מוחמד עסאף הוא הסלב הלוהט ביותר במזרח התיכון כיום. מאז שזכה בתחרות "ערב איידול", לפני כשלושה שבועות, קל יותר לתפוס את האפיפיור לשיחת טלפון. כדי להשיג ראיון איתו צריך כישורי איתור של סוכנות ביון. הוא ממעט לדבר עם עיתונאים, במיוחד ישראלים. מיטב הערביסטים מהערוצים המסחריים, המורגלים לראיין את בכירי הרשות הפלסטינית ולנגב חומוס במוקטעה, נאלצים להסתפק בכתבות צבע ללא ציטוט ישיר אחד ממנו.
עסאף לא עונה לטלפון. גם אמא שלו לא. אפילו היחצ"נית של רשת mbc, שמשדרת את התוכנית ואחראית לקידומה בעולם, לא מצליחה לאתר אותו במשך ימים. "אני חושבת שהוא בדרך מביירות לקהיר," או "הוא עדיין בשדה התעופה", זה המקסימום שהיא יכולה לנפק. לא ויתרנו. בעזרת חמ"ל מאולתר ומתורגמן בסטנד-ביי (עסאף מדבר רק ערבית), הצלבנו נתונים ויצאנו לפשיטה.
מאבו-דאבי נמסר שהזמיר עומד לנחות בקהיר. בהמשך דיווח איש קשר בעזה שהוא בדרך הביתה לחאן יונס. המתנה של איש הקשר במשך יום שלם במעבר הגבול העלתה חרס, והוא החליט להצטרף לגדוד הפפראצי שהמתין לעסאף בבית הוריו. ואז הגיעו נציגי החמאס לפזר את המסיבה, בשיטה המקובלת: מכות.
רק אחרי שלושה ימים הצלחנו לתפוס את הבחור לראיון ראשון ויחיד לתקשורת המערבית, אם בכלל. בעודו שוהה במלון בעזה לקראת קבלת פנים חגיגית, התנדבה אחת מנציגות אונר"א שליוו אותו לקרב אליו את הטלפון על דיבורית ולתרגם סימולטנית. סלב, אמרנו? מתברר שהרבה יותר.
הילד של כולנו
זה היה מחזה יוצא דופן: עשרות אלפי פלסטינים שרים ורוקדים ברחובות באקסטזה, מתחבקים ומתנשקים על רקע זיקוקי דינור. לחג הלאומי הזה אחראי צעיר אנונימי עד אז, בן 23 ממחנה פליטים בעזה, שהנחיל לפלסטינים זכייה ראשונה בתחרות היוקרתית "ערב איידול", גרסה ערבית של כוכב נולד. התוכנית, המשודרת בערוץ הלווין הסעודי אם בי סי. הגיעה בעונתה השנייה לאחוזי רייטינג חסרי תקדים בעולם: יותר ממאה מיליון אנשים מ-21 מדינות צפו בפרק הסיום, שהכתיר את מוחמד עסאף כמלך החדש של הזמר הערבי.
"הוא מה שקוראים באמריקה 'The full package', 'הכל כלול'", אמר גל אוחובסקי, לשעבר שופט בכוכב נולד הישראלי. "הוא גם מאוד חתיך, גם כריזמטי וגם עומד על הבמה כאילו נולד שם. פשוט סטאר".
מאז זכייתו הוקפץ עסאף מביירות לקהיר, לעזה, לגדה, לאבו דאבי ושוב לקהיר. מסביבו מזמזם כל העת צוות של מפיקים, שומרי ראש, עוזרים, דיפלומטים, פפראצי ועיתונאים, שהיה גורם לליהיא גרינר לרייר. גלי ההיסטריה, שכונו אצלנו "עסאפמניה", סחפו כליל את יישובי הגדה והרצועה, ומאז הזכייה כמעט אין יום שהוא לא ממלא אצטדיונים ומגרשי כדורגל. שעות ספורות לאחר שובו לעזה הוא הובא למשרדי אונר"א, סוכנות הסעד של האו"ם ברצועה, לקבלת תואר כבוד כשגריר פלסטיני צעיר. אבו מאזן, הנשיא הפלסטיני, העניק לו דרכון דיפלומטי ומינוי כ"שגריר של רצון טוב".
עסאף עצמו עדיין מתקשה לעכל את ההיסטריה סביבו. "ידעתי שיש לי כישרון", הוא אומר מחדר המלון בעזה, "אבל הייתי מאוד מופתע לראות עד כמה הקהל מעריך אותי. אתה לא יכול לדמיין כמה אנשים באו לפגוש אותי וללחוץ לי את היד! זה ממש בלתי נתפש".
