כולנו קלישאות. זה לא משנה אם צפיתם במאות שעות של ערוץ 26 או שלא ראיתם ולו פריים אחד מהנעשה בנווה אילן ב-9 השנים האחרונות. העובדה היא שאיפשהו במהלך התקופה הזאת, באחת הארוחות המשפחתיות, היציאות עם החברים או השבעה של סבא, יצא לכם לקחת חלק בשיחה כזאת:
- "תקשיב, אם אני נכנס לבית האח אני לא מספיק לרדת במדרגות וכבר מעיפים אותי".
- "אתה מגזים אחי, אתה מודח שלישי כזה. אבל אני נגיד, אני חושב שלי יש סיכוי לזכות".
כי הפורמט הזה, בו אנשים נשפטים על ידי מדינה שלמה אך ורק על פי האופי שלהם, לא מאפשר שלא לשים את עצמכם במקומם. זה מפתה מדי. כניסה לבית האח הפכה עם השנים לכלי האולטימטיבי להערכת המקום שלך ביחס לחברה הישראלית, כישוריך הסוציאליים, הצבעוניות והכריזמה שלך. ושלא תטעו, אם יש משהו שהוא בגדר תעופה עצמית גבוהה יותר מלהגיד על עצמך שהיית זוכה, זה להגיד על עצמך שהיית עף ראשון – הצהרה שבמסווה של מודעות והומור אמורה ללמד על האיכותיות והמורכבות הקשה לעיכול שלך. האמת המרה היא שרובנו כל כך משעממים שכנראה היינו מגיעים די רחוק פשוט כי אף אחד לא היה מעמיד אותנו להדחה מפאת חוסר עניין. או במילים אחרות: בסופו של דבר, רובנו פתיתי שלג ייחודיים בערך כמו איתי זיו.
אנחנו צריכים להשתעמם יותר. ערוץ 26 (או 20, פעם) הוא ככל הנראה היצירה הגדולה של "האח הגדול". שישים מצלמות שמכוונות, כל היום, על אסופת אנשים שמרוכזים בפעילות מרתקת שכוללת ישיבה על ספה - התגלתה כחוויה מדיטטיבית. ערוץ 26 הוא לכאורה משעמם, הרי לא קורה כלום עד שכולם רבים ואת זה כבר יראו בתכנית הערוכה, לא? לא. לצפות בערוץ 26 זה כמו לנסוע לסיני או לראות סרט גרמני. הזמן עובר לאט יותר והסאונד מוזר, אבל מתישהו אתה נשאב פנימה. קצב אחר, אזור זמן אחר, אסתטיקה מהפנטת. אנחנו צריכים להשתעמם יותר כדי להבין שאין דבר כזה ושהחיים, בסופו של דבר, הם שני אנשים שאוכלים יוגורט.
אמור לי מי הפייבוריט שלך ואומר לך מי אתה. עם דעות פוליטיות שונות של חברים כבר למדנו לחיות, אבל אין פוטנציאל גדול יותר לקרע מאשר לגלות שלחבר או קרוב יש בנווה אילן פייבוריט שונה משלך, או גרוע מכך – שהפייבוריט שלו הוא שנוא נפשך. שנים של יחסי אמון וקירבה עומדים על הכף כשאתה שומע שהחבר הכי טוב שלך מהתיכון דווקא חושב ששרה לוין היא אחלה, ורצון עז לגלות שאתה מאומץ אחרי שאמא שלך משתפת בתקוותה ששרון גל יזכה. כי עם כל הכבוד לגבולות 67', פה שניכם צופים באותו דבר, באותם ריבים, באותן דרמות – אז איך זה הגיוני שאתם רואים את הדברים כל כך אחרת? לא רק האישיות של הדיירים עמדה למבחן במהלך 9 השנים האלה, אלא גם זו של החברים שלנו. ואם הם לא מצליחים לראות את הלב הטוב של סופי קרבצקי, אז וואלה, טוב שגילינו איזה מפלצות הם ועדיף שיגזגזו לנו מהחיים.
