כמה דברים שמאפיינים "יאקים" על פי אתר באזפיד: שופטים אנשים שלא משתמשים בג'ימייל (כן); יורדים על אנשים שמשתמשים במייל של יאהו (יצא לי); מדסקסים בלהט עם אחרים נושאים כמו האם למחוק מיילים שנקראו או לא (כל הפאקינג זמן); לא מסוגלים לראות רק פרק אחד של משהו (כל האנשים שאני מכירה כולל הורים); לוקחים אישית את זה שמישהו לא אוהב את ביונסה (אין פה מה לקחת אישית, זה פשוט טיפשות); עושים שיחות סקייפ עם הכלב (אני עובדת הרבה שעות); מדברים על זה שהם רוצים לעשות קעקוע ואף פעם לא באמת לעשות (עוד לא מצאתי את הסטודיו הנכון); מדברים על זה שמרקורי בנסיגה (כשהוא בנסיגה הוא בנסיגה); כועסים כשמתקשרים אליהם (אנחנו בשנת 2015 למען השם, אין מסר בעולם שאי אפשר לבטא בטקסט ואמוג'י).
היאקים פשטו בערב ה-10 ביוני, לפני שבוע וחצי, באתר Mashable. המציא אותם דיוויד אינפנט, טרנדולוג לבן ומשופם בן 26. ההיפסטר מת, אמר אינפנט, וכולנו נענענו בראשנו בשעמום, כן, מת, עדיין מת, כבר ארבע שנים מת. תתגבר. החלק השני של המשפט שבר את האינטרנט: קבל את היאקי. הוא עשה מאז 180 אלף שרים בפייסבוק – ברגעי השיא ביום ראשון זה היה 10,000 ברבע שעה, ופולו אפים שהגיעו עד הטיימס אוף אינדיה, כולל האנטיתזה ההכרחית בקווארץ מגזין ("פריבילגי, צא מזה"), כתבת הביזנס ששואלת האם העסק שלך מוכן ליאקים ("קפוץ על נתח השוק החדש הזה לפני שמישהו אחר יעשה זאת"), ובינתיים שתי רשימות שונות בבאזפיד של מאה פריטים מאפיינים כל אחת.
מה זה יאקי? אלפי עיתונאים ינסו עוד להסביר את זה אחריו, אבל לפי הפוסט המקורי של אינפנט, זה שילוב של היפסטר ושל יאפי; רוצה לעשות כסף, אבל בסטייל; הולך לעבודה בבוקר, אבל זו עבודה יצירתית; חתיכה מדור ה-Y שגדלה בפרברים הנוחים, קיבלה השכלה טובה, יצאה להגשים את החלומות שלה ובכוונתה גם להרוויח מהם. אחר כך באו הרשימות: מתייג באינסטגרם מותגי לייף סטייל; מחזיק כמה עותקים של "חירות" מאת ג'ונתן פראנזן; שונא ג'נטריפיקציה אבל מת על סופגניות בוטיק; קונה את הניו יורק טיימס אבל קורא רק את המוספים; עזב את עבודתו בחברת פיננסים כדי להקים סטרט אפ לפסטיבלי מוזיקה; עזב את הלימודים לתואר שני במנהל עסקים כדי להקים אתר שופינג נישתי לבגדי גברים; עזב את עבודתו כעורך דין כדי להקים מבשלת בירה.
אז מה זה יאקי? במה הוא שונה מההיפסטר? האם זה בכלל משהו שקיים באמת? האם זה משהו שקיים באמת ברגע זה בדירה שלי בדרום תל אביב בדמות עצמי יושבת בחולצת פסים ושורטס וכותבת על הלפ טופ בזמן שאני שומעת רדיו "הקצה"? ואם כן, מנין הוא בא? והאם הוא הולך לאנשהו?