"הוא מסמל את הפלסטיני הצעיר, מלא תקווה ורצון לחיות", אומר ג'אפר פרח, מנכ"ל ערוץ הכבלים הערבי האלה טי.וי. "יש בו קסם שגורם לעם הפלסטיני על כל גווניו להתאחד סביב דמותו. נהירת ההמונים לכיכרות בעקבות נצחונו משקפת כמיהה לנורמליזציה". "הוא פטריוט אמיתי", מוסיף מג'די אסלים, עיתונאי בן 27 מהעיר עזה. "הוא אחד מהעם והמסר שלו הוא מסר של שלום". נשמע קצת מוגזם ביחס לזוכה תכנית ריאליטי, אבל במקום שבו חדשות טובות אינן דבר שבשגרה, הפך עסאף לשליח בשורה.
ביום שחזר לעזה חיכו לו אלפי אוהדים במעבר חאן יונס בתקווה לפגוש אותו, ולו לרגע. ההתרגשות הפכה במהרה להיסטריה מסוכנת: המון המעריצים ניפץ את שמשות המכונית שבה נסע, רק כדי לגעת בו. עשרות אנשים קפצו על גג הרכב בשכרון חושים, עד שהנהג נאלץ להאיץ ולהימלט מהמקום.
גם ערביי ישראל נדבקו בעסאף-מאניה. מוחמד ביטאר, תושב נצרת, נסע לגדה במיוחד כדי לרכוש כרטיס סים של ג'וואל, החברה הסלולרית הפלסטינית שדרכה ניתן היה להצביע, ושיגר 869 אס.אמ.אסים במחיר של 1,500 שקל. "ההשקעה הכי טובה בחיי", הוא אומר. והוא לא היחיד: הערכות גסות מדברות על כ-30 אלף כרטיסי סים שנרכשו על ידי ערביי ישראל במיוחד למטרה הזאת. "הוא שם את פלסטין על המפה", מסביר שאדי סרור, במאי סרטים וטלוויזיה מנצרת. "אין אדם אחד בעולם הערבי שלא מכיר אותו היום". וכמו בכל סיפור טוב, מדובר בסינדרלה. איש לא היה מאמין שזה מה שיעלה בגורלו של הנער העני מעזה.
הרבה כישרון, טיפת מזל
עסאף נולד בלוב להורים פלסטינים תומכי פת"ח, שחזרו לחאן יונס כשהיה בן 4 וחיו במחנה הפליטים בתנאים קשים. תשע נפשות דחוסות בשני חדרים קטנים. כדי לעזור בפרנסת המשפחה, עסאף הקטן החל לשיר בחתונות ואירועים. חבריו מתארים ילד נחמד עם צחוק מתגלגל, שלקח את החיים בקלילות, למרות המצב הקשה. מצבם השתפר מעט כשאביו החל לעבוד במס הכנסה, ואמו השיגה עבודה כמורה.
"אני כל כך מבסוט בשבילו", אמר מוחמד מאבריס, חבר ילדות של עסאף שהיה צמוד אליו במשך כל שהותו בעזה לאחר הזכייה. "הוא לא האמין שיזכה בתחרות אבל אני ידעתי שהוא יזכה. הוא כל כך מוכשר".
עוד קודם לכן ניסה עסאף לקבל חשיפה בתחרויות שירה קטנות ומקומיות, וכשל. לפני חמש שנים השתתף בתכנית כישרונות בשם "ניו סטאר" בטלוויזיה הפלסטינית, אבל לא הצליח אפילו להעפיל לגמר. "מיד ראינו כמה הוא כשרוני", אומר סרור, במאי התכנית. "מאוד הופתענו שהוא לא זכה".
כשהתחילו האודישנים לערב איידול בקהיר, עסאף היה נחוש להגיע, אך שלטונות החמאס בעזה לא אישרו את יציאתו. הם לא התלהבו מהשתתפותן של נשים בשמלות זוהרות ואיפור פרובוקטיבי, אבל עסאף לא ויתר. "התחננתי שייתנו לי לנסוע. ידעתי שאם תינתן לי ההזדמנות, אגיע רחוק", הוא אומר דרך המתורגמנית, וניכר בו שעבר תהליך התבגרות מואץ. דיבורו מאופק ומקרין נעימות ורוגע, ולמרות ההמולה סביבו אין בקולו שמץ של התנשאות או חוסר סבלנות.
כשקיבל לבסוף את האשור המיוחל, התגלגל יומיים בדרכים והגיע למלון בקהיר שבו נערכו האודישנים, רק כדי לגלות שההרשמה נסגרה ומכסת הנבחנים מלאה. במעשה נואש הוא ניסה להתגנב לאודישנים, קפץ מעל הגדר שהקיפה את המלון, ונתפס. "אני זקוק להזדמנות הזאת", הוא התחנן בפני השומרים. "יש לי קול טוב וכישרון! בבקשה תנו לי להיכנס".
