"אני בשלבים מוקדמים של כתיבת סדרה לטלוויזיה", מספרת אודיה רוזנק. בשולחן סמוך בבית הקפה שבו אנחנו נפגשים יושבות שתי גברות ומאזינות בעניין מהוסה וחוסר שביעות רצון מקימוץ הפרטים. "זה אוטוביוגרפי, הסיפור שמאחורי השירים שלי – פרשת האהבה שהייתה לי עם גבר מבוגר, על רקע הקורונה ועל רקע היותי אני".
זוג עושה את דרכו החוצה בהמולה זוטא של צחקוקים והזזת כיסאות סוררים. "אנחנו בצעדים ראשוניים של פיתוח", מגבירה רוזנק את קולה, "חברת הפקה הביעה עניין, 'אולי נשמע מה קרה מאחורי הקלעים של ספר השירים הזה". ואז, בדיוק ברגע שהזוג יוצא ושקט מופתי משתרר במקום, היא מזכירה בקול רם את שם הספר: "בוא, לקק אותי".
הגברות מזו-ע-ז-עות, אבל רוזנק צוחקת. זה קורה לה כל הזמן.
לא כזה חשוב לי להיות משוררת
שם ספר השירים של רוזנק חוזר בכל ריאיון איתה. "כשאת בוחרת שם כזה", אמר לה קובי מידן כשהתארחה ב"סוכן תרבות" בכאן 11, "אז את אומרת: אני באה לעשות פרובוקציה. לעשות 'שימו לב'". "לא חשבתי על פרובוקציה", השיבה רוזנק בחיוך, "הספר הוא שיר אהבה אחד גדול לגבר שאהבתי, ואני פשוט ביקשתי שיבוא ללקק אותי".
רצתה או לא רצתה לעשות שימו לב, העובדה היא שאנשים שמו. אודיה רוזנק (Odeya, כמו "הוריה") פרסמה במשך שנים את שיריה בפייסבוק ומצאה שם קהל קוראים נאמן שהתחבר לשורות חזקות כמו "אֲנִי רוֹצָה לָלֶכֶת לַבִּיּוֹגְרַפְיָה שֶׁלִּי וּלְהַרְבִּיץ לָהּ מַכּוֹת רֶצַח", למטאפורות פשוטות ומכמירות כמו "אֲנִי הַכַּלְבָּה הַזֹּאת בַּכַּלְבִּיָּה שֶׁלֹּא רְצִיתֶם לָקַחַת" או לאפקט המצחיק-בקול-רם של שירים כמו "אני זורמת, מה שבא לך", שכולו תיאור של פנטזיה מינית המכוונת היישר אל יצרו של גבר עד לשורת הסיום: "אוֹ שֶׁלֹּא נִפָּגֵשׁ, וְאַתָּה תָּבִיא בַּיָּד. גַּם אוֹפְּצְיָה". אלא שרוזנק הייתה פחות או יותר אלמונית עד שהוצאת "מרום תרבות ישראלית" הדפיסה את שיריה וכרכה אותם באדום לוהט ובמילים "בוא, לקק אותי", כשם השיר בעמוד 22 – כותרת אפקטיבית, אבל גם כותרת ממסגרת. הדיון העיתונאי בה מתחיל תמיד בסוגיית הפרובוקציה, תת-סעיף מיניות – גם אם מיניות היא רק תמה אחת, לאו דווקא מרכזית, ב-98 השירים האישיים מאוד שבספר המיוחד הזה.
"שמעתי את שירי לב ארי, עיתונאית ואחת היוצרות של פסטיבל המשוררים והמשוררות במטולה, בפרשנות ל'בוא, לקק אותי' שהדהימה אותי", מספרת רוזנק. "היא קוראת את זה כמו שבטבע האימהות מלקקות את הגורים שלהן אחרי שהן ממליטות. היא מרגישה שזה קרוב יותר לבקשת החסד הזאת מאשר לבקשה ארוטית".
אז זה באמת ללא כוונת פרובוקציה?
"אני יודעת להיות פרובוקטיבית, כשאני לא מתראיינת בבית קפה בטי-שירט אני דופקת שמלות ויודעת להופיע כשצריך, אבל זאת לא הכוונה כאן".
"בוא לקק אותי" הזכיר לי שורות של יונה וולך: "כשתבוא לשכב איתי תלבש מדים של שוטר", "כשתבוא לשכב איתי כמו אלוהים".