ואולי זה בכלל פרויקט מסחרי שמטרתו לייצר כמה שיותר קהלי יעד לשווק להם מוצרים
נחסוך לכם את הטוקבק: הקו שנמתח כאן בין ההיפסטר ליאקי עובר בין קצה אחד של שדרות רוטשילד לקצה השני. הוא יעניין גם את מי שהיה בברלין או בניו יורק או בסן פרנסיסקו, ואת מי שצעיר ומעודכן ואופנתי בגופו או ברוחו. אבל כמו בכל טרנד או מאפיין דורי, הדברים האלה רלוונטיים, לפחות כשהם נולדים, לקבוצה קטנה ועסוקה בעצמה של צעירים עירוניים ופריבילגיים, כאלה שבכלל קיימת עבורם בחירה האם להיות מעצב או עורך דין, מתכנת או עיתונאי.
יש סיכוי שחזינו השבוע ברגע תרבותי שבו נולד מונח שיחרוג מהטריטוריה העירונית הצרה הזאת, שעולמות הבידור, האופנה, האוכל, התקשורת והתיירות יסתובבו סביבו במשך שנים, בדומה להיפסטר. יש גם סיכוי, גדול אפילו יותר, שהיאקים ייעלמו אחרי שיעשו את הסיבוב שעשו המאפים (מילניאלס-יאפים) וההנריז (מרוויחים הרבה, עדיין לא עשירים). המונח עצמו מאולץ, לא זורם טוב על הלשון כמו היפסטרים, לא באנגלית שיש לה כבר את ה"יאק" וה"ינקי", ולא בעברית, שיש לה את ה"יקים". ובכלל, צדקו גם מי שאמרו שהאובססיה התרבותית-תקשורתית להגדיר ולאפיין ולתייג ולחזור ולהגדיר את דור ה-y, בני ה-20-35 של היום, היא פרויקט מסחרי שמטרתו לייצר כמה שיותר קהלי יעד לשווק להם מוצרים. סביר להניח שברגעים אלה יושבים יועצי מיתוג ומעתיקים חלק מהכתבה הזאת למצגת שייראו בעבודה השבוע. ועדיין, הבאזז המטורף שעשה המאמר על היאקים, יחד עם הניסיונות שפחות תפסו להמציא מושגים כאלה, רומזים שמשהו קורה. שהרבה אנשים זיהו כאן משהו מעצמם או מהסביבה שלהם. אז הנה ההגדרה הכי טובה שאנחנו הצלחנו לחשוב עליה: היאקי הוא היפסטר בלי תודעת לוזר.
לא נפתח כאן את הדיון האקזיסטנציאליסטי על מה הוא היפסטר ולמה אף אחד לא מוכן להודות שהוא כזה. אם פספסתם את הרכבת, צפו בכמה מערכונים של ליהיא האשטג ותחזרו אלינו. אבל אפשר לומר שהיאקי הוא גלגול עכשווי של ההיפסטר, שהוא לא שונה ממנו מאוד, ושההבדל ביניהם נעוץ בכסף.
אני לא חושבת שהשאלה הנכונה היא האם היאקים "מוכנים לעבוד" בניגוד להיפסטרים, ש"לא היו מוכנים לעבוד". זו שאלה שרלוונטית לחלק זעיר באמת מהאוכלוסיה. הכרתי בשנים האחרונות אנשים שתש כוחם מעבודות של 10 או 15 שעות בשבוע ואנשים שתפרו לילות במשרד, וההבדל ביניהם היה בעיקר כמה כסף היה להם מהבית. זו גם אמירה שמרפררת לטענה המניפולטיבית "דור של מפונקים", טענה שיש לה תשובות מספריות בדוקות – הצעירים של היום, בישראל ובעולם, מתבקשים לעבוד יותר ולקבל פחות. גם האמירה של אינפנט "מגיע לנו לרדוף אחרי החלומות שלנו" נראית לי כמו משהו כללי מדי שאמריקאי חייב להגיד כשהוא ניגש לכתוב על צעירים. יש שני דברים אחרים שצריך לבחון כשמסתכלים על הדבר הזה שקורה לצעירים היום: אחד מהם הוא ציפיות. השני הוא לייף סטייל.