השומרים ריחמו עליו והכניסו אותו, אבל אז הוא נתקל במכשול חדש: לא היה לו מספר אישי לאודישן. כל המספרים כבר חולקו. בייאושו נעמד עסאף באמצע הלובי, ופשוט התחיל לשיר. ואז קרה הנס: "מתחרה פלסטיני שחיכה לאודישן ניגש אלי ואמר לי: 'יש לך קול הרבה יותר טוב משלי'", הוא מספר, "קח את המספר שלי, כי אם תתקבל בטוח תזכה".
אוחז בדגל פלסטין, הקדיש עסאף את זכייתו "לשהידים הפלסטינים שנהרגו במאבק" – אמירה שגרמה להרמת גבה בתקשורת הישראלית והעולמית, אך העלתה את קרנו בעולם הערבי. אפילו חמאס, שהתנגד תחילה להשתתפותו בתוכנית, נאלץ לסגת ולברך על הזכייה.
"ישראלים בוחנים את האמירה הזאת מנקודת מבט צרה", אומר פרח, מנכ"ל האלה טי. וי. "במילה 'שהידים', הוא התכוון לאותם אנשים שסובלים תחת הכיבוש, ולאו דווקא למחבלים מתאבדים". פרח, כמו שאר ערביי נצרת, מקווים שהאמירה הזאת לא תפגע בניסיונותיהם להביא את הכוכב הטרי להופעה מיוחדת בגליל, שנקבעה ל-12 בספטמבר, בנצרת.
התוכניות הגרנדיוזיות שנרקמות בעיריית נצרת כדי להביא אותו להופעה מלמדות על מפלס ההיסטריה סביבו. "ההופעה מתוכננת להתקיים למרגלות הר הקפיצה, המקום שבו נבנה אמפיתיאטרון לכבוד בואו של האפיפיור בשנת 1999", מספר מוחמד ביטאר, מועמד לראשות העירייה ומהוגי הרעיון.
אבל המהפכה העסאפית לא מחכה לנצרת. היא גורפת בעוצמה את כל מגזרי העם הפלסטיני, בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. "דוד שלי, שחי כבר שנים באטלנטה, קטע את יום עבודתו והסתגר במשרד פעם בשבוע במשך שלוש שעות כדי לצפות בעסאף", מספר ביטאר. "יש לו חברה שמגלגלת 150 מיליון דולר בשנה, ולמרות שהשידור נפל על אמצע יום עבודה עמוס, הוא לא ויתר על אף הופעה שלו". ביטאר גאה במיוחד בכך שעירו נכללה בכיסוי הטלוויזיוני של חגיגות הזכייה. "כשערב איידול הראו את תגובת הקהל לניצחון, הם עברו לשידור ישיר בעזה, רמאללה ונצרת. אני בן 41 והייתה לי קריירה ארוכה, אבל שום דבר לא השתווה לרגע הזה עבורי".
הצעיר העזתי בן ה-23 הצליח להפיח רוח חיים בתחושת האחווה הפלסטינית, והוא לא חושש לתרום את חלקו בדרכו שלו. במפגן כמעט מתריס ומחאתי במודע, הוא שר את השיר "הנף את הכפייה", שמזוהה עם הפתאח ונאסר להשמעה על ידי החמאס בחתונות ואירועים. "מהפכה לא עושים עם נשק," ציטט עסאף אחרי הזכייה את המשורר הפלסטיני מוחמד דרוויש, "מהפכה מבצעים עם מכחול של צייר, סכין מנתחים וגרזן של איכרים".
"חמאס מעיק מאוד על הרוב הדומם של תושבי עזה", מסביר ביטאר. "הם כורעים גם תחת הכיבוש הישראלי, גם תחת העול הכלכלי וגם תחת משטרו השמרני-קיצוני של חמאס. עסאף מבטא את הרצון הקולקטיבי להשתחרר מהדיכוי לסוגיו". חמאס, מצידו, פוקח עין למקרה של השפעה מתסיסה של העסאפמניה על תושבי עזה, בתקווה שהקרנבל יישאר בתחומי הגדה, שם שוהה עסאף כרגע, ולא יזלוג לרצועה.
"הפלסטינים הם לא כפי שהעולם מתייג אותם", מוסיף פרח. "רובם לא קיצוניים, אלא אנשים שאוהבים לשיר ולשמוח, ורוצים שלום. עסאף מסמל את כל הדברים האלה לכולנו. יש בו שילוב נדיר של ענווה, אומץ וקול של זמיר". ועסאף מסכם: "אני גאה לייצג את העם הפלסטיני. אני רוצה להראות לעולם שיש לנו כישרון, ושאנחנו פתוחים לדיאלוג עם כולם".