"כל אישה שמדברת על מיניות – משוררות, יוצרות, נשים בכלל – ישר משווים אותה ליונה וולך. אבל יש המון הבדלים, לצערי ולשמחתי. אצל וולך זו הרבה פעמים בקשה של פֶטיש, כאילו כואב לה והיא רוצה שיכאיבו לה יותר. 'בוא, לקק אותי' זה לא ממקום ארוטי אפילו, זה לבקש דבר טוב בסוף העולם. הקרחונים נמסים, אין יותר בעלי חיים, רק אני ואתה נשארנו. לפחות תבוא ותלקק אותי לפני שהדבר הזה נגמר".
אני מניח שלכתיבה נשית על מיניות יש מחירים גבוהים יותר מהשוואות ליונה וולך. אמרת באחד הראיונות שיש אנשים שחושבים שאת בכלל לא משוררת.
"זה לא מפריע לי, לא כזה חשוב לי להיות משוררת. אוקיי, תגידו שאני לא. אז מה, ייקחו לי כסף? אני אפסיק לקבל משכורת על היותי משוררת? זה מצחיק, החרדה סביב הטייטל – מה יהיה אם נתחיל לקרוא לכולם משוררים, איך משרד התרבות יממן את כל הדבר הזה? בארץ אין שום משמעות ללהיות משורר, אפילו קצת מביך להגיד את זה. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומרת שאני כותבת או קולנוענית, כי זה דבר שלמדתי ותעשייה שיש בה כסף. להיות משורר במדינת ישראל, אולי גם בכל מקום בעולם, זה 'תהיה עני ותכתוב יפה'".
מי שאומר "לא משוררת" כנראה לא חושב שאת כותבת כל כך יפה.
"המון אנשים כותבים לי באופן אישי שאני תת-רמה. שיבושם להם. לא מבינה את כל התרבות הזאת של ההייטרים. אם אתה לא אוהב משהו, למה אתה קורא אותו? מה אכפת לך? למה זה מפריע לך? אנשים יורדים עליי בטוקבקים, ניגשים אליי בפרטי, כותבים פוסטים בעמודים שלהם. אנשים שכותבים את השם שלהם בפייסבוק גם באנגלית וגם בעברית כי הם משוררים חשובים".
מה כותבים?
"המון פעמים צחקו עליי שאני מנקדת לא נכון. אני קצת דיסלקטית ויש לי שגיאות כתיב. בזמן האחרון יש לי מישהי שמנקדת. אבל אנשים שאומרים שאני לא משוררת – אני חושבת שזה מהמקום הזה. מה גם שאין לי חריזה והמשקל שלי סמוי, או שאין לי משקל בכלל. ותשמע, כשאתה קורא שיר שלי, זה לא אלתרמן. לא צריך פירוש רש"י או מילון כדי להבין".
את נפגעת מהערות על הכתיבה שלך?
"בהתחלה נפגעתי, אבל בזמן האחרון זה מצחיק אותי. הרי הטרולים רק מזינים אותי, רק עושים לי טראפיק. מתפרסמת עליי כתבה ב'הארץ' וישר 400 טוקבקים של הייטרים. אז יופי, עכשיו זאת הכתבה הכי נקראת".
הכאבים באו איתי מלפני
הנה, במלואו, השיר "אמצעי מניעה":
הַכֹּל הִתְנַהֵל כַּשּׁוּרָה, וְאָז
אָמַרְתָּ: "קוֹנְדּוֹמִים"
בְּמִלְּרַע.
כשקראתי את השיר הזה בפעם הראשונה צחקתי בקול רם. בפעם השנייה הצטמררתי מהמחשבה שרוזנק באמת פגשה מישהו שמדבר ככה – ושזו לא הייתה הנקודה שבה דרכיהם נפרדו. "עקרונית זאת פסילה", מודה רוזנק. "הייתי כזה, 'מה אמרת עכשיו? אני רק רוצה להבין שזה מה שאמרת עכשיו'. זה ממש וואו, אפילו לא ידעתי שאפשר להגיד את המילה הזו ככה".
רוזנק שומרת בקנאות על פרטיותו של הגבר המבוגר, המוזה (או שמא המוז), שהיחסים איתו והפרידה ממנו תידלקו את האסופה. היום היא "משתדלת לא להיות איתו בקשר, אבל לפעמים בורח לי. אחת לכמה חודשים אני מתקשרת אליו".
מה הוא חושב על השירים שנכתבו בהשראתו?
"הוא לא קרא את הספר".
כי זה כואב מדי? כי הוא כבר לא שם?