לטעם ההיפסטרי קרה תוך כמה שנים משהו שפירק אותו לחלוטין מהמטען החברתי שהיה לו: הוא הפך לטעם יקר. מה שהתחיל מחולצות מויצ"ו, מסגרות משקפיים משוק הפשפשים ובירה בפחית נהיה לכוח כלכלי עצום, שמכתיב מגמות קולינריות, אופנתיות, אמנותיות ומסחריות. מכירים את זה שאתם מטיילים באיזושהי עיר בעולם ומוצאים את "השכונה המגניבה"? איך נראית השכונה המגניבה? הרחובות שלה קצת מלוכלכים, יש בה חנויות ספרים, בוטיקים של בגדי יד שנייה ובתי קפה טבעוניים, ויושבים בהם בחורים מזוקנים בסקיני ג'ינס. זה מתחיל להיות קצת מאכזב. לפני שנה וחצי פרסם הסופר תומס וויליאמס, שעבר מברוקלין לפריז, מאמר בניו יורק טיימס על המרקם העירוני המוכר מדי שמצא שם: "לא מקדונלדס ולא סטארבקס דוחקים את האופי האותנטי של פריז, אלא הגלובליזציה ההומוגנית של הטעם הטוב", הוא כתב. "אותו כח נעים, בלתי נראה, שמניח גרנולה וחביתות קייל על שולחנות בראנץ' משטוקהולם עד סן פרנסיסקו. הודות לו, זה לא משנה יותר איפה אתה נמצא".
המאמר של אינפנט הזכיר לי יום אחד, לפני כמה שבועות, שבו הסתובבתי עם חבר ברחבת בית הכנסת הגדול בתל אביב, ופגשנו שם במקרה חבר ותיק שעבר לפריז והיה בביקור בארץ. "נהיית היפסטר!", אמר לו הידיד שלי, והוא מתח את איבריו, הסתכל על הגוף של עצמו בבחינה מחודשת, כאילו הוא לא מחובר אליו, ושאל בתמיהה, "אני היפסטר?". וכך חזר הדיאלוג הזה, שמוכר לכל תל אביבי, עוד כמה פעמים – נהיית היפסטר, במה אני היפסטר? נו, אתה היפסטר. הסתכלתי עליו: הוא רַזַה, לבש סקיני ג'ינס שחורים וטי-שירט שחורה, ענד שרשרת כמו שעונדים בחורים שיודעים מי זה רועי חסן, והשיער שלו היה קצת יותר ארוך ממה שישראלים אוהבים. הוא ישב בבר שקשה לצאת ממנו עם חשבון של פחות מ-200 שקל, ולא מזמן הוא התקבל לתפקיד דיפלומטי שווה במשרד החוץ. החבר שבאתי איתו בדיוק עבר את בחינות לשכת עורכי הדין ועומד לנסוע להתמחות בשכר בארגון זכויות אדם בברלין. היה ברור שאף אחד משניהם לא מעביר את הזמן שלו בסריגת חותלות ותיקון פטיפונים. הם ניסו להגיד משהו כשהם אמרו היפסטר, חשבתי, אבל למה שהם ניסו להגיד עוד לא הייתה מילה.
ובינתיים בברוקלין: תצוגת אופנה מנקרת עיניים עולה כל חמש דקות מתוך האדמה
כדי להבין איך הפך ההיפסטר ליאקי צריך לחזור לברוקלין. ברלין זאת עיר נחמדה עם אחלה מועדונים, אבל וויליאמסבורג, אותו רובע חרדי לשעבר שבמשך מאות שנים הסתכל על מנהטן מרחוק, היא היצירה הגדולה של דור ה-Y, ספינה גדולה של הגדרה עצמית ומשמעות וטעם וזכרונות נעורים שבנו במשך משהו כמו עשר שנים עשרות אלפי צעירים. הספינה הזו כמו שהכרנו אותה מתחילה לשקוע. הדבר הראשון שרואה מי שמגיע אפילו לסיבוב קצר בוויליאמסבורג של היום הוא שהיא עשויה מכסף.
