבי קושניר, והם אמרו לי תשמע, אנחנו אוהבים לשחק, לא רוצים תמונות כאלה".
ממה אתה מתפרנס? אני מניחה שהתערוכה הזאת למשל לא הכניסה לך כסף.
"היא הוציאה לי כסף, לא הכניסה. חזרתי הביתה וראיתי שחרגתי מהתקציב ב- 7,000 דולר שיורדים מכיסי. שברתי בשביל זה קרן נאמנות, השתלמות, איך קוראים לזה?"
השתלמות.
"שברתי חסכונות בשביל האמנות שלי, וביומיום אני מתפרנס מעבודות מסחריות. הנה, עכשיו סיימתי את התערוכה, 30 אלף מבקרים ראו אותה, תגובות מדהימות, אנשים בוכים מול תמונות שלי, ואני חוזר הביתה לרטש תמונות לפסטיגל. חשוב לי שזה לא ייצא מעליב כי אני לא מזלזל חלילה, זאת הפרנסה שלי. אבל השאיפה שלי זה להיות מסוגל להתפרנס רק מאמנות. בעוד כמה שנים אני מאמין שאני אוכל להגיע למצב הזה".
ובינתיים פסטיגל.
"אני עושה להם את החוברות לפסטיגל כבר ארבע-חמש שנים, והתחלתי להיות פחות באגו של עצמי, אמרתי – אני עושה את זה בשביל הילדים. בכל דבר אני יכול למצוא את האתגר, ופה המסרים שלי מגיעים לילדים. אז אני יכול לעשות תמונה פשוטה, ואני יכול ליצור משהו עם קיק מגניב שייתן לילד איזו מחשבה להמשך החיים שלו. אני יודע לעשות את ההפרדה בין המסחרי לאמנות. להגיד שזה קל, לעשות דיוקן למיכאלאנג'לו ואז לבוא להתעסק בפסטיגל? לא, זה לא קל ואפילו מוזר. אבל אני נהנה".
עם צילומי אופנה הוא לא מתעסק. "הם מצלמים סקס", הוא אומר. "ואין לי בעיה עם צילומי סקס, אבל תגידו שזה סקס. אל תצלמו סקס ותגידו שזה בגדים".
הוא פותח את החלון ומצביע על שלט חוצות של חברת אופנה מוכרת. "שתי ילדות מתחרמנות זה סקס, לא אופנה. ומה זה עושה לילדה שמתסכלת על זה, איזה בלגנים זה עושה לה בראש? היא חושבת לעצמה למה אני לא כזאת כוסית, אבל רוב הילדות נראות כמוה, לא כמו הכוסיות בפרסומת".
אבל סקס מוכר. מה היית מציע להם לעשות?
שיילכו לבתי ספר, יקחו ילדות אמיתיות. נאות, אבל אמיתיות. זה יקפיץ להם את המכירות".
קצת מוזר לשמוע את זה מאמן פוטושופ.
"בתחילת הקריירה באמת הייתי פוטושופיסט מטורף, רק תני לי לרטש. היום אני מאוד מתקשה לעשות את זה, אמרתי חלאס, אני רוצה להיות אמיתי. בגלל זה נכנסתי לאמנות, בגלל זה אני נוסע לצלם באיביזה ובפירנצה ולא שותל את הנוף בתמונות אלא מצלם הכל אמיתי".
באחת התמונות היותר מדהימות בתערוכה, סילוק מצולם כדה וינצ'י שעומד מול מלאך המוות. בתמונה נראה דה וינצ'י עומד עם חצי גוף סטאטי וחצי גוף בתנועה, "פוזיציה שהשתמשו בה הרבה ברנסנס", מסביר סילוק. ובחצי השני של התמונה הוא מגלם את מלאך המוות.
אתה מצלם הכל לבד, בלי עוזר אפילו. תסביר איך זה אפשרי טכנית.
"המצלמה עומדת על חצובה, אני מכוון את הפריים, רואה שהוא מתאים, מסדר את הסט. ואז אני נכנס לפריים, משדר דרך Wifi את התמונה לטלפון, עומד, לוחץ קליק ואז מקבל 20 פריימים כל שתי שניות. תמיד בשניים-שלושה פריימים הראשונים רואים עדיין את הנייד שלי, אני משליך אותו הצידה".
מה לגבי האיפור, השיער? איך אתה עושה הכל לבד?
"בארץ יש לי מאפר, שמעון שושן. אבל שם עשיתי הכל לבד, את הפאה סידרתי קצת במספרה מקומית כי היא עברה טלטלות בטיסה אז ביקשתי שיעשו לה קצת בייביליס. צריך למצוא פתרונות יצירתיים, יש כל הזמן אתגרים קטנים. תחשבי שעליתי לטיסה עם גולגולת, גלימה, עורב, פאות. אם היו עושים לי שיקוף, סביר להניח שהיו עוצרים אותי".
בתמונה המשולשת של מיכאלאנג'לו אני רואה קוביות בבטן ושרירים. פוטושופ?
"ממש לא", הוא צוחק ומפשיל שרוולים לדגמן את השרירים בלייב. "אני לא משתמש בפוטושופ לתיקונים, רק לאמנות ולצביעה. אני עובד על עצמי במכון. אני הקנבס, אז אני מטפל בזה".
אוקיי, אז מה עכשיו?
"את ניו יורק מיציתי, אבל יש לי מחשבות מדגדגות על אל איי. השאיפה היא להציג עבודות בגלריות הגדולות, ואני כבר יכול להגיד לך שהדבר הבא יהיה סדרה על גיבורי התנ"ך. יש לי לפעמים פלאשבקים מהתקופה המקראית, זיכרונות שאני יושב עם עם ישראל על גדות הנהר. בגלגול הקודם הייתי שם, אני בטוח".
הלבשה: דני ברשאי "סטודיו הכל דבש" | איפור ושיער: שמעון שושן | פאות: רבקה זהבי
פיני סילוק. פייסבוק: www.facebook.com/likemosessiluk // אינסטגרם: mosessiluk // אתר הבית: www.mosessiluk.com