דמויות גדולות מהחיים הן בלתי נסבלות. בהנחה ואתם אנשים נורמטיביים, רוב הסיכויים שאם הייתם נכנסים לבית "האח" לא הייתם מסתדרים עם הדיירים שכולם אוהבים בחוץ. לא עם שי חי, לא עם שני, לא עם מנחם בן. בטח שלא עם אסי עזר. הייתם מעמידים אותם להדחה כל שבוע ומתבאסים כשהם חוזרים, ולא מבינים איך הצופים בבית לא רואים את האמת - שמדובר באנשים איומים שנורא קשה איתם. אבל אנחנו כן מבינים, אנחנו פשוט לא צריכים לחיות איתם, רק לקבל מהם את המינון המדויק, המרגש והמקדם עלילתית של דרמה. לשהות במחיצת אנשים שכל רגע בחייהם מוקדש לדרמה זה מתיש, רובנו נעדיף לגור עם מישהו שמדי פעם יעביר סמרטוט בתורו וינסה להיות נחמד, אבל לכו תצפו בו שלושה חודשים.
אין טעם לחשוב על מה חושבים עליך בחוץ. "מה קורה בחוץ?" - שלוש מילים שהן הסיוט והתקווה של כל דייר מהרגע שהוא יורד במדרגות בית האח ועד שהוא מחפש לראשונה את השם שלו בגוגל אחרי שהוא יוצא ממנו. הרעיון הדתי/אורווליאני שיש מישהו שצופה בך כל הזמן מקבל כאן טוויסט, כי זה לא רק שרואים אותך במובן הרגיל – השאלה היא איך מפרשים את מה שרואים. יותר מדי דיירים היו בטוחים שהם מתנהלים "נכון" בבית האח ואז יצאו החוצה וגילו שמדינה שלמה שונאת אותם. דיירים חכמים יותר, בעיקר בעונות מתקדמות, הבינו שאין דרך לדעת כלום ולא רק בגלל התיווך של העריכה – אלא פשוט כי כל אחד מאיתנו מגיע עם סט ערכים ואמונות אחר לחלוטין. עוד המחשה קיצונית לפער שבין התדמית שלנו בעיני עצמנו אל מול איך שאחרים רואים אותנו. המסקנה? אין מה להיות עסוקים בתדמית שלנו יותר מדי ואין מה לנסות לפעול לפי מה שנראה לנו שהסביבה תחשוב עלינו, כי במילא אין לנו דרך אמיתית לצפות את זה. הכי טוב שפשוט נפעל בדרך שהיא הנכונה בעינינו ונקווה שיש לנו יכולת ניתוח מצבים טובה יותר מזו של אמיר פיי גוטמן.
המילה "רגש" איננה קבילה. "יש לי רגש כלפיה", "יש לי רגשות כלפיו". איכשהו, המילה רגש על הטיותיה השתלטה על השיח בבית האח הגדול ובחיים בכלל. אבל איזה רגש? אהבה? שנאה? התלהבות? חמימות? רגש היא מילה כללית, היא כמו ירק. איזה ירק? חסה? מלפפון? גזר? אוצר המילים שלנו מאפשר קצת יותר ספציפיות, אנא, השתדלו.
אנחנו נהנים מהשפלה. היציאה מהבית של אורנה בטרנינג לבן, אחרי שוויתרה על מאה אלף שקלים כי חשבה שהיא בגמר. וואו. כולנו נהנים מדריכה קלה על הזולת, במיוחד אם אנחנו לא אלו שצריכים לבצע אותה בעצמנו, במיוחד כשמדובר באנשים שלתחושתנו קצת מגיע להם. אנחנו מתרגשים מהשפלה, מצטמררים ומתענגים, כי אין הרבה דברים שמפחידים אותנו יותר ממנה. רובנו, בהנחה ואנחנו לא אביחי, נעדיף לעבור פרוצדורה רפואית ללא אלחוש מאשר להפליץ בשידור חי. השפלה היא הסנאף של הרגשות. רובנו מצליחים להסתיר אותן מהחברה, לעטות על עצמנו פוקר פייס או לבכות בשירותים בעבודה. ולכן, במקרים הנדירים שבהן ההשפלות גלויות ופומביות, נתקשה להתיק מהן את המבט. מנחם בן מחופש לאסלה, רגע שילך איתנו לתמיד.