המילה "ברוקלין" הפכה בשנים האחרונות למילה נרדפת למגניבות בכל העולם, והערך של המותג עלה וגבה וטיפס, עד שבאביב הזה הוא עבר את המותג האל-זמני "מנהטן". ויליאמסבורג נעשתה כל כך מבוקשת ויקרה, עד שדקלום תפריטים, תגי מחיר ומחירי דירות בה הוא שיחה לגיטימית בקרב ניו יורקרים. נרות ריחניים בבוטיקים של וויליאמסבורג עולים 39 דולר, טרנץ' עולה 360 דולר, טי-שירט עולה 200 דולר, גרביים 24. כתבה שפורסמה לפני חודש במוסף הנדל"ן של הניו יורק טיימס סיפרה על זוגות של הורים היפסטרים, מאלה שעשו את וויליאמסבורג למה שהיא, שרצו לעבור לדירה גדולה יותר כשנולד להם ילד שני, וגילו שמנהטן זולה יותר. בכל רחוב קטן במרחק הליכה מבדפורד אבניו מגרש חול מגודר ועליו שלט עם הבטחה לדירות בוטיק בסטנדרט גבוה, בערך כמו שקורה בדרום תל אביב.
בדירה מהסוג הזה ישנתי שבועיים וליקטתי בסקרנות פרטים על בעלת הדירה המקורית: צלמת סטילס, היא סיפרה ב-airbnb, שמתמחה בצילום על סטים של סרטים, מהסוג ששולחים לעיתונים כתמונות יח"צ או מצרפים לכתבות "מאחורי הקלעים". במטבח שלה היו מזכרות מכל העולם. בחדרים גופי תאורה ישנים, משופצים. היה לה פטיפון חדש ואוסף תקליטים, ועליו היו תלויות שקיות בד מ-pinkyotto ו-And Other Stories. על שולחנות הקפה שלה – היו לה המון שולחנות קפה – היו גיליונות של ברוקלין מגזין, ג'מיימה קירק על השער של אחד מהם, אדם דרייבר על השני. מהאינסטגרם שלה למדתי שהיא עכשיו במקסיקו, לפני זה צילמה על סרט באל.איי, לפני כן בטורונטו. בויקיפדיה ראיתי שאבא שלה הוא מפיק סרטים מפורסם. בפייסבוק היא שמה תמונה שצילמה על הסט של הסרט החדש של וודי אלן. הסתכלתי על התמונות פולרויד שלה ושל החברים שלה שהיא תלתה בפרוזדור וניסיתי להבין: היא היפסטרית? זה נחשב שהיא היפסטרית? מצד אחד, כמה סטייל. מצד שני, כמה כסף.