"לא נראה לי שזה כואב לו מדי. יכול להיות שזה מעורר בו אי נוחות, לראות את עצמו כפי שהוא מצטייר בשירים. אבל בכנות, אני חושבת שבעיקר כבר לא כל כך אכפת לו. זה משהו שהוא השיג ועשה וזהו".
לפחות את "אמצעי מניעה" הוא קרא?
"כן, הקשר עוד לא נגמר בשלב הזה. ישבנו לאכול חומוס, נתתי לו את השיר והוא ממש צחק. אבל עד שהחלטתי להפוך את שירי האהבה האלו לספר, הקשר נותק".
עכשיו רוזנק בזוגיות אחרת, וגם עליה היא מנדבת מעט מאוד פרטים. היא עצמה ספר שירה פתוח, אבל לא תתפסו אותה גוררת צד ג' לתוך הוורטקס של הפרסום. "התחלנו לצאת שבועות ספורים אחרי שנגמר הקשר עם אותו אדם", היא מסכימה לספר, "עוד הייתי רגל פה ורגל שם. הוא נתן לי תקופת הסתגלות, איפשר לי להתאבל על מערכת היחסים הקודמת בתוך מערכת היחסים הנוכחית. הוא באמת נדיר".
איך הכרתם?
"זה היה בדיוק לפני שנה, כמה שבועות אחרי שאני ומושא הספר ניתקנו קשר, למרות שבדרך כלל אני לא ממהרת להמשיך הלאה. אני מתעכבת ונהנית לסבול ולהתאבל".
בטח יוצאים מזה השירים הכי טובים.
"כן, אבל הפעם החלטתי שאני לא יכולה להתאבל שלוש שנים כמו שעשיתי במערכות יחסים קודמות. אז פתחתי טינדר, לראשונה בחיי, ובן הזוג שלי היה הדייט הראשון. אחריו סגרתי את הטינדר וזהו. הייתי שם בערך חמש דקות".
אני לא הולכת לבית שאבא שלי גר בו
היא בת 30, ילידת שכונת בקעה בירושלים למשפחה ציונית-דתית, בתם של גינקולוג ומורה. כשהייתה בת שבע וחצי אמה נפטרה והמשפחה עברה מהסביבה הירושלמית הדתית-ליברלית להתנחלות אולטרה-דתית בגוש קטיף ("זה לעבור בדיוק מקצה אחד של הציונות הדתית לשני"). קרובת משפחה סימנה אותה שם כילדה בעייתית, אלימה, משוגעת. "לא הרביצו לי ולא שפכו עליי קפה", הבהירה בריאיון ל"הארץ", "אבל אותה אישה אמרה לי שאני הורסת את המשפחה, שבגללי אבא שלי ימות, שתמיד הייתי מוזרה. היו שם איומים, השפלות".
לתוך הטראומה של ההתעללות הרגשית התנפצה גם תקיפה מינית. גם במקרה הזה, מספרת רוזנק, המקרבן היה בן בית – אדם שפשוט נמצא שם, מעורה בחיי המשפחה. "הייתי בת שמונה כשזה קרה, ולא התלוננתי כל השנים האלה כי חשבתי שהיום יש לו אישה וילדים ואני לא רוצה להרוס לבן אדם את החיים. פחדתי להיות כאילו אחראית על הדבר הזה. החלטתי להגיש תלונה כשגיליתי שיש לפחות עוד שתיים שנפגעו ממנו. הן גם היו יותר צעירות ממני כשזה קרה, בנות חמש. אפילו יצא לי לדבר עם אחת מהן".
הפרקליטות סגרה את התלונה שהגשת, אבל מה לגביהן? היו להן מחשבות להתלונן?
"חשבתי שאחת מהן תיגש אחרי שאני התלוננתי, אבל היא נכנסה מזה לדיכאון ולחרדות וברגע האחרון החליטה שלא. אני מאוד מכבדת את זה. יש פה גם שיקול נוסף, כי הוא עצמו היה נער כשזה קרה. עם אחריות פלילית, אבל עדיין, נער. יכול להיות שהיום הוא לא פדופיל. אבל אולי אני פשוט רוצה לחשוב ככה, כי אם הייתי יודעת שהיום הוא פדופיל, לא הייתי יכולה לחיות".
אביך התחתן בשנית. את בקשר עם המשפחה שלו?
"לא. אני לא יכולה לפרט למה".
ואיתו?