החיים מפספסים לפעמים את הגיבורים האמתיים. וכן, גם הטלוויזיה. ליהיא גרינר הייתה צריכה לזכות, בובליל היה צריך לזכות (אוקיי, עינב הייתה צריכה), ברי סימון הייתה צריכה להישאר יותר. אביבית בר זוהר. לפעמים האנשים שלא זכו הם אלו שהיו המעניינים באמת, פשוט היינו זקוקים לפרספקטיבה של זמן על מנת להבין את זה. ברגע האמת הם היו מוזרים מדי או לא מספיק מכאן. מבדרים, אבל לא "כאלה שיכולים לזכות" או "אנחנו, כחברה, לא יכולים להרשות לעצמנו ניצחון כזה" (אפשר לחשוב שאנחנו מעניקים נובל לשלום). אחרי כמה שנים, אנחנו מבינים שמה שנראה לנו כערכים הוא קצת גזעני או מגוחך, שלא הבנו בזמן אמת את גדולתה של דמות מסוימת או, שלפעמים, שישים מצלמות זה פשוט לא מספיק.
זוגיות מכבה אותך. דיירים באח הגדול תמיד רוצים להיכנס לזוגיות. גם סתם אנשים, בחיים. אבל למה? עד אביחי אוחנה החוק היה ברור - תיכנס לזוגיות בבית האח הגדול ואתה פחות או יותר חותם על כך שלא תסיים במקום הראשון. אליאב ודנית, סיוון ועמיר, עמרי וקסניה, דן ואורנה. זה כן יביא לך זמן מסך בתקופת החיזור ההתחלתית, אבל ברגע שהדרמה שוקעת ואתה רשמית בקשר אתה כבר לא מעניין. אם בית האח הגדול הוא באמת מיקרוקוסמוס לחיים בחברה, זוגיות בתוכו ככל הנראה מציגה את הכשלים בקונספט יותר טוב מכל פרק של רמזור; בהתחלה כולנו שואפים אליה, רואים אותה כגביע הקדוש, הסטטוס הנכסף שיסדר לנו מעמד ויהפוך את חיינו למלאי אושר ועושר. בפועל אנחנו נכבים, הופכים מחוסרי עניין, כבר לא מתאמצים להוכיח את עצמנו ובמקום לצאת ולטרוף את העולם ואת השכשוכית, משמינים משעמום עם כמה נגיעות עייפות מתחת לשמיכה. העיקר שיש מישהו שבוודאות לא מעמיד אותנו להדחה.
מיקרוקוסמוס. כמות הפעמים שנאמרה המילה הזאת לאורך העונות כל כך גדולה שהיא כמעט פרודיה. מילה שמנסה להתחזות לדוקו ולהתחנף לרגולטורים והתגובה היחידה שמכבדת אותה היא גלגול עיניים. האם "האח" היא מיקרוקוסמוס? האם תכנית שמנסה לאגד בתוכה מגוון אנשים מעניינים מהרגיל יכולה לייצג חברה שמורכבת מאנשים רגילים ולא הכי מעניינים, כלומר רובנו? התשובה הנכונה, אגב, היא למי בכלל אכפת. אבל התכנית כן ייצגה תהליכים מסוימים שעברו על הישראליות. עם כל עונה שעברה היא נתנה יותר ויותר זמן מסך לקידוש. מונטאז'ים ארוכים של הדלקת נרות, תפילין ותפילות. העונה זה הגיע לשיא. מצד שני, אם בעונה הראשונה בובליל ושפרה רבו על לחם לבן ולחם מלא, העונה קינואה וחלב סויה כבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהתפריט. אנחנו דתיים יותר, בריאים יותר וצורכים פחות מן החי. העונה הראשונה שלפה את השד העדתי וסימנה את תחילתו של שיח הזהויות הישראלי, העונות האחרונות כבר מלאות בפמיניזם, שובניזם ודיונים בנושא פוליטיקלי קורקט. כלומר מיקרוקוסמוס של פיד הפייסבוק שלנו.