אפשר לראות את השינוי הזה, בקטנה, גם בתל אביב. בשכונה שאני גרה בה בדרום העיר היו לפני שלוש וחצי שנים שני פאבים, באחד מהם הייתה הבירה הכי זולה בעיר, בשני הערק-אשכוליות הכי זול. עכשיו אנחנו תחת מתקפה של טאקוז, מסעדות אסייתיות יקרות ותכניות נדל"ן גרנדיוזיות. בבניין מול הבית שלי, איפה שהיה פעם בר של אריתראים, נפתחה חנות של מעצבת, טווח המחירים בין 420 ל-2,500 שקל. אבל אם בתל אביב אומרים שההיפסטר מת מזמן אבל עדיין רואים היפסטרים בכל מקום, בוויליאמסבורג ההיפסטר מת באמת. בבדפורד אבניו אתם יכולים לשבת על הבר באחד המקומות שליד הסאבוויי ולהסתכל בתצוגת אופנה מנקרת עיניים עולה כל חמש דקות מתוך האדמה. תיקי גב ונעלי עקב, צמידי עץ וחצאיות שיפון, מעילי טווייד ותספורות מעולות. אין שמלות של סבתא, אין גרביונים מנומרים, אין פפיונים, אין משקפיים ענקיים. ומי שבאו לכאן ב-2006 או 2008, בוגרי קולג' במדעי הרוח שעשו עוד התמחות בחינם ועוד התמחות בחינם, לוזרים מיואשים מראש מהרעיון שיהיה להם אי פעם כסף לחצות את האיסט ריבר, שפתחו בחיים שנחשבו כלא ראויים לחיותם - חיים מחוץ למנהטן לצד חרדים עניים וקשישות היספניות, הפכו למנצחים הגדולים, שהקוליות שלהם הלכה וגבהה עד שהיא ייבשה לחלוטין את האיסט וילג', שתיירים מכל העולם באים לראות כמה מגניבים החיים שלהם. כדי להמשיך לתחזק סגנון חיים נוצץ ויקר כל כך, הם היו צריכים להפוך לווינרים.
האם כשנהיה קשישים עניים נצטער כולנו על כל הבראנצ'ים והמימוזות? כנראה
יש בן אדם אחד שאפשר להסתכל עליו ולראות בקלות את השינוי בשאיפות של היאקיז. אתם חושבים שאני הולכת להגיד לינה דנהאם, אבל זה אדם דרייבר. דרייבר הוא הבחור שכל מי שלא יודע עכשיו מי הוא יידע בסוף השנה גם במצבי שכרות קיצונית. הקריירה שלו כוללת, כרגע, שלושה מוצרים מרכזיים, אבל הם אומרים כל מה שאנחנו רוצים לדעת: 1. "בנות". 2. "פרנסס הא". 3. "כשנהיה צעירים" – סדרה של לינה דנהאם ושני סרטים של נח באומבך שכולם עוסקים באותו נושא, נקרא לזה "הצעירים של היום" ובכולם דרייבר משחק, פחות או יותר, את אותו תפקיד: זה שאמור לגלם בגופו ובנפשו את "הצעירים של היום". ובאמת, בעונה הראשונה של "בנות", מ-2012, דרייבר הוא סוג של נגר שישן עד הצהריים בדירת הסטודיו המבולגנת שלו ושולח להאנה תמונות של הזין שלו; בעונה השלישית הוא כבר שחקן אמביציוזי שמוכן להתאבד על תפקיד; ב"כשנהיה צעירים", קומדיה חדשה שבה זוג יאפים ניו-יורקים בני 40 מתחברים עם זוג היפסטרים בני 25 מברוקלין, דרייבר הוא במאי קולנוע דוקומנטרי בתחילת דרכו עם קילר אינסטינקט פסיכוטי שמוכן לעשות הכל, אבל פאקינג הכל, כדי להגיע למטרה שלו ולהצליח. בת הזוג שלו, אמנדה סייפריד, עוסקת בסרט בהכנת גלידה תוצרת בית. וזה, חייבים להודות, פחות או יותר הדוגמה המושלמת למה שדיוויד אינפנט ניסה להגיד. בניגוד למה שראינו לפני שלוש-ארבע שנים, בני ה-25 של היום פחות בעניין של לעשן חשיש ולהגיד לעצמם כמה שלא יהיה איתם כלום, ויותר בעניין של לעשות היאוסקה ולהתחיל לייצר לעצמם חיים מדהימים.