"אנחנו בקשר טוב, אני מאוד אוהבת אותו. הבעיה היא שאנחנו נפגשים רק אצלי, כי אני לא הולכת לבית שהוא גר בו. אני לא יכולה לבוא לשם, זה בית שקרו לי בו דברים נוראיים".
הוא מנסה לגשר על הפער הזה?
"הוא מנסה, אבל לפעמים הניסיון לגישור הוא יותר כואב, כי זה כאילו מתעלם מהפגיעה. 'אולי שבוע הבא תבואי, אולי תבואי אם האחים שלך יבואו'. יש חוסר הבנה עמוק של חומרת הפגיעה וגודל הטראומה".
והכחשה?
"והכחשה. אני יכולה להבין את זה, אגב. הכחשה זה לא דבר כל כך נורא. אנשים צריכים לחיות עם עצמם".
סיפרת שהדברים שקרו בבית הובילו אותך ליציאה בשאלה. משהו מהדת נשאר לך?
"אני לא עובדת בשבת ובחיים לא אכלתי משהו לא כשר. גם לא אכלתי חמץ בפסח".
זה סנטימנט לדת, או לאמא שלך ולבית שגדלת בו?
"אתה יודע מה? אין הבדל. וזה לא אמא, זה כל הבית. סבא שלי היה פרופסור לחינוך יהודי, דוד שלי היה ראש החוג למחשבת ישראל. גדלתי בבית מאוד יהודי. סבתא שלי היא קרליבך".
את צמה ביום כיפור?
"רק פעם אחת לא צמתי. כל עוד זה לא פוגע לי בבריאות הנפשית, אני צמה. זה משהו שחשוב לי לעשות, אבל יש גם דברים שחשוב לי לא לעשות. נגיד, אם יהיה לי ילד, אני לא אעשה לו ברית מילה".
את רוצה ילדים?
"אני צעירה מדי בשביל ילדים".
זמן יש לך, אבל רצון? אנשים שחוו יתמות או טראומה בתוך הבית מתחבטים לפעמים בשאלה אם להיות הורים בעצמם.
"אני מאוד רוצה, אבל לא בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות. פעם דמיינתי את עצמי עם מלא ילדים, שבט כזה של בנים שיגנו עליי, שלא יהיו לי בנות שאצטרך להגן עליהן, שתהיה לי חמולה ויהיה לי גב. היום, ברמה הערכית והעקרונית, יש לי בעיה עם להביא ילד לעולם, כי לאן אני אביא אותו? חם כל הזמן, צפוף ואין בעלי חיים, אז בשביל מה לחיות? מפחיד אותי להביא נשמה לעולם הזה. אבל קשה לי להגיד את זה. אני בת של גינקולוג, השליחות שלו בעולם מבחינתו היא להביא ילדים. כל הזמן היה סביבי שילדים זה ברכה. אני בקונפליקט עם זה".
אולי אני אתחיל למתג את עצמי כמזרחית
את השנתיים הקרובות מתעתדת רוזנק לעשות בברלין, אליה היא עוברת בעקבות העבודה של בן זוגה. הפריצה שלה עדיין בעיצומה, והיא אוטוטו לא תהיה כאן לקטוף את הפירות. "יש מידה מסוימת של FOMO שנלווית לעזיבה, אבל אני לא מרגישה שקרה לי משהו עד כדי כך ביג שזה טירוף לעצור עכשיו", היא מסבירה. "הוצאתי ספר והוא מכר יותר מ-1,000 עותקים, אבל זה לא שזכיתי בנובל. קרה לי משהו טוב, נפתחה לי דלת, ניתנה לי הזדמנות להביע את עצמי ואולי לגרום לאנשים תחושת הקלה והזדהות. אבל אני אפילו לא יודעת אם אכתוב עוד ספר. אם יהיה, יהיה. אם לא יהיה, לא יהיה".
מלחיץ לטוס לארץ אחרת בתוך זוגיות, במקרה הזה ממש בשם הזוגיות?
"אני מאמינה בזוגיות הזאת, אחרת לא הייתי עושה את זה, אבל באותה מידה אני יכולה גם לחזור לארץ בעוד שלושה חודשים. למדתי לא לבטוח יותר מדי במערכות יחסים ובאהבה".
זה הולך אחורה לביוגרפיה שלך? יש מחסום שאומר, "אל תתקרבי יותר מדי, להיות קשור רגשית זה להיפגע"?