מבחן הטרחנות הגדול. איפה אתם נמצאים על הרצף הבא?
1. אני? אין לי טלוויזיה בבית
2. יש לי טלוויזיה אבל אני רואה רק נטפליקס, בז למי שצופה בריאליטי ומכנה את התכנית 'הפח הגדול'.
3. אני רואה מדי פעם אבל רק כי הטלוויזיה פתוחה ברקע, זה לא מעניין אותי.
4.אני רואה האח הגדול אבל רק כי אני רואה בו כלי לשינוי אידיאולוגי מבפנים.
5. אני רואה האח הגדול וגם מקליט את הפרקים.
6. אני רואה האח הגדול ומדבר על זה עם אנשים אחרי זה בעבודה ובוואטסאפ.
7. אני רואה האח הגדול וגם כותב על זה ריקאפים.
8. אני רואה האח הגדול וחבר בצבא אמת כלשהו.
9. אני רואה האח הגדול וחבר בצבא אמת כלשהו ועורך סרטונים על מתמודדים בזמני הפנוי.
10. אני רואה האח הגדול, חבר בצבא אמת, עורך סרטונים וצועק מגבעה.
כל עוד אתה לא שייך לקטגוריות 3,5 או 6, אתה נודניק. עכשיו, כשהתכנית הסתיימה, כדאי שתמצא חיים. וכן, זה כולל גם אותנו (7 + 8), ואת כל מי שציטט פעם את כותרות העיתונים הבאות: "הקרקס הגיע לעיר", "המפסידים הם אנחנו", "ישראל ___ (הכנס כאן שנה רלוונטית)", "תסתכלו עליהם ותראו אותנו", "לא מתנהגים בהתאם".
הישראלים צייתנים מדי. לא מספיק טראש, לא מספיק סקס, יותר מדי התחסדות. כנראה שזאת מנטליות ישראלית שמרנית והעובדה שמדובר בשידורי פריים טיים ולא בערוצי נישה, אבל ברוב העונות הדיירים היו מנומסים מדי. כולם – סלחו לנו על זה – התנהגו בהתאם. טוב, כולם חוץ מההפקה, שהייתה זאת שהצליחה להסתבך בשערוריות המעניינות באמת. אי אפשר שלא לתהות אם הבהלה מכל שבירת משימה, שהיא המקבילה הטלוויזיונית להפרת פקודה, קשורה איכשהו לנורמות המיליטריסטיות והנטייה לריצוי ועדריות עליהן גדלנו.
יש דרך אחת מהירה להשיג חברים בכל מקום שתיקלע אליו בחיים. אויב משותף. חברות אמת, פעמים רבות, תתפתח על רקע שנאה לאדם שלישי.