האובססיה התרבותית והתקשורתית ההיא, על להגיד ולאפיין ולהבין ולאבחן את דור ה-Y, בני ה-20-35 של היום? היא לא קרתה סתם. כשמדברים על צעירים בעולם היום, שנת האפס היא 2008. באנגלית אפילו לא אומרים שנה, פשוט אומרים "מאז ליהמן". פשיטת הרגל של חברת ההשקעות הענקית ליהמן בראדרס ב-2008 הייתה אות הפתיחה של המשבר הכלכלי הכי חמור מאז השפל הגדול של 1929, משבר כלכלי ששינה את העולם כמו שהכרנו אותו ונמשך עד עצם היום הזה. העובדה שלא יהיו לנו פנסיות מספיקות, שבלי לרושש את ההורים שלנו לא נוכל לקנות דירה, שמושגים שהיו פעם מובנים מאליהם, כמו קידום והעלאה וקביעות וקרן השתלמות פשוט התפוגגו מהקריירות של רבים מאוד איתנו – כל הדברים האלה עיצבו מחדש את הנפש של האדם הצעיר היום. בישראל אפשר לומר שקוביות הטטריס האלה נחתו קצת יותר לאט, ובמקום "מאז ליהמן" אנחנו אומרים "מאז המחאה החברתית". לא נתחיל עכשיו לשבת שוב את השבעה ההיא, אבל בגדול, לפני שלוש-ארבע שנים התחילו להבין בעולם שהמשבר הזה ייצר כאן דור מדוכא, חרד וכועס. גם בישראל וגם בארצות הברית צעירים התחילו לחזור לגור עם ההורים, לעתים קרובות גם כשהם נשואים. יחד עם מהפכת הרשתות החברתיות שקרתה באותן שנים, כל דבר שקבוצת האנשים הזו עשתה היה סנסציה שעלולה לשנות את העולם, משיימינג ועד להעדיף מזומן על קופות גמל.
דוגמה מעולה לזה קרתה לפני שנה, כשפורסם בארה"ב מפקד אוכלוסין ובו נתון פרובוקטיבי במיוחד: חצי מהצעירים בגיל 18-25 גרים עם ההורים. כתבות מגזין נרחבות פורסמו בוושינגטון פוסט, בניו יורק טיימס ובניו ריפבליק: דור ה-Y לא יוצא מזה. דור המפונקים לא משתקם. הדור שימות בבית של ההורים. עד שמישהו באטלנטיק מגזין טרח אשכרה לפתוח את ה-pdf, וגילה שכל מי שחי במעונות בקולג' רשום כמי שחי בבית. הנתון האהוב עליי בהקשר הזה פורסם לפני שנה ב"ביזנס אינסיידר". לראשונה מאז 2005, אחרי תשע שנים רצופות של עלייה במספר הצעירים הגרים עם הוריהם, נרשמה, סוף-סוף, ירידה. בניו יורק מגזין נתנו לזה כותרת מעליבה: "דור ה-Y מוכן סוף-סוף לשלם שכר דירה". השינוי במצב הכלכלי היה קטן מאוד אז, לא מספיק כדי להפוך את המגמה הזאת. זה היה, ככל הנראה, פשוט רגע של הסתגלות. אתה יכול לחכות ולחכות שהכלכלה תשתנה, אבל בסוף אתה עובד עם מה שיש לך. כמו שרבים מאיתנו שצעקו במחאה שלעולם לא יהיה להם כסף לקנות דירה או לעשות ילדים, קנו מאז דירה ועשו ילדים.