"אין לי בעיה להיפגע. היו לי אהבות גדולות, נתתי את כל כולי, קיימתי אינטימיות ונפגעתי בכל פעם. זה לא שאני לא בוטחת במערכות יחסים ממקום פגיע, אני פשוט יודעת שזאת המציאות, שאי אפשר לדעת מה יהיה. במיוחד מאז הקשר האחרון, שחתם מבחינתי עשור רומנטי וסימן את התחלת החיפוש של משהו יותר מושכל. את יודעת מראש למה את נכנסת, יודעת שזה יכול להיגמר. אני פחות אובססיבית, פחות תלותית, פחות מאוהבת, פחות רומנטית. יש לזה מחיר, כן?".
וגם יתרון, כי את פחות טוטאלית.
"פחות טוטאלית ויותר פרגמטית, חברית. יותר שותפה".
רוזנק רואה את הנסיעה לברלין כהזדמנות לחוות את החיים במדינה אחרת אחרי הקשיים שחוותה בשנה האחרונה בישראל. "קשה מאוד לחיות פה", היא אומרת, "והקורונה הייתה הגלולה האדומה של המטריקס. פתאום ראו את את ההתפוררות וחוסר הביטחון וחוסר היציבות, את כל הבעיות והפערים".
בסגר הראשון העלית לפייסבוק את "שתדעו", שיר עם המון זעם חברתי וכלכלי. פרסמת גם טקסט ב"הארץ" על הפרנסה שמצאת בניקיון בתים. זה היה עניין של אקטיביזם, להיות קול לאנשים צעירים שנדפקו מהמגפה?
"אני לא אקטיביסטית גדולה, אני גם לא אוהבת לצאת מהבית. כשכתבתי את 'שתדעו' הייתי בשפל פיזי ונפשי, הייתי מהאנשים שהתמוטטו לגמרי, הגעתי מילולית למצב של רעב".
למה לא נעזרת באבא שלך?
"אני לא יכולה לענות על השאלה הזו. רק להגיד שהוא עוזר לי במה שהוא יכול, ואיך שהוא יכול".
ומהמצוקה נולד השיר?
"כתבתי אותו באיזו שבת כשנכנסתי לאינסטגרם, ראיתי אשת תרבות ועיתונאית שמפרסמת שחוגגים לה יום הולדת עם עוגה ועיטורים מוגזמים מסוכר, וזה נורא עיצבן אותי. אז כתבתי את השיר ככה בטייק אחד ויצאתי להפגנה על זכויות העצמאים. כשחזרתי גיליתי שזה התפוצץ בשיתופים ושפייסבוק חסם אותי כי השיר 'מסית לאלימות'. גם אנשים כתבו לי שאני מסיתה כי אני כותבת שם 'נתלוש לכם את הפנים ונגלה את המסכות. נשרוף לכם את האסמים'. יש כאלה שהזדהו אבל יש כאלה ששנאו אותי ממש".
View this post on Instagram
ואת, ברמת "למה התכוון המשורר", קראת לאלימות?
"לא חשבתי על זה. השירים שלי, הרבה פעמים הם מה שהייתי רוצה לעשות ביקום דמיוני. אבל הרבה מהביקורת עליי בהקשר הזה הייתה ממקום אחר, מהטענה שאני נוטפת פריבילגיה כי אבא שלי רופא וגדלתי כאילו בבית טוב, למדתי קולנוע בבית ספר פרטי שעולה 17 אלף שקל בשנה. אז כשאני כותבת על זה שאני מנקה בתים, אנשים אומרים 'זה נשמע לי כמו אוי אוי אוי'".
התמסגרת כאשכנזייה פריביליגית, אבל מי שקורא אותך יודע שאת גם חצי מזרחית.
"אף פעם לא התייחסו אליי כמזרחית, אולי כי שם המשפחה שלי הוא לא חבושה, שם הנעורים של אמי זיכרונה לברכה. אנשים חושבים שאני אשכנזייה כהה. אבל אני גם לא חושבת שיש לי זכות לתפוס את המשבצת המזרחית, כי לא גדלתי כאישה מזרחית. התייתמתי מאמי בגיל שבע, אבל גם היא לא הכינה שום מאכל עיראקי. היא אהבה עוף בדבש ותפוחי אדמה וביצה מקושקשת וקוטג'. לא שמענו בבית מוזיקה אתנית או מזרחית, לא דיברו אצלנו ערבית. בעיראק קראו להם ציון, ובתיכון חשבתי מתוך געגועים לאמא לשנות את שם המשפחה מרוזנק לציון. בכל מקרה, אני חושבת שאם היו קוראים לי חבושה, אף אחד לא היה אומר עליי שאני פריבילגית. אולי אתחיל למתג את עצמי כמזרחית".