האמת שלי ושיח הצביעות. לא ברור מה קדם למה, האח הגדול או צביעות. מדובר בביצה והתרנגולת של עידן הריאליטי. כמו הציורים המרושלים בתחילתה של הסימפסונס או היעדרותה של איליין מהפרקים הראשונים של סיינפלד, גם לנראטיב העל של האח הגדול לקח זמן להתעצב – ולמרות שהעונה הראשונה כבר עסקה בנושא בעקיפין, הוא היה בזמנו רק עוד תת סעיף של השד העדתי. שיח ה"אמת" כפי שאנחנו מכירים וסוגדים לו כיום הושתת רשמית למעשה רק בעונה 2, ועל אף שהעדות והרקע הסוציו-אקונומי של הדיירים בהחלט תרמו לו, הם לא היו המרכז. מאז אלירז שדה וחבורתו אין מחמאה גדולה יותר מאשר להיות "אמיתי" ואין עלבון גרוע יותר מלהיות "מזויף", בין אם זה בבית האח הגדול או בחיים עצמם. תהיה רשע, תרמוס אנשים, תגיד שנכנסת לבית במסגרת "משימה לאומית" – העיקר שאתה נאמן לעצמך. רבות דובר כבר בנושא במהלך פסטיבל שי חי של עונה 7, סוג של מוטציה רדיואקטיבית של שיח האמת שיצאה מאוקיינוס הריאליטי אחרי ששנים הזרמנו אליו גלונים של "אותנטיות". ועדיין, כמו המדענים העיוורים בסרטים, אנחנו מחליטים להסתכל על זה כפשלה חד פעמית ולהתעלם מהעובדה שלולא שקרים לבנים, העמדת פנים ו"אחד בפה ואחד בלב", כנראה שהעולם כבר היה מביא על עצמו מזמן איזו פצצת אטום. בין אם זה בנווה אילן או לא רחוק משם בירושלים, הגיע הזמן שנדע להבדיל בין צביעות לטאקט ובין אמת לבריונות.
לדרמות המעניינות באמת לוקח זמן לצוץ. אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו, תפסת מרובה לא תפסת, מים שקטים חודרים עמוק – בחרו את הקלישאה דורשת הסטירה האהובה עליכם ותראו איך היא מתממשת אחרי שבועיים בבית האח. למה שבועיים? כי זה הזמן שבדרך כלל לוקח לגלות את מה שמסתתר מתחת לרעש של הדמויות ה"משוגעות" – אלו שמושכות את מירב תשומת הלב בימים הראשונים – ולדרמה האמיתית להגיע מהדיירים הכי לא צפויים. כולנו חשבנו, למשל, שעונה 2 גמורה אחרי שמעיין חודדה הודחה בשל התנהגות אלימה – אבל רק אז גילינו את אלירז. הסיפור האמיתי בעונה 5 התחיל כשהמיילים עזבו. כוכב ותהילה סיפקו הרבה רגעים כיפיים בעונה האחרונה, אבל כנראה שאורנה לא היתה מקבלת כזו במה אם הקהל לא היה מעיף אותן. במובן הזה, האח הגדול מנצחת כל ספר הדרכה ניו אייג'י. היא מלמדת אותנו שאם רק נדע להיות חכמים מספיק כדי להסתכל גם מתחת לשולחן והעוגה העסיסית שעליו, יכול להיות שנגלה שם שתי רגליים מתחככות אחת בשנייה.
נקודות הציון המשמעותיות בחייכם ישעממו כל אחד אחר. אירועי גמר הם דבר מיותר. כל כך הרבה בלאגן על משהו שיכל להסתכם בפוש לאייפון. גם בחיים, הרגעים שלפי תמיד יהיו מעניינים יותר. וכן, אתה היחיד שנהנה בחתונה שלך.
מי שלא מעשן נדפק. תמיד. השקופית שהופיעה לאורך השנים בערוץ 26 והזהירה מסכנות העישון הייתה חמודה, אבל מעולם לא היה לה סיכוי. כן, העישון מזיק לבריאות, כן, העישון מסריח – אבל כמו שבתיכון כל הדברים המעניינים מתרחשים במחששה ובמשרד במדרגות הכניסה, גם בבית האח הכל קורה בפינת העישון. היתרון היחיד שלך כלא מעשן בבית האח הוא קלף חזק בישיבות תקציב, אבל גם הוא ממוצה בדרך כלל אחרי ריב אחד שבו כנראה תצא זה שלא מבין למצבם הרגיש של המעשנים. בסופו של דבר, אם למדנו משהו מעשר עונות האח הגדול זה שהעישון אמנם הורג – אבל לא לעשן תוקע אותך לעשות כלים לבד כשכולם יוצאים לסיגריה שאחרי.