באיזושהי צורה עקומה, המשבר הכלכלי גם יכול להסביר את אורח החיים האלגנטי והנהנתני של היאקים, כמו שהוא מסביר את הטענה המעצבנת "המסעדות מלאות". התנהגות צרכנית כזאת, אומרים כלכלנים, נוצרת כשאנשים לומדים שאין טעם בחסכון. זה חשבון פשוט: זוג צעיר היום יכול להצטמצם מאוד בהוצאות שלו ולהצליח לחסוך, נניח, אלף שקל בחודש. אחרי עשר שנים של התנהלות מחושבת וקפדנית יהיו לו 120 אלף שקל, וזה, כולנו יודעים לא מספיק אפילו כדי לקחת את המשכנתא הכי גדולה על הדירה הכי קטנה – אז לפחות נשב במסעדות. כמו שחברים שלי אומרים, בית כבר לא יהיה לנו, אז לפחות ניסע לתאילנד. האם כשנהיה קשישים עניים נצטער כולנו על כל הבראנצ'ים והמימוזות? כנראה. אבל נקודת המבט הזאת מחדדת קצת את השאלה לגבי היאקים: הם פשוט אנשים צעירים עם הכנסה פנויה, קצת הכנסה פנויה, ועל הקצת הזה חיים היום שווקים שלמים.
הבהלה סביב היאקים מציבה לנו אתגר ומראה לגבי הדרך שבה אנחנו חושבים על צעירים. יצירתיים, עירוניים, מעודכנים, אופטימיים, רודפים אחרי החלומות שלהם – האם זה לא מה שאנחנו תמיד אומרים על צעירים, בכל תקופה? ומה לגבי זועמים, מדוכאים, מרוכזים בעצמם, אגואיסטים? מה יקרה אם ניקח את מה שאמרנו על ההיפסטרים, על דור ה-Y ועל היאקים, ונדביק את זה לדור ה-X, לשינקינאים ולפריקים? האם מישהו בכלל ישים לב להבדל?
בהרצאת הטד שלה, קלי וויליאמס, מחברת הספר האינטליגנטי והאנטי-היפסטרי "איך להתבגר ב-468 צעדים פשוטים (יחסית)", מתייחסת לאחד המחקרים המצוטטים ביותר לגבי צעירים היום, לפיו הם מצפים לקבל יותר מהעבודה שלהם ולעבוד פחות. "מי כאן עבר את גיל 50?" היא שואלת את הקהל, ולא מעט ידיים מורמות באוויר. "יפה. השאירו את היד שלכם למעלה אם כשהייתם בני 20 ציפיתם לעבוד פחות. השאירו אותה למעלה אם ציפיתם גם לקבל ממנה יותר". כל הידיים, כמובן, נשארות באוויר. צעירים היום, אומרת וויליאמס, הם לא "דור האני" ולא היפסטרים, לא יאקים ולא מילניאלס, הם פשוט צעירים.
גם בלי להיכנס לדיונים קיומיים, הטענות של דיוויד אינפנט טעונות בירור דמוגרפי קצת יותר מעמיק. האם אלה אותם היפסטרים מדובללים ועניים שהפכו למצליחנים חרוצים עם עבודות זוהרות ובגדים יפים? בכלל לא בטוח. האם אחרי כמה שנים של הלם ועלבון מהמשבר הכלכלי הם פשוט תפסו את עצמם בידיים והתחילו לעבוד? הנתונים מראים שהמצב הכלכלי השתפר רק במעט. אורח החיים היאקי, מגדיר אינפנט בעצמו, אופייני למי שגדלו בנינוחות בפרברים. מיליוני צעירים כאלה נוהרים בשנים האחרונות מהפרברים לניו-יורק ולסן פרנסיסקו, ובהתאמה, גם אלפים רבים כל שנה בתל אביב. עם הכסף שההורים שלהם נותנים להם הם שוכרים דירות משופצות במתחמים אורבניים מתחדשים, ממלאים את שווקי האיכרים, בונים אורח חיים שמבוסס על צריכה ודוחקים החוצה צורות חיים אחרות, יצירתיות וזולות יותר. יכול להיות שכמו שהופעת ההיפסטרים הקדימה את המשבר הכלכלי, הופעת היאקים היא הסנונית הראשונה שמבשרת חגיגה של צמיחה שמחכה לכולנו באופק. בינתיים, עד כמה שידוע לנו, לא ממש. זה לא המשבר הכלכלי שנגמר. זה הכסף. הוא חזר לאופנה.