היומיום שלי דרמטי גם כשכבר לא רואים את הסיבות
המעבר לברלין מתוכנן לשנתיים, אבל רוזנק רואה בו פתח יציאה. "אני הולכת ללמוד אנגלית ברמה שתאפשר לי לכתוב שירה וקולנוע, כדי שהמשך הדרך שלי לא יהיה מחויב רק לעשייה המקומית", היא מספרת. היא מתכננת גם להמשיך שם את העבודה על סרט באורך מלא "על נערה שנזרקת מהבית בגלל סוד נוראי שהיא סוחבת ונשלחת לחוג הישרדות בטבע".
הקולנוע של רוזנק, כמו השירה שלה, אישי וחשוף וכואב ומצחיק. ב"מי שחלמה", סרט הגמר שלה בסם שפיגל, ילדה שאביה נרצח בפיגוע רק לפני חודש מתכוננת לשאת נאום לזכרו בליווי אמה, שגוררת אותה בין השאר למעגל נשים עצוב מאוד ומצחיק נורא. "ביופסיה", סרט קצרצר (שלוש דקות) בבימויה, הוא שחזור נאמן למקור של רגע מנחם שהיה לרוזנק עצמה עם אחות ערבייה בבדיקת ביופסיה – מעמד רגיש פעמיים עבור מי שאיבדה את אמה לסרטן השד.
נגעת בצורה יוצאת דופן בשכול ב"במי שחלמה". בסצנת מעגל הנשים יש משהו כמעט גרוטסקי.
"גרוטסקי בטירוף. גם הפיצ'ר שאני כותבת הוא מצחיק-מזעזע, מצחיק-גרוטסקי".
למה זה?
"בסם שפיגל הבנתי על עצמי שאני חווה המון סיטואציות מזעזעות בחיים כמצחיקות. אני כותבת את זה כמו שאני חווה את זה, ופתאום כל הכיתה פורצת בצחוק. אולי אני חווה את החיים באופן כל כך מוגזם שהקהל צוחק".
את חושבת שאת חווה את החיים באופן מוגזם?
"כן... לא מוגזם, עוצמתי ביחס לסטנדרט".
אבל את יכולה להגיד: תראו מה עברתי.
"בהקשר של הביוגרפיה שלי אין גרם הגזמה, אבל היומיום שלי כשורדת התעללות מינית ונפשית, כיתומה מאם, 15 או 20 שנה אחרי - היומיום שלי הוא מאוד דרמטי גם כשכבר לא רואים את הסיבות. הן נמצאות בתוכי. אני מאובחנת עם הפרעת חרדה כללית ופוסט-טראומה מורכבת, אז גם זה כנראה מתבטא, אבל בעיקר אני מגיבה כנראה מתוך ההיסטוריה שלי, מהדנ"א שלי, ממי שנהייתי. ולפעמים זה לא מותאם למציאות".
בכתבה סיפרת שאת מנקה רק אצל אנשים שלא נמצאים בבית. זה תת-סעיף של החרדה?
"זה קשור. כנראה בגלל זה עבדתי שנים במסעדות, אבל תמיד כטבחית ולא כמלצרית. אני תמיד מעדיפה שלא יראו אותי, לא אוהבת לתת שירות אנשים ולא אוהבת שמשרתים אותי. מבחינתי כשמלצרית ניגשת אליי זה שיא המבוכה".
ואיך עוד החרדה באה לידי ביטוי?
"למשל, אני נורא מפחדת משינויים, ואני בחרדה תמידית שהגוף שלי ישתנה, בעיקר עכשיו כשאני בת 30. אני נורא מפחדת לא להיות יפה יותר. אני אומרת וואי, אם אני לא אהיה יפה, מה יישאר?".
ניסחת את בצורה הכי בריאה ששמעתי מימיי. את מהאנשים הנדירים שלא סובלים מבעיה של דימוי עצמי בעניין המראה?
"יש לי בעיות. סבלתי בעבר מענייני אכילה, יש לי אפיזודות, אבל רוב הזמן אני חושבת שאני מאוד יפה. לא יודעת אם מאוד, אבל יפה. וזה דבר חדש, כי עד גיל 22-23 לא הייתי יפה וגם לא חשבתי שאני יפה. משהו השתנה".
צילום: אלרן רוז | סטיילינג: פיני זומר | איפור ושיער: רונאל גושן | הפקה: רותם